לשתות או לחדול: נתניהו ואיזנקוט בפני הכרעות שיקבעו את גורל הבחירות

בשבוע הקרוב יקבלו בנימין נתניהו וגדי איזנקוט החלטות חשובות, אולי גורליות. הן יכריעו את כיוון הקמפיין, מערכת הבחירות; אולי את השנים הקרובות.

נתניהו מפוכח. למרות השיפור בסקרים, הוא כרגע מפסיד את הבחירות. אין לו ספק שאם יהיה רוב בכנסת נגדו – "יהודים, ערבים, צ'רקסים, זה לא משנה", כלשון בכיר בליכוד – הוא יוחלף. אולי בידי ממשלה זמנית, בדרך לעוד בחירות. זו רק צרה אחת בצרור שלם.

בליכוד חושדים, על בסיס סקרי עומק, שאיתמר בן גביר מזנב בהם עמוקות. שהוא יכול להפוך להפתעת הבחירות. להוציא תוצאה דו-ספרתית, ובעיקר על חשבון הליכוד וש"ס. הדרישה שלו לתפקיד שר הביטחון נשמעת נלעגת לכל מי שמכיר את העובדות; מדובר בשר משטרה כושל ביותר. הפשע פרח, מקרי הרצח גאו, המשטרה שקעה במדמנה של פוליטיקה ופלילים. אך העובדות הללו לא משנות: "שר הטיקטוק" מצליח בבחירות האלה כי העובדות לא חשובות בטיקטוק.

מצד אחד בן גביר, מצד שני וינטר, והליכוד מוצא את עצמו מדולדל. נאכל.

נתניהו שוקל כעת אם לחתוך ימינה כדי להשיב קולות של ימין קיצוני. מצד שני, הוא עלול להרחיק כך את מצביעי הליכוד המרכזיים, בסיס המפלגה; אלה שדווקא מחבבים את גדי איזנקוט. לחלופין, ראש הממשלה צריך להחליט אם הוא פוצח בקמפיין "המפלגה הגדולה ביותר" ושותה מנדטים ממפלגות הימין הקיצוני. גם לזה יש מחיר: אם אחת מהן לא עוברת – איזנקוט מקבל מתנה אדירה וכנראה יוכל להרכיב ממשלה. אם נתניהו לא יעשה דבר, הליכוד יכול להיחלש מהותית, היסטורית. זה עשוי לערער את מנהיגות נתניהו, ובוודאי למנוע ממנו הרכבת ממשלה. נכון לרגע זה, ההחלטה היא לנסות לחסל את וינטר, אבל עוד לא לטפל בסמוטריץ'-פייגלין ובבן גביר. זה יכול להשתנות.

אצל איזנקוט ההחלטה מורכבת לא פחות. הקמפיין מדשדש. כן, הוא יכול להמשיך להמר על 1:0 קטן, כמו בכדורגל. המספרים אומרים שזה בלתי אפשרי; הגוש נשחק. מה שנדרש הוא מהלכי קמפיין רציניים. דרמטיים.

המילה היא "מהלך". לא תשדירים, ולא ראיונות. איזנקוט יותר מתוחכם מתדמיתו; איש לא חושד שהוא פחדן. עכשיו המבחן.

איך נדע שזה אקט רציני? כי אי-אפשר יהיה להתעלם ממנו. הנה דוגמה פרובוקטיבית: תדמיינו שאיזנקוט יזמין את בנימין נתניהו לממשלתו, ויבטיח שיהיה לו מקום לצידו אם ינצח. יו"ר ישר יכול לאבד מצביעים על מהלך כזה; אבל הם ממילא יזרמו ליאיר גולן, או ליברמן. יישארו בגוש. מצד שני, יש לו סיכוי לקנות את ליבם של מתלבטים מימין. זו דוגמה תיאורטית (ולדעתי הצעה גרועה) בלבד; ניסיון להדגים מהו "מהלך" להבדיל מפרסומות, תשדירים, תגובות לעיתונות, אירועים, סיורים. מהלך הוא החלטה מרובת סכנות וסיכויים. האחרון שביצע מהלך גדול כזה בבחירות היה נפתלי בנט, כאשר התאחד עם יאיר לפיד. התוצאות לא היו מזהירות.

רבים בגוש השינוי חושבים שיש להם טיעון היסטורי ופוליטי מנצח: 7 באוקטובר. יום הזיכרון מתקרב, והם מאמינים שהדהוד הכישלון הנורא יחסל סופית את סיכוייו של ביבי.

נדמה לי שזו יותר משאלת לב. כשל 7 באוקטובר הוא הנושא המדובר ביותר בשיח הישראלי כבר שלוש שנים. הדעות התמצקו. כאשר הפלישה והטבח התרחשו, נוצר קונצנזוס נדיר: כולם צריכים ללכת הביתה. נתניהו הקדיש את רוב עיתותיו מאז – רוב עיתותיו – למחיקת הקונצנזוס הזה. להחייאת השבטיות הפוליטית ועוקצה החומצי ביחס לאסון. כל מי שרוצה שהוא יישא באחריות אישית - תויג כשמאלן. פשרן כלפי חמאס. חבר של ערבים ואח לנשק מוסלמי של רע"מ. לחלופין, ולחובבי הביזאר: חלק משרשרת הבגידה מבפנים. הערבים ביצעו טבח ואיזנקוט רוצה ללכת עם הערבים. זה כל הקמפיין.

אם גוש השינוי מצפה לאיזו תוספת כוח בסקרים כתוצאה ממתלבטים ש"ייזכרו" באחריות של נתניהו לאסון – אפשר לנחש שזו ציפיית שווא.

לפעמים ההחלטה המדויקת ביותר היא לא להחליט. אם איזנקוט לא יעשה כלום, ייתכן שבלוק ביבי יפצל את עצמו לדעת, ומפלגה אחת תיפול מתחת לאחוז החסימה. "זה הזמן לקור רוח", אומר יועץ אחד, "לחכות". "מה פתאום", אומר יועץ אחר, "אם לא נפעל כרגע, ודרמטית, נפסיד הכל. אין לנו יותר זמן". ואז נשאלות שאלות גדולות יותר: אם עושים, מה לעשות. דמיינו שאיזנקוט יבטיח הבטחה מדינית-ביטחונית גדולה. מלחמתית. האם זה לא משרת את סדר היום של נתניהו?

פוליטיקה זה עסק שנראה פשוט לכולם, לבד מאלה שעוסקים בה יומיומית. ברגעים האלה, ניסיון הוא מרכיב קריטי.

על אחריות וחוסר אחריות / הנתונים המגיעים מארה"ב על הקריסה במעמדה של ישראל צריכים להוביל את מערכת הבחירות. הנכס האסטרטגי הגדול ביותר של ישראל, לבד מצה"ל, הוא הברית עם אמריקה. בלעדיה, אין נשק, תחמושת, הגנה מפני סנקציות, כלכלה חסינה. מראשית המלחמה, מצבה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית הולך ומידרדר. עם הפסקת האש ברצועת עזה, ניתן היה לצפות כי תחול התמתנות. בכל זאת, ערוצי החדשות כבר אינם משדרים תמונות של מוות והרס נון-סטופ מרצועת עזה.

ובכן, לא. המלחמה באיראן הביאה לנזקים איומים בדעת הקהל האמריקאית עבור ישראל. לפי מכוני הסקרים האמריקאים הגדולים, מאז האביב הפופולריות של ישראל המשיכה לצנוח בשיעורים דו-ספרתיים (לפי Pew מדובר ב-23% נפילה נוספת, רק בחודשים האחרונים). 55% מהאמריקאים רוצים להפסיק או להפחית את הסיוע הצבאי לישראל.

אלה תוצאות קשות. ואם לדייק: מחרידות. מארק דובוביץ, מנכ"ל מכון המחקר FDD שמחזיק בעמדות ניציות, עסק שנים במחקר ומאבק באיראן גרעינית, תמך במלחמה האחרונה, כתב לאחרונה נייר מדיניות שבו הזהיר כי מדיניות הסנקציות ששימשה את האמריקאים נגד איראן – עלולה להיות מופנית בקרוב נגד ישראל. ובמילותיו: "אם הקואליציה הנוכחית תחזור לשלטון מבלי לשנות את מדיניותה ואת התנהלותה, ההגנה על ישראל מפני מערכה של לוחמה כלכלית תהפוך לקשה הרבה יותר. ידידיה של ישראל אינם יכולים לחפות לנצח על החלטות המתקבלות בירושלים ושוחקות את התמיכה הבינלאומית במדינה".

ישראל כה שבויה בספינים, טיקטוק ושבטיות, שהמכה הקשה ביותר שהיא סופגת איננה חודרת את מעגל שיח הבחירות. הטיטאניק כבר פגעה בקרחון, ועל הסיפון עוד מנגנים בכינור.

כדי להבין איך הגענו עד הלום, אפשר להיזכר בפרשה היסטורית קטנה מלפני 50 שנה. הוא מדגים כיצד ישראל התנהלה בעבר – וכיצד היא מתנהלת היום. במילה אחת: אחריות. בשתי מילים, שמדגימות את המציאות הנוכחית: חוסר אחריות.

בערב יום הכיפורים 1976, פרץ המון פלסטיני לחלק היהודי במערת המכפלה בחברון; כנראה שמדובר היה בתלמידי תיכון. היו בין 200 ל-400 מתפרעים שקרעו וחיללו ספרי תורה, שברו את הריהוט, עקרו את מסגרות ארונות הקודש והשחיתו את המקום. ההתקפה הייתה תוצר של מתיחות ארוכה עם היישוב היהודי בחברון, ושמועות – שלפי דיווח סודי לקבינט היו נכונות – על השחתת ספרי קוראן. התסיסה הייתה קשורה להופעתו של יאסר ערפאת באו"ם ב-1974, להסתה שהגיעה מהעולם הערבי וקראה לפלסטינים באיו"ש להתקומם, וגם למה שתואר בישיבות הממשלה כ"קנאות יהודית": ניסיונות ההשתלטות של תושבי קריית ארבע וחברון, בהנהגת הרב לוינגר המנוח, על רכוש יהודי עתיק ברחבי העיר. בשבועות לפני האירוע הזה, לוינגר סירב להישמע לצווי שטח צבאי, קרע אותם, התבצר בביתו.

בתגובה לפריצה למערת המכפלה, צה"ל שיגר פלוגת צנחנים שהייתה מוצבת בחברון לעצור את המתפרעים הפלסטינים. הנה עדות של חנוך סער, שהיה מפקד צעיר באותה פלוגת צנחנים, וכתב על כך השבוע בפייסבוק: "למקום הגיעו שר הביטחון, הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד ומפקד האוגדה ופלוגת הצנחנים קיבלה הוראה להסתער אל תוך המערה, לפנות בכוח את הפורעים אבל לא להעז לפתוח באש בנשק חם. רק היו חסרות למדינת ישראל הכותרות המעוותות בתקשורת העולמית בנוסח 'צנחנים ישראלים ירו בנשק חם על צעירים פלסטינאים לא חמושים במערת המכפלה ביום הקדוש ביותר לעם היהודי'. כוח הצנחנים התפרץ למערה וניהל קרב לא פשוט בעזרת מקלות, שרשראות וכל הבא ליד עם המתפרעים הפלסטינאים שאחזו בסכינים ובשבאריות ונופפו אותם עם רצח בעיניים. בתום הקרב בנוסח קרבות מימי כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון, היו הרבה פצועים פלסטינאים שפונו באמבולנסים לבתי חולים, ויתר הפורעים נעצרו או נמלטו חבולים".

