פסיכולוגיה של אלופים: מה למדנו מהספורטאיות השבוע | תוכן גולשים

המשחק האמיתי לעולם אינו מול היריב שמעבר לרשת או על המזרן. המשחק הוא תמיד מול הילד הפנימי שרוצה להתפרץ, מול האגו שרוצה לתרץ מול הפחד להיכשל. גם לכם יש מה להגיד? שלחו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il

חגי פלק, KICK|

מי שחיפש את תמצית הספורט המודרני, קיבל אותה בשבועיים האחרונים על המשטחים הקשים בניו יורק. גמר ה-US Open לנשים לא היה רק קרב חבטות, הוא היה שיעור פומבי בפסיכולוגיה. מצד אחד של הרשת עמדה ארינה סבאלנקה – שחקנית עם טניס אלוהי אבל שפת גוף שמספרת סיפור של "אני נגד כל העולם". ההתפרצויות, העצבים מול התקשורת והגישה המוחצנת מייצרים אצלה זעם מניע, אבל הם גם שואבים ממנה אנרגיה עצומה ובעיקר פוגעים ביציבות שלה. היא הניגוד המוחלט לדור החדש כמו קרלוס אלקראס, שלוקח הפסדים בחיוך ואנושיות, או יאניק סינר הסטואי, כאשר גם נובאק ג'וקוביץ', שיאן הזכיות, הוא ג'וקר בשפת הגוף המשחרר רגשות רק כאשר הוא סובל באמת.

מהצד השני עמדה ילנה ריבאקינה. צנועה, קרת רוח, ממוקדת בצורה קיצונית ב"כאן ועכשיו". גם ברגע הניצחון הגדול, כאשר היא העפילה לפסגת דירוג הWוTA, היא לא יצאה מגדרה. היא הוכיחה שקט מנטלי ויציבות פנימית חזקים יותר מכל רעש רקע או אגו מנופח. עולם הספורט של היום, כאשר הגוף של כולם כבר מאומן ומדויק, ההבדל בין תואר גראנד סלאם לעוד מפץ רגשי טמון כולו ביכולת לנהל את הראש, הרגש ובעיקר את שפת הגוף ואת מה שאת מוציאה החוצה.

התובנה הזו, שהשקט המנטלי הוא הנשק הקטלני ביותר, מקבלת משנה תוקף כאשר מסתכלים על השליטה הנשית המוחלטת של נבחרת ישראל בגלישת רוח (IQ FOiL). מה שקורה שם הוא תופעה מנטלית בקנה מידה עולמי. קחו את שרון קנטור, סגנית האלופה האולימפית: היא פתחה את אליפות העולם בצורה מגומגמת, רחוק מהמקום שבו היא רגילה להיות. ספורטאי רגיל היה נכנס לפאניקה, אבל קנטור הציגה יכולת "תיקון תוך כדי תנועה" פנומנלית. החל מהיום השני היא פשוט שכחה את האתמול, טיפסה בנחישות וסיימה כסגנית אלופת העולם, לצד תמר שטיינברג שהפגינה פוקוס מושלם בדרך אל הזהב.

אבל המבחן המנטלי העילאי היה שייך לדניאלה פלג. לטפס מהמקום ה-30 ביום הראשון ועד לגמר הגדול – זהו חוסן של אלופה. ואז הגיעה החלטת שיפוט מקוממת, פוליטית, שאין דרך אחרת להסביר אותה, ומנעה ממנה להילחם על הפודיום. בספורט, לעיתים המבחן הגדול ביותר הוא לא לנצח את היריב, אלא להשלים עם מה שאינו בשליטתך ולהישאר זקוף מול חוסר צדק. הגולשות שלנו מוכיחות שחוסן קבוצתי בריא דוחף את כולן לפסגה, גם כשהרוח בחוץ פוליטית ועוינת.

ככל שיורדים מהים אל המזרן, אנחנו פוגשים את הזיקוק של האמונה העצמית בספורט אינדיבידואלי. הסיפור של האחיות פרימו הוא שיעור מאלף על חוסן, עקביות והיכולת להישאר במסלול גם כשהרוחות סוערות. קחו את גפן פרימו. אחרי תקופה ארוכה ופחות טובה, שבה רבים כבר תהו לאן נעלמה, היא הגיעה ללוזאן ולקחה את מדליית הזהב. זהו המבחן המנטלי המרתק ביותר של ספורטאי אישי: היכולת לנטרל את רעשי הרקע, לסמוך על הדרך, לחזור מה"מדבר המקצועי" ולהוכיח עמידה במטרות היא תוצאה של עבודה קשה, לא של מזל. הנפילה הקטנה בהמשך בבודפשט (מקום שביעי) היא רק תחנה בדרך בתוך ענף אכזרי, אבל היכולת של גפן להישאר בתודעה ובטופ העולמי היא הסיפור האמיתי.

מנגד, אחותה כרם מביאה איתה מנטליות מעוררת הערכה של צניעות ורעב. לזכות במדליית הארד כשאת מדורגת באזור המקום ה-30 בעולם, זו הצהרת כוונות. כרם מבינה היטב את המציאות: היא מתחרה במשקל הקשה ביותר בג'ודו (63 ק"ג) מול ספורטאית-על כמו גילי שריר, שפתחה משבצת קבועה בעשירייה הראשונה. אבל במקום להיבהל, כרם מסמנת את המטרה, מצהירה בגאווה שיש לה עוד המון לאן לשאוף ולהשתפר, והופכת את האתגר למנוע צמיחה.

בפתח השנה החדשה, הטור המנטלי של הספורט שלנו ברור. בין אם זו סבאלנקה בניו יורק, דניאלה פלג מול השופטים, או גפן פרימו בבודפשט – המשחק האמיתי לעולם אינו מול היריב שמעבר לרשת או על המזרן. המשחק הוא תמיד מול הילד הפנימי שרוצה להתפרץ, מול האגו שרוצה לתרץ מול הפחד להיכשל. מי שישכיל לאמץ את ה"כאן ועכשיו" של ריבאקינה ואת כושר התיקון של קנטור, יגלה שהפסגה מחכה לו. לא רק בספורט, אלא בכלל.

גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.