פורטוגל העזה להזכיר לכריסטיאנו רונאלדו: הנבחרת לא שייכת לך

קל היה להחליף מאמן כדי לרצות את השחקן הגדול בתולדותיה, אבל פורטוגל בחרה להציב גבול גם לכריסטיאנו. בזמן שאצלנו התווכחו אם מגיע לערן זהבי חדר לבד, שם הבהירו מי קובע את ההרכב. הכוכב לא יכול להיות עוד שחקן סגל, והחליט לסיים את הסיפור בצורה יפה

גיא לייבה|

תגיות

באיחור מסוים, כריסטיאנו רונאלדו הבין לאן נושבת הרוח. למרות האמירות של ז'ורז'ה ז'סוס על כך ש"רונאלדו היה צריך להמשיך", הנבחרת הראתה לו את הדרך החוצה. הוא איבד את המעמד הבלתי מעורער, את הידיעה שהדיון המקצועי מתחיל רק אחרי ששמו כבר נכתב על הלוח. מבחינתו, אין הבדל בין להיות אחד מהחבר'ה לבין לא להיות מחוץ למסיבה. אם הוא לא האיש שסביבו בונים את הנבחרת, הוא לא יהיה שם.

רונאלדו לא בנוי להיות עוד שחקן סגל. הדרישה שלו ברורה: לפתוח, לשחק, להכריע. האגו שלו לא יאפשר לו להפוך לאחד הכלים שעומדים לרשות המאמן, כזה שמשתמשים בו בהתאם ליריבה או לתוצאה. כבר ראינו את ההתנגשות הזאת עם אריק טן האח במנצ'סטר יונייטד, והיא הסתיימה בטריקת דלת. אפשר לבקר אותו על כך, ובצדק, אבל אי אפשר להיות מופתעים. האיש שבנה קריירה על האמונה שהוא טוב מכולם לא יתחיל פתאום להסביר שהעיקר לעזור לחבר'ה הצעירים. גם אם הוא היה מסכים לתפקיד משנה, הקרקס לא היה מסתיים: במקום להתרכז בכובש השער, המצלמות היו הולכות לרונאלדו ולבדוק.

דווקא משום כך, ההתנהלות של ההתאחדות הפורטוגלית ראויה להערכה. במדינת ספורט מתוקנת, ההחלטה מי משחק שייכת לצוות המקצועי. זה נשמע בסיסי, עד שנזכרים שהשחקן בצד השני הוא הגדול בתולדות המדינה. הרי אפשר היה להחליף את ז'סוס, למצוא מאמן עם רזומה מרשים ולספר שהנבחרת יוצאת לדרך חדשה. הרבה יותר נוח להחליף איש מקצוע מאשר להתעמת עם גיבור לאומי. הבחירה בגיבוי למאמן היא הצבת גבול שגם רונאלדו נאלץ להכיר בו.

מצחיק להיזכר בהקשר הזה ב"פרשת החדר" של ערן זהבי. יוסי בניון ואלון חזן החליטו שהוא לא יקבל חדר לבד, ובישראל התנהל ויכוח בלתי נגמר בשאלה אם בכל זאת צריך להיענות לדרישתו. בפורטוגל בחרו לגבות את המאמן מול אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה.

ועדיין, לא חייבים לדרוש מכריסטיאנו להפוך עכשיו לזקן השבט החביב. ז'סוס אמר שהוא רוצה אותו לצידו; אפשר לפרש זאת כהזמנה לתפקיד מצומצם יותר, עם השפעה בחדר ההלבשה וכניסות מהספסל. יש כוכבים שהיו מוצאים בכך משמעות. רונאלדו כנראה היה מוצא בכך בעיקר תזכורת יומיומית למה שכבר אינו. קשה לדמיין את מייקל ג'ורדן מקבל בשלווה תפקיד של מחליף בוושינגטון ומסתפק במחיאות כפיים לצעירים.

אפשר להבין מדוע מבחינתו עדיפה פרידה על דעיכה בשולי הבמה. אותו אופי שהפך אותו לתובעני, מתיש ולעיתים בלתי נסבל הוא גם זה שדחף אותו לפסגות שאחרים לא התקרבו אליהן. במשך שנים נדמה היה שהוא עוד ינצח את הזמן. עכשיו נותר לו לבחור איך להפסיד לו: במאבק על עוד מקום בהרכב, או בהחלטה לקום וללכת. לפעמים גם לדעת לסיים זו דרך לשמור על הגדולה.