כשהאושר בא בזעם (על שלב פטפוטי הבחירות, בודפשט והסוכה) / שלמה ארצי

פטפוטים / לסופר היהודי-איטלקי המופלא פרימו לוי, שכתב את ספר השואה "הזהו אדם?" ואת "הטבלה המחזורית", היה משפט: "פטפטן מדבר תמיד על תלאותיו, על מעידותיו, על הסטירות שספג". אז סלחו לי כי בשלב הזה נראה שכולנו פטפטנים במידה כזו או אחרת. במיוחד עכשיו, לקראת הבחירות המתקרבות במהירות איטית. ומלאה הארץ פרשנות, ועכשיו עם סרט נתעב, ולעומתו הסרט "עצמאות" עם מיליון פרסי אופיר (על שם שייקה אופיר, שלעולם לא אשכח כי פעם היה לי הכבוד להופיע איתו על אותה במה בירושלים).

פיתגורס שאל: למה האדם נמצא על פני האדמה? להצביע? לאהוב? להתעשר? לשלוט באנשים? לא, לא, ענה בעצמו, כדי להביט בשמיים, להרחיב את האופק. זה מה שכדאי גם עכשיו, בבואנו לבחור את גורלנו.

תום לב / האם יש תום לב בבחירות? אם כן הביאוהו לכאן. ממש כמו סקס אחר, שכתבה עליו המשוררת יונה וולך. יש תקופה כזאת לפני בחירות שבה נדמה שהאושר עומד להגיע – אבל משום מה הוא מגיע בזעם. הסקרים מתרוצצים כמו ילדים שאיבדו את ההורים בקניון. אחד עולה בשניים, שני יורד בשלושה, שלישי בכלל לא עובר. "אני לא מתבזבז", שר אמיר דדון שיתארח אצלנו באמפי רעננה בסוכות. אז מה קורה? למה יש תחושת בזבוז? אולי כי, מניסיון חיים, עוד נופתע ב-27 במציאות.

בינתיים מפטפטים. מישהו "מתחזק", מישהו "מתרסק", מישהו "שותה" קולות למישהו אחר כאילו הבחירות הן בר שכונתי וכולנו משקאות על המדף. וה-AI? אני מכנה אותו חוכמת הטיפשות. ולסיכום, אם פעם נטינו לחשוב שבחירות הן הרגע שבו האזרח אומר לפוליטיקאים מה הוא רוצה, היום, אחרי כל מה שעברנו בשלוש השנים האחרונות, לפעמים נדמה שזה הרגע שבו הפוליטיקאים מסבירים לאזרח מה הוא בעצם רצה ולא ידע. תום לב אין פה.

אנחנו / הנה סיפור עם מוסר השכל בצידו על סכסכת, לקראת "חג הסכך".

זה החל בליל סוכות הראשון והם ישבו בסוכה, בהתחלה רק שניהם לבד. וכי מדוע ולמה? נו, כי כל המשפחה הסתכסכה בינה לבין עצמה הרבה זמן קודם ואיש כבר לא הסתדר בגלל דעות שונות עם רעהו (מזכיר לכם משהו?). ואז דפק השכן משה, ביקש מים. "שב", הציעו. ישב. אחריו הגיעה בלי להודיע הבת סיגי. היא חשה לבד. "שבי", הציעו לה. התיישבה. כי מה היה לה להפסיד?

אחר כך בא הנכד עם חברה שאיש עוד לא הכיר והיה מת להציג אותה. "שב, נכד, שב!" הציעו. ואז בא האח שלא דיבר ובגלל החג חש שנמאסה עליו השתיקה הכועסת. ובמפתיע הופיעה האחות שעזבה לתאילנד והתייאשה וחזרה. פתאום שוב היה צפוף. הם שרו קצת, מילמלו. סוכת השלום פרסה עליהם חמימות! היה טוב ונהיה גם מחר.

ואולי זה כל הסיפור של סוכות: לא לחכות שהחיים בארץ המסוכסכת יסתדרו, פשוט לבנות להם מקום, גם כשהם לא. כי בין לא ללא תמיד יש איזה כן.

כאב / שם בפארק, מאחורי הבוקסות של ההופעה של שרית חדד מליל אמש, הם עמדו. והיא הטיחה בו את כאבה. "יכולת לבקר, לבוא, להגיד מילה. ידעת איפה אנחנו גרים. בכלל, איך אתה מעז לרוץ בהנאה, כאילו לא קרה דבר?" זה סיפור. כאילו לא קרה דבר! שכול, כעס – מול אטימות לב, מבוכה אפילו. הכאב שלה קרע אותנו.

"האנשים ממה הם אנשים?" כתבתי פעם. אני מניח שאחר כך המשיך לרוץ והיא הלכה לאט, כואבת, מיוסרת. איש לא יחזיר לה את היקר מכל, את ביתה.

המחמם / זמר חימום הוא מקצוע אכזרי: לעלות לבמה כשהקהל עוד מחפש את הכיסא, קונה בירה, צועק לחבר מהשורה השביעית ובעיקר מחכה למישהו אחר. מצד שני, לשכנע אנשים שלא בחרו בך להקשיב, יש בזה גם משהו יפה ואפילו הרואי. כי לפעמים דווקא שם, לפני שהכוכב הגדול עולה והאורות נדלקים באמת, עומד מישהו צעיר עם גיטרה ושלושה שירים ומנסה לשנות את גורלו ב-20 דקות. ולפעמים אחד זה כל מה שצריך.

אצל סטינג היה מחמם אחד קפריסאי שהרדים כמו מועמד עם 0.5 אחוז בסקרים. ראיתי פעם את יו טו והאח גלאגר מאואזיס שחימם אותם, זה כבר היה משהו אחר. ובאשר לאד שירן, הוא זמר מתוק, ורי בריטיש. פופיות מתקתקה. מאוד מצליח, עשה הופעות לבד עם גיטרה ופיצץ אצטדיונים. והסיפור על הראפר הכושל מקלמור, הפותח שלו לפני ההופעה שהכניס לנו והרים לפלסטינים, כבר ידוע. הוא הועף מהסיבוב, שאר זמרי הפתיחה התפטרו. אד שירן תרם שני מיליון דולר לבניית גשרים לסיוע הומניטרי, ככה מכבסים.

אני מנסה להרהר אם היו לי מחממים לפני הופעה. אולי מקררים, כי תמיד היה נורא חם. ככה זה, ממלמל. מה ככה זה? לא יודע, רק ככה זה. עוד סיפור מוזר על מחמם.

דאון טאון סוכות / כשהיינו ילדים סוכה הייתה הרפתקה. דאון טאון סוכות, קראתי לזה. משמע, סוכות הייתה בעיניי העיר התחתית או העילית של הבתים. אצלנו למשל, עילית שבעילית. סבא שלי דב, שאצלו היינו מתארחים בקריית-ים בשנות ה-50, נאבק עם קרש עקום כאילו גורל העם היהודי תלוי בו. וסבתא לא השלתה את עצמה: "יאכלו קצת בסוכה ולמחרת יאכלו במטבח". תחשבו על סוכה. איזו עוצמה זו לבנות משהו בידיעה שהוא זמני, ארעי, ועוד לקשט אותו.

סוכות מגיע השנה אל ארץ שכבר למדה יותר מדי על ארעיות. בתים שהתפנו, משפחות שנדדו, שולחנות שחסרים סביבם אנשים. המילה "בית" כבר איננה מובנת מאליה. סבא אמר: "לפעמים בית הוא מי שיושב מולך, מי ששואל 'אתה בסדר?' ונשאר מספיק זמן כדי לשמוע את התשובה האמיתית".

חיפושים בבודפשט / כולם נסעו בחגים, וככה גם אנחנו המראנו להונגריה. נחתנו בבודפשט. למה? פשוט – כי פה נלקחה אמי על ידי הנאצים לאושוויץ. וכך ערב כיפור מצאנו עצמנו מחפשים את הבית שממנו יצאה לגורלה בזמן שבעלה הראשון נרצח. חיפשנו גם את "כיכר היהודים" שממנה אספו אותם ברכבות המוות. "הונגריה", אומר לי הנהג שאסף אותנו מהשדה, "היא כבר לא 'אורבן'. חלאס. יש פה שלטון חדש".

על הדנובה הכחולה אלפי אנשים, כמו תשליך, ועדיין אני והזיכרונות של אמא שלי! צריך היה להחזיק מעמד עוד קצת בטירוף הזה, הייתה אומרת, בני, תיסע לראות.

הסתובבנו בעיר כמו משוגעים, אבל לא מצאנו את הבית שלה מאז. אפילו לא סוכה!

התופים של מאיר / לפני שבוע חנכנו בעצב שמח חדר מוזיקה עם תופים בבית הספר למוזיקה רימון ברמת-השרון, למעשה – חדר מוזיקה עם התופים האמיתיים של מאיר ישראל שניצבים באמצע החדר. מול קהל חברים על הבמה הקטנה עלו ושרו מיקי גבריאלוב ("עוף גוזל"), שלמה גרוניך, עוזי פוקס שר שיר ישן מעוזי והסגנונות, לאהל'ה שבת, ויהודה עדר ואיתן גדרון ניגנו את "פנס הרחוב" של תמוז, ורז שמואלי ואני שרנו את "אחרי הכל את שיר". זלגו הרבה דמעות בבית הספר הנפלא רימון. העולם הקטן שלנו עצר מלכת, כמו שמאיר תמיד רצה שיעצור ושיפסיקו לבלבל את המוח.

"איטס אה וונדרפול וורלד, באט דנג'רס טו", היה אומר – "זה עולם נפלא אבל גם מסוכן". זה היה המשפט של האיש הכי אהוב, המאיר – שהאיר את העולם כשהאושר בא בזעם.