"התרסקתי ברמות, אמרתי לעצמי שאני כישלון"

לפני שטבלה תפוח בדבש, ישבה מירב פלדמן עם הסלולרי ביד והקלידה בשתי אצבעות את הברכות והאיחולים שלה לעצמה. לתשפ"ז ובכלל. "מותר לי לשתף?" היא תוהה, "אם אגלה, זה עלול לפגוע בהתגשמות המשאלה?".

החלטה שלך. "דקה", היא מכווצת את גבות עיניה בהבעה מהורהרת, אבל בגיל 41 המצח שלה חלק להפליא. והבלונד הטבעי שלה מתוקתק ("ברור שאני עושה גוונים") כמעט כמו בהתחלה שלה, ככוכבת ערוץ הילדים וב"שיער", בדמות נערת הפרחים שהרתה מבלי לדעת ממי. כאילו שלא חלף עשור מאז "נבסו", שם הייתה תמר אגסי-צ'לצ'או, שהביאה חתן ממוצא אתיופי להוריה האשכנזים למהדרין. עכשיו, בשלב שבו בנות גילה מתרחקות או מורחקות מתפקידי הבלונדיניות הלוהטות, פלדמן גורפת צחוקים בקומדיה הצרפתית "פרידות בע"מ" (תיאטרון חיפה) שבה היא נקרעת בין שני גברים.

זהו. ההחלטה התקבלה. בתנועה איטית היא שולפת את הסלולרי מהתיק, גולשת לפתקים ומתחילה להקריא. "אני מאחלת לעצמי למצוא את הדרך לעשות דברים בעלי משמעות שישמחו אנשים, שלא יירדו לי האנרגיות, שהפורמט שלי יצטלם והסדרה תיכנס לפיתוח". פאוזה. שלוק מהקפה. נשימה עמוקה. "התחלתי בדברים המקצועיים, זה יותר קל", היא מתנצלת וממשיכה: "אני מאחלת לעצמי להבין שהמשפחה שבניתי היא הדבר הכי טוב שעשיתי, לראות גם את ההצלחות היומיומיות שלי ושלא אחמיר עם עצמי כל כך".

למה את מחמירה כל כך עם עצמך? "למה?" היא מהדהדת את השאלה, ונדמה לי שהיא מסירה מראשה את כובע השחקנית לטובת הכובע השגרתי שלה כגברת ליבוביץ', אשתו-של ואמא-של. "המסע שלי אל האימהות היה ארוך ומפותל ומאוד לא קל. תודה לאל, יש לי שני בנים, דני (חמש וחצי) ודורי (שנתיים וחצי) כפרה עליהם, אבל עברתי ארבעה הריונות, התרסקתי ברמות, ובתקופות הקשוחות אמרתי לעצמי המון מילים לא יפות. שאני כישלון, שהתנור שלי מקולקל".

לפני עשר שנים היא נישאה לאסף ליבוביץ' (46, מנכ"ל השקעות במקצועו) שאותו הכירה ב"סוג של בליינד דייט. הייתי אז בתקופה של רווקות זוהרת, אחרי שראיתי וניסיתי ועשיתי ואפילו הלכתי לטיפול כדי ללמוד איך חיים בשניים. בשבילי זה לא היה משהו מובן מאליו. מגיל צעיר מאוד הייתי עצמאית, גם מבחינה כלכלית, התרגלתי לעשות הכל לבד, עבדתי במה שרציתי, גרתי בדירה שרציתי והייתי גאה מאוד בהישגים האלה - ולפתע פתאום נכנס לחיים שלי אדם זר".

בגיל 31 עוד לא הפגנת תסמינים של לחוצת חתונה? "ידעתי שאני רוצה משפחה, אבל לא הייתי לחוצה בזמן כי היה לי חשוב הרבה יותר להתחתן עם הגבר הנכון לי, ובפועל, הגבר שאיתו היה לי הכי-הכי קל היה אסף. הוא היה הגבר שהכי מהר עברתי לגור איתו, ובהמלצת הפסיכולוג לא ויתרתי על הדירה שלי. הוא אמר לי 'תשאירי אותה לחודשיים כדי שבמקרה הצורך תהיה לך קרקע לנחיתה'. אחרי שבועיים שיחררתי את הדירה, בתוך חצי שנה אסף הציע לי נישואים. הכל קרה מהר ומדהים, הלב שלי אמר לי שהוא יהיה אבא מושלם, אבל דווקא עם הילדים לא מיהרנו. רצינו להאריך את ה'האני מון' שלנו. אמרנו 'כששנינו נרגיש מוכנים לזה - נצא למסע'. בעיניים שלי זה היה אמור להיות רומנטי, הדלקתי נרות בחדר השינה. המציאות הייתה שונה".

במציאות, לא כל היריון מסתיים בלידה. "אני יודעת, זה מה שכולם אמרו לי פעמיים, בשתי ההפלות, אבל העובדה שהיום, ברוך השם, אני אמא לשניים, לא מוחקת את המסע. הוא השאיר בי הרבה חותמות, בתחומים שונים, ודווקא הנושא הזה פחות מדובר בקרב נשים. למה? אולי הן פוחדות לפתוח את הפצע ואולי מבושה, כמו אצלי".

ההיריון הראשון שלה הסתיים "בשלב מוקדם נורא. אחרי תשעה שבועות לא היה דופק, והרופא אמר שזה קורה, אחוז גבוה מההריונות מסתיימים מעצמם בטרימסטר הראשון. אוקיי, זה קורה, אבל המספרים לא הופכים את זה לפחות כואב או פחות מאכזב. בהיריון השני זה כבר היה הרבה יותר כבד. זה היה בחודש החמישי, כשכבר הרגשתי את העובר שבועט. באתי לסקירת מערכות שבה היו אמורים לזהות את מין העובר, והייתה שם סצנה שנשרטה בי חזק. הרופא אמר 'יש לך בן' ואני זוכרת את החיוך הרחב שהציף לי את הפנים. אסף ואני עשינו המון צחוקים סביב 'בן או בת' מפני שבמשפחה שלי יש רק בנות ואצלו רק בנים. ואז, החיוך הכי גדול שלי התחיל לשקוע ולהתכווץ".

הפחד אחז בה לפני שנאמר לה שהסקירה חושפת מום רציני. "ניסו להזיז אותי, להפוך אותי, לא הצליחו לצלם, עברו לאולטרה-סאונד וגינלי, שאלתי 'מה קרה? תגידו לי מה קרה' וביקשו ממני ללכת לשירותים, להתפנות ואז לחזור למיטה, להמשך הבדיקה. ואני בשיא הלחץ, עדיין לא מבינה מה הבעיה. כל הרופאים המליצו על הפסקת היריון, פה אחד, עברתי את הוועדה, אושפזתי, שוחררתי והסצנה ההיא המשיכה ללכת איתי. הרגשתי שנכשלתי, ניכסתי לעצמי את האחריות ואת רגשות האשמה. כשיצאנו מהרופא אמרתי לאסף 'סליחה' והוא הגיב ב'על מה את מדברת?' הוא היה הפרטנר הכי מהמם והכי מחבק. והוא היה עצוב בדיוק כמו שאני הייתי עצובה".

כשהרגישה שהיא לא מסוגלת לצאת מהטראומה בכוחות עצמה, היא חזרה לפסיכולוג. "הייתי חייבת להוציא את המילה 'כישלון' מהלקסיקון שלי. מצד אחד רציתי לתת מקום לאירוע שחוויתי ומצד שני הרגשתי שהיריון לא אמור להיות מבחן שבו אני מצטיינת או נכשלת. לא כל אישה מסוגלת לעבור את זה לבד. הטיפול נתן לי את היכולת להמשיך הלאה, והוא השפיע בעוד תחומים. כשנולד דני, הבכור שלנו, הייתי מספיק חזקה כדי להגיד שאני בוחרת לא להיניק מפני שאני לא רוצה להחזיר את עצמי למצב של התמודדות, בין הצלחה לכישלון".

כשהיולדת לא מצליחה להיניק את פרי בטנה על הוואן זה כישלון? "תלוי מה ההגדרה שלך לכישלון. אצלי, כשמשהו לא קורה כמו שכיוונתי ותיכננתי זה כישלון - וזו הגדרה שדורשת שיחה טיפולית. לקח לי זמן לעכל את העובדה שבחיים קורים כל מיני דברים, שיט הפאנס, כמו שאומרים, שאין לי שליטה על כל דבר ואני, בעוונותיי, הייתי חולת שליטה. הייתי חייבת שהדברים יקרו בדיוק כמו שאני רוצה. אז אני שמחה לבשר שבגיל 41 סוף-סוף השתחררתי מזה".

איך? "לפני שש שנים, בקורונה, בתקופה קשוחה של המסע, יצרתי פורמט רשת שנקרא 'מירב מגיעה למומחים עד לבית ושואלת שאלות על דברים שהיא לא יודעת'. הפורמט עם השם הכי ארוך והכי לא קליט. היום אני מבינה שגם הדחף שלי לאסוף מידע ולהיות מוקפת ברופאים נבע מהמקום של שליטה. ככל שהעמקתי בידע ובנתונים, הצלחתי להבין שתהליך ההיריון לא חייב להיגמר ברע. יש מצב שבפעם הבאה הכל יהיה טוב ונפלא".

סביב הפורמט, שהתחיל באינסטגרם, נבנתה קהילה נשית תוססת ופלדמן, שהייתה אז בסוף ההיריון עם דני, עודדה אותן לפתוח ולשפוך. היא זאת שהעזה לשאול מה ההיגיון לקרוא לתקופה הכי עמוסה בחייה של אישה 'חופשת לידה', כשברור לכל ש"חופשה - זה לא". עם חברתה הטובה לוסי אהריש היא הריצה את המופע "עייפות ונהנות", ובין חידודי הלשון שלהן עלה לבמה מומחה מתחום כלשהו שקשור בהיריון ולידה, והריוניות מהקהל הציגו לו את כל השאלות שלא היה להן אומץ להציג לגינקולוג שלהן. יש תופעה כזאת. לאור ההצלחה, ממש כשהייתה בדרך לחדר לידה, הגיעה אליה ההצעה לקמפן את אבקת החלב נוטרילון. "אין לי עמדה ברורה לגבי הנקה", היא מדגישה. "גם בפרסומת אני לא ממליצה ולא מתנגדת. שכל אחת תבחר במה שמתאים לה ולתינוק שלה. זה שלהם".

ההריונות הבאים, עם דני ודורי ("אין סיבה מיוחדת לבחירה שלנו באות דל"ת, ככה יצא") עברו בצל חששות ופחדים. "הייתי מתפלאת אם הם לא היו מתעוררים. בלידה הראשונה, שכאבה נורא-נורא, הרגשתי הקלה גדולה כשהוא סוף-סוף יצא. עשיתי את זה. ניצחתי! בעיניי, כל אישה שעברה לידה היא גיבורת-על. אין עלינו. אני שמחה על מה שיש לי ואת הבופה שלי סגרתי. למה? מפני שאני גאה מאוד במשפחה שיצרתי ואני מרגישה שזה מספיק לי", היא מתחרטת, "הם מספקים אותי".

כשהפכת לאמא של דני סגרת את האימפריה שבנית בעקבות התקופות הקשוחות של המסע? "לא מיד, עשיתי עוד כמה פרקים אחרי שדני נולד, שאלתי את בנות הקהילה 'את הורמונלית או סתם לא נורמלית', והיה לי כיף והכל עד שהתעייפתי. לא הצלחתי לג'נגל את כל האופרציה הזאת, גם לצלם נון-סטופ וגם לתחזק את הרשתות החברתיות וגם להפיק הכל לבד ולהקליט ולערוך וגם להיות אמא, בעיקר להיות אמא. רציתי רגע לנוח ונחתי כמה שרציתי, אבל זה לא אומר שחיידק היזמות וההפקה עזב אותי. בחלומות שלי אני רואה משהו גדול שאני עושה בו הכל. אם תשאלי אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, ריס וויתרספון היא המודל שלי, זאת שזכתה באוסקר על הסרט 'הולך בדרכי'. היא שחקנית ומפיקה וסופרת ויזמת והיא גם מיליונרית. אה, והיא בלונדינית, כמובן".

החלום הזה יכול להתגשם במציאות הישראלית? "ברור שאצלנו זה מסובך יותר, למי יש תקציב, אני לא יודעת אם בכלל יש בארץ שחקן שהוא גם היוצר והמפיק, וברור לי שאצטרך גורם נוסף שייכנס איתי להרפתקה, ערוץ או זכיין, אבל לעובדה שאנחנו חיים בארץ קטנה יש גם יתרון. אפשר לדפוק על כל דלת".

עד שזה יקרה היא מגישה את הפודקאסט "טוב שבאתם" עם שלמור שטרוזמן ואדם גבאי. ארבע פעמים בשבוע, באחת בצהריים. קטעים מהתוכנית ומהאורחים המגוונים עולים בכל הפלטפורמות. "בעלה של שלמור הוא חבר טוב של בעלי, והתוכנית הזאת הפכה אותנו לאחיות. אמיתי. השילוב בין שלושתינו עובד נהדר ותכף נסגור שנה. חוויה אדירה".

בשלוש אפס אפס היא יוצאת מהאולפן שביפו ושועטת לרמת השרון, להוציא את הבנים מהגן. הלו"ז שלה מחושב על הדקה. "פרידות בע"מ" מציין את הקאמבק שלה לבמה אחרי הלידה השנייה. "חיכיתי בבית עד שארגיש שאני יכולה לצאת לעבודה בראש שקט". כשהיא יוצאת להצגה (בתפקיד האקסית המיתולוגית של הגבר שנשכר על ידי גבר אחר כדי להעביר לה את מסר הפרידה) בעלה משמרטף על הטף, וגם שתי הסבתות מתייצבות למשימה. "כן, אני נעזרת הרבה", היא מנערת מעליה את רגשות האשמה, "כשדני רואה אותי יוצאת להצגה הוא מדהים אותי באינטליגנציה הרגשית שלו. ילד בן חמש וחצי אומר לי 'אמא, שיהיה לך בהצלחה ותיהני'. לדעתי אני אמא קולית, אבל בחוג כדורגל דני אמר לי שאני עושה לו בושות, אז יש מצב שאני פחות".

לשחק בגיל 41 את האקסית המיתולוגית שמעלה בשני הגברים זיקוקים וזיכרונות זה לא סוג של ניצחון? "עברתי בשלום את משבר גיל 40 וגם את זה שנלווה ליום הולדת 41 מפני שחשבון הנפש שלי בכלל לא קשור לימי הולדת. הוא מגיע בחגים, במיוחד בראש השנה. אני מתיישבת מול עצמי כמו מנכ"ל, ובודקת מה הספקתי ומה לא. שיחה רצינית של 'יחסינו לאן'. השנה, בפעם הראשונה, אפילו הקלדתי רשימה. אני מרגישה שהעשור החמישי בחיי הוא תקופת היזמות שלי. עכשיו, אחרי שהבופה נסגר, אני יכולה להיכנס לגיל התבגרות נוסף ולהכיר את עצמי מחדש".

מאיפה האופטימיות שלך? "מהילדים - ולמענם. ב-7 באוקטובר הייתי בהיריון עם דורי. מצד אחד אמרתי 'חכה, אל תצא, תישאר ברחם, במקום שבו אני יכולה לשמור עליך' ומצד שני כל כך שמחתי כשהוא הגיח לעולם המפחיד. הוא הציף את הבית שלנו בתקווה. יכולתי לעבור להוליווד, לבעלי יש אופק עבודה בחו"ל, אבל אני לא זזה. החלום שלי הוא להגיע לשם עם יצירה ישראלית. בערוץ הילדים נהגנו לשיר 'זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד'. גם לא פשוט להיות כאן אמא לשני בנים".