סרט גיבורי על או נטו אימה? "קלייפייס" מלא בזוועות גרפיות, אבל זה לא מספיק

מה קורה כששחקן צעיר, שהמראה שלו הוא כל עולמו, מאבד את פניו ומפקיד את גופו בידי טכנולוגיה ניסיונית? הסרט החדש הזה לוקח את יקום DC אל הטריטוריה של אימת הגוף, עם מחוות ל"הזבוב" ודימויים מטרידים שלא אופייניים לסרטים מז'אנר גיבורי-על. יש כאן כמה רגעים חזקים והופעה ראשית מוצלחת, אבל גם דרמה שלא מצליחה להעמיק את הזוועה

"קלייפייס" (Clayface) הוא הסרט השלישי ביקום המאותחל של DC. ג'יימס גאן ופיטר ספרן לא עובדים ב"פאזות" כמו היריבים מאולפני מארוול אלא ב"פרקים". הראשון שבהם כולל מקבץ סרטים וסדרות טלוויזיה שנוצרו מאז 2024 ותויגו תחת הכותרת "אלים ומפלצות". בקולנוע נוצרו שני סרטי "אלים": "סופרמן" (2025) שזכה להצלחה בינונית, ו"סופרגירל" (2026) שהיה כישלון ביקורתי וקופתי מהדהד. עכשיו הגיע תור "המפלצות".

בשונה משני הסרטים הקודמים "קלייפייס" אינו הפקת ענק, אלא נעשה בתקציב מאוד צנוע של 30 מיליון דולר. הסכום הנמוך מאפשר לקחת הימור: הסרט עוסק בסיפור המקור של נבל-על ללא נוכחותו של גיבור-העל שאליו הוא משויך בקומיקס. במקרה זה ללא נוכחותו של באטמן - גיבור-על שטרם לוהק באיתחול של ה-DC. "באטמן" (2022) בבימויו של מאט ריבס ובגילומו של רוברט פטינסון מתקיים ביקום נפרד מהדמויות והסרטים של גאן וספרן. מתישהו אמור להיות ליהוק לבאטמן נוסף, שיופיע במקביל לסרטי הבאטמן של פטינסון.

התקווה המגולמת ב"קלייפייס" היא ליצור סרט מקור של נבל-על עם אלמנטים מובהקים של אימה ואלימות לא מרוככת. סרט שבאופן מופגן אינו מנסה להיות "לכל המשפחה" (כלומר מתמסר לניתן להצגה בדירוג R). ב"ג'וקר" (2019), שהכניס מעל מיליארד דולר, זה עבד נפלא. "קליי פייס" עומד להיות סרט רווחי, אבל קשה להאמין שהכנסותיו ידגדגו את אלו של "ג'וקר". מצד שני הוא בוודאות לא יפסיד 150 מיליון דולר כמו "ג'וקר: טירוף בשניים" (2024). הבמאי ג'יימס ווטקינס (סרט האימה "אל תוציא מילה" מ-2024) שותל דימויי אימת-גוף מטרידים למדי, מהסוג שאינו נפוץ בז'אנר גיבורי-העל הסטרילי והמפוקסל.

נבל-העל שבו מדובר אינו חדש בשטח. הגלגול הראשון שלו הופיע בקומיקס ב-1940, קצת יותר משנה לאחר הופעת הבכורה של באטמן. בהתחלה לא היו לו כוחות-על אלא רק מסכה ותלבושת. מאז הוא עבר לא מעט טרנספורמציות - עם אנשים מתחלפים (ובמקרה אחד גם אישה) שהפכו למפלצת משנת-הצורה, וקיבלו כוחות-על שונים. המשותף לעיבודים של הדמות הוא הרעיון של גוף עשוי חומר דמוי-חימר, היכולת לשנות צורה וגודל, להתחזות לאחרים, ולעצב את הגוף לצורת כלי נשק קרים.

הגלגול המוצג בסרט הנוכחי הוא של השחקן מאט הייגן שהקