שמישהו ייקח אותי / רענן שקד

ברגע האחרון ממש, מול פקידת הקבלה של בית המלון ברומא, אני נשבר. מאבד את זה. צועק. מוצא את השרה נתניהו הפנימית שבתוכי ונותן לה לקחת – כלומר לאבד – שליטה.

זה סוף החופשה, אנחנו כבר עם המזוודות בלובי, הילדים – מה ילדים, מדובר במיטב הנוער – מבואסים שנגמר, והמונית לשדה כבר מחכה בחוץ, ועכשיו רק עוד צ'ק אאוט סופי, ופתאום הפקידה הזו טוענת, בשיא האדיבות, שאני חייב להם עוד 540 יורו ושואלת אם "לחייב את הכרטיס שאצלנו?"

עכשיו תראו; זה היום האחרון של חופשה משפחתית ברומא, וכמות הכסף שנשארה לי – לא להמשך היום או החודש, אלא להמשך החיים – היא המספר הכי נמוך המתקרב, מתמטית, לאפס המוחלט, והדבר הראשון שאני מתכנן לעשות עם חזרתי לארץ הוא להסגיר את עצמי לרשויות הרווחה ולפתוח מימון המונים לפרויקט "החופשה המשפחתית ברומא שרוששה אותי".

"איך עוד 540 יורו?" אני מתלקח מייד, והפקידה מסבירה בסבלנות שלקחנו עוד לילה כי הטיסה שלנו יוצאת מאוחר, ואני אומר לה שאני יודע שלקחנו, אבל כבר חויבתי על זה, והיא אומרת שלא חויבתי, ואני אומר לה: "הנה, אני אראה לך את החיוב" ופותח את אפליקציית הבנק – שכמובן לא נפתחת כי הווייפיי הארור שלהם – ואני מקלל ליד הילדים את "האפליקציה המזדיינת הזאת" ש"אף פעם לא עובדת, איזה זין" ולמשך דקה כולנו שוקעים בעולמו המופלא של השורש זי"ן, ובסוף האפליקציה המזדיינת – סליחה – עולה, ומראה את החיוב, והפקידה אומרת: "לא, זה לא חיוב, זו רק מסגרת אשראי שתפסנו", ואני צועק: "אבל זה כבר ירד לי מהחשבון!" והיא מרגיעה: "לא, אדוני, זה לא ירד, ואם כן, זה יוחזר, וחוץ מזה יש גם את המס העירוני שאני צריכה לחייב אותך בו" – מה?! מה מס עירוני עכשיו?! לעזאזל איתכן, ערים, מה הדבר הבא, מס שכונה? מס רחוב? מס עלייה במדרגות? – והנהג לשדה התעופה כבר צופר בחוץ, ובסוף הלחץ מכריע אותי ואני צועק בעברית (על המשפחה שלי, מן הסתם): "בסדר! כמה אני צריך לשלם עכשיו כדי לעוף מפה?!" – והזעם שוטף אותי כי... כי זה עוד הרבה כסף, וכי כסף הוא עדיין כזה עניין בגילי, וכי אני לוזר שאף פעם אין לו מספיק, וכי אם רק הייתי מבצע בחירות חיים אחרות וכו' וכד' – וכל משברי ואסונות גיל העמידה שלי פתאום נופלים לי על הראש בערימה, רק כי אני צריך עכשיו להעביר שוב כרטיס אשראי. ואני מקלל. ומעביר.

במונית לשדה, כולם שותקים. בגללי. שוב איבדתי את זה מולם, והם מגיבים כמו שהם מגיבים תמיד במקרים כאלה: מתכנסים לתוך עצמם בשתיקה רועמת.

והבטחתי לעצמי כשיצאנו לחופשה שהפעם זה לא יקרה לי. שלא חשוב בכלל מה יקרה, מה ייקרה, אני אישאר קול, אסוף, בשליטה, רגוע כמו סוף שבוע בגלגל"צ, איזי כמו יום ראשון בבוקר.

והאמת, זה די הצליח לי לאורך רוב החופשה. כשהילדים שלנו – כל אחד בתורו – התפרקו, התלקחו, חטפו את הסעיף, הארנק, הקינוח, והרשו לעצמם את התנועה המאני-דפרסיבית שבין אופוריה, צחוקים וחדוות חיים לבין זעם, דכדכוך והכרזת "אני נשאר במלון" – אני נשארתי צ'יל.

רק מבחוץ, כמובן. כי בפנים החזקתי הכל: את החששות שהם לא ייהנו, או שהעיר תבאס, או שמזג האוויר ייחרב, או ש... – לא חשוב, חופשה משפחתית היא פשוט ערימה עצומה של דאגות. אבל נשארתי רגוע. כמעט עד הסוף.