המדינה סערה. הרבנים הראשיים הובילו מסע לוויה לספרי התורה והכנסת התכנסה לישיבה מיוחדת. יו"ר האופוזיציה מנחם בגין נשא נאום חוצב להבות: "שר הביטחון, ראש הממשלה, אתם וכל חבריכם לממשלה אחראים על המחדל הנורא ביותר מאז אותו מחדל של יום הכיפורים לפני שלוש שנים. יכולתם למנוע את הכלימה הזאת. שוב היה אצלכם איזה ליקוי מאורות. כל הידיעות היו לרשותכם, כל הקולות נשמעו בקרבתכם — ולא שלחתם פלוגה אחת של צבאנו כדי לקיים משמרת קודש על המערה ערב יום הכיפורים".

למרבה המזל, ישיבת הקבינט (שסווגה כסודית ביותר) כבר יצאה לאור. אפשר לקרוא את דברי השרים, ראש הממשלה יצחק רבין, שר הביטחון שמעון פרס ואחרים, ולראות כיצד התקבלו החלטות אז, ביקום של 1976.

קשה להתחיל ולהסביר את ההבדלים. דבר ראשון, התיאור המפורט, דקה אחרי דקה, שמוסר שר הביטחון שמעון פרס. פרס אומר שהגיע אישית למערת המכפלה ומצא מצב "מזוויע" עם "גווילי קודש" שהתגוללו על הרצפה. הוא נכנס לפרטים המדויקים, שעות, אירועים, טענות. כדי נחושת פלסטיניים שנפלו על הרצפה באירוע קודם. מפה ששימשה שולחן באזור היהודי, שנגנבה. המגעים עם הקאדי. אורך הנאום של הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף, שהתגייס להרגעת הרוחות. מספר הפצועים הפלסטינים. כמה נלקחו באמבולנסים, כמה נעצרו, כמה מהם קטינים. הוא מזהיר את חבריו לממשלה: אל תגידו שמצאנו קוראנים שרופים, כי זה יהיה "לשפוך שמן על המדורה בכל העולם".

דבר שני, היעדר ההתלהמות. הדיבור המרכזי הוא על הצורך למנוע מלחמת דת. השר משה קול שאל את שר הביטחון פרס כיצד התנהגו מפקדי צה"ל כאשר ירקו עליהם, כשגינו אותם ושפכו מים. עד אותו רגע "שפיכת המים" הוזכרה בישיבה כאירוע החמור שבו תקפו מתנחלים את מפקדי צה"ל, וכנראה שקול מתייחס לכך, ולא לפלסטינים. כך או אחרת, ראש הממשלה יצחק רבין לא פנוי לקשקושים סנטימנטליים. "לא ראית?" הוא עוקץ, "כששפכו עליהם מים הם פשוט נרטבו".

נקודה שלישית היא המקצועיות. רבין מבהיר שלא יהיה "דיון", אלא שאלות אינפורמטיביות בלבד. יוצאת הוראה שאף שר לא מתראיין, לבד משר הביטחון ושר הדתות. מדוע, מתלונן שר אחד. רבין מסביר ש"כל היתר אינם פונקציונליים לנושא" ו"אני מקבל עליי את האחריות". כאשר יש סוגיה משפטית, מבקשים משר המשפטים חיים צדוק להסביר; הרי הוא משפטן ומבין. שר הביטחון פרס אומר שמערת המכפלה עומדת להיסגר ל"שיפוצים" ומבהיר שזה ל"צורך צינון" הרוחות. הממשלה במקביל פונה למובילי דעת קהל, בכנסת, ברחוב הפלסטיני, בעירייה הפלסטינית בחברון, כדי להביא ל"הורדת הקנאות".

נקודה אחרונה, והכי חשובה לעניינו: לאורך הפרשה כולה, מרמת החייל בשטח (כפי שכותב חנוך סער) ועד ישיבת הקבינט האחרונה, יש חרדה לדרך שבה תיתפס הפעלת כוח בידי צה"ל. עד כדי שיגור לוחמים להיאבק באגרופים, ללא נשק. פרס מזכיר באורח ספציפי תקרית שבה נהרגה ילדה בעיר שכם, ומבהיר שזה גרם לישראל "נזק כל כך כבד" שניתנו הוראות מחמירות וקפדניות למניעת פתיחה באש חיה, והוא מוסיף שישראל "איננה רוצה" להיראות ולדמות לדרום-אפריקה.

זו לא ממשלה פחדנית. זה אותו קבינט שהחליט כמה חודשים קודם לכן על הפעולה המזהירה ביותר בתולדות ישראל, מבצע אנטבה. אך הממשלה חושבת על מעמדה של ישראל בעולם, ומגבילה באורח חמור ביותר, ומדויק, שימוש בכוח. מחשש לשחיקה במוניטין של ישראל.

ועכשיו: דמיינו לעצמכם כיצד הממשלה הנוכחית הייתה מתנהלת במשבר כזה. מה היה נאמר בדיון. איזה דיווח היה מוסר שר הביטחון כ"ץ. מי היו מתראיינים (כל שר ושר). כמה אש חיה הייתה נורית מיד. המתים. כתב ההגנה על השימוש בכוח.

איך הגענו לקריסת מעמדה של ישראל בארה"ב? כתוצאה מהרבה סיבות, וכן, חלקן קשורות לעליית קיצוניות בחברה האמריקאית. אבל רובן קשורות להתנהלות ישראלית שסטתה ממושכלות יסוד. הראשונה שבהן פשוטה במיוחד — כוח מחייב אחריות. לפעמים אחריות היא דבר מאוד לא פופולרי.

המפתיע הוא שהממשלה ההיא, לפני יובל שנים, החזיקה בהרבה יותר אשראי ציבורי אמריקאי. ב-1976, לפי סקר האריס, ל-74% מהאמריקאים הייתה דעה חיובית על ישראל. אלה מספרים שישראל יכולה רק לחלום עליהם כרגע. בינואר 1975, לפי סקר גאלופ, הפער בין התמיכה בישראל לתמיכה בערבים עמד על 36% לטובת ישראל. בראשית 2026, מדובר על 5% פער בקרב הציבור האמריקאי - לטובת הפלסטינים.

ב-1976 ישראל הייתה חזקה בעולם. ההרתעה ועוצמתה הצבאית יובילו את אנואר סאדאת, בתוך שנה, להודיע שהוא מוכן לבוא לירושלים לנהל מו"מ לשלום. אבל דווקא ישראל החזקה ההיא התייחסה אל השימוש בכוח כאל עניין שיש לו מחיר. היא עקבה באובססיביות אחרי דעת הקהל בעולם, חששה מבידוד, וניהלה ויכוחים קשים על גבולות הלגיטימציה שלה.

ישראל של 2026 חזקה בתחומים מסוימים יותר. אלא שהיחס לכוח השתנה. השימוש בו מופקר ואלים; הוא הופקד בידי פנאטים כמו סמוטריץ' ובן גביר. הזהירות מפני מחירו המדיני נשחקה.

לא כל נקודה שאיבדה ישראל בסקרים היא תוצאה של החלטה ישראלית. העולם השתנה, אמריקה השתנתה; המלחמה שינתה הכל. אך המציאות אומרת את דברה: בישראל של 2026, השרים לוקחים את אמריקה כמובנת מאליה ולא טורחים להסתיר את הבוז שלהם לעולם. הבוז, מתברר, הדדי.