ובסוף אני יושב שם במונית לשדה, כולם סביבי חמוצים – בגללי – וזיכרון ישן קופץ לי פתאום לראש:

אני ושני האחים שלי, ואחותי החורגת, יושבים ומריצים קטעים על אבא שלנו (החורג, עבורי) ואמא שלי, ואיך שני האנשים האלה היו חוטפים עצבים כמעט כל הזמן בכל טיול ונסיעה משפחתית. "ואיך הוא תמיד היה צועק 'לא חשוב! הלאה!'" נקרענו מצחוק, "ואיך כל פעם באוטו היא עם המפות והוא צועק עליה 'למה לא אמרת לפנות קודם?!' ואיך היא שונאת אותו ששוב צריך לחפש לו מסעדה כשרה", אחותי מובילה את סשן הצחוקים, וכולנו נקרעים על שני הלא-יוצלחים ההיסטריים האלה שהובילו אותנו בשלל מקומות.

להיות מבוגר זאת עסקה גרועה, בזמן שלהיות ילד, או מתבגר, שפשוט מתיישב במטוס או במכונית בכיף שלו ומבקש שיעבירו לו את האוזניות - אלה החיים הטובים ביותר שיהיו לך בחיים

כן, ההורים שלנו יצאו איתנו לחופשות שאת רובן הקדישו לוויכוחים וריבים – לפעמים בקול רם, ולפעמים בפאסיב-אגרסיב – אבל היי, היה מדהים! הם לקחו אותנו לסיני ולאילת ולכנרת ולאירופה הקלאסית, ובכל הפעמים האלה הוא רטן כל הזמן "לא חשוב, הלאה!" והיא צעקה "היית צריך לפנות ימינה!" ואלה היו חופשות בלתי נשכחות.

לא בגלל הריבים שלהם. בזכות המקומות והמשפחה והרגעים ותחושת הגילוי והחופש.

ועכשיו זה אני. אני האבא שצועק ורב. וממש בקרוב, הילדים שלי יישבו איפשהו וייקרעו עליי מצחוק.

כי הנה האמת שהם עוד לא יודעים: שחופשה משפחתית היא אף פעם לא מה שזה נראה בסטורי שאתם מעלים ממנה. זה תמיד תמהיל לא אחיד של רגעי קריסה, התפרקות וזעם, ולפעמים צרחות ובכי ועוד אירועים שרק מגבירים את האנטישמיות בעולם, לצד רגעים משפחתיים נדירים של הרמוניה וקרבה. ותמיד, מתישהו, יגיע הרגע הזה שבו תישבעו לעצמכם שאין מצב שאתם לוקחים אותם אפילו לעוד חופשה אחת – חארות קטנים שכמותם, שיגדלו וייקחו את עצמם! – ואז, כעבור שנה, אתם שוב לוקחים אותם, כי חופשות משפחתיות הן כמו לידה: כמה שזה לא סבל טהור, בסוף אתם חוזרים על זה, כי זה גם נס קטן ונדיר.

ומדהים כל כך להיות ילד – או נער – בחופשות האלה, כששום דבר לא באמת עליך וכל מה שאתה צריך לעשות זה פשוט להופיע. להגיע. וההורה שלצידך הוא כליא הברק שלך, המבוגר האחראי שסוחב את המטען האמיתי שאיננו המזוודות, אלא הדאגה לזה שכולם ייהנו. יצדיקו את כל המאמץ הלוגיסטי, הכספי והנפשי העצום הזה.

כי כשאתם הורים בחופשה משפחתית, אתם לא באמת בחופשה; אתם בחופשה של אנשים אחרים. האנשים היקרים לכם מכל. האנשים שתעשו ותשלמו הכל כדי לראות אותם, לרגע, מאושרים.

וזו לפעמים משימה בלתי אפשרית, וכבר הייתה לנו החופשה ההיא באוסטריה שבה כולם סבלו ורבו כל הזמן, ואני פשוט לא ידעתי מה לעשות, אז סבלתי ורבתי בעצמי.

ולהיות מבוגר זאת עסקה גרועה, בזמן שלהיות ילד, או מתבגר, שפשוט מתיישב במטוס או במכונית בכיף שלו ומבקש שיעבירו לו את האוזניות – אלה החיים הטובים ביותר שיהיו לך בחיים. לא שיש לך מושג בקשר לזה בזמן אמיתי; לא, אתה פשוט זועף. או שותק בהתרסה. או מצלם סלפיז 20 דקות רצוף, בזמן שאבא שלך – אני! – עובד בשבילך כל הזמן הזה, ומנסה להיות רגוע. בשבילך.

ואז, ברגע האחרון, פקידת הקבלה דורשת ממנו עוד 540 יורו, והוא פוקע.

ואני רוצה, בשלב זה, רק דבר אחד: לחזור לטייל עם ההורים שלי. אני רוצה שייקחו אותי. שיגידו: אנחנו נוסעים לחופשה, וזה כל מה שאני אצטרך לדעת או לעשות בעניין. אני רוצה לחזור להיות הבן אדם שכלום לא עליו.

אבל זה כבר לא יקרה: כי עכשיו זה הזמן שלי לעשות את מה שהטבע הועיד לכולנו, מתישהו; להיות הבדיחה שהילדים שלי יריצו עליי בעתיד. להיות האיש הלחוץ, המגוחך, החרד.

אבל אבא (מת שלי) ואמא (דמנטית שלי): אפשר שפשוט, רק עוד פעם אחת, תיקחו אותי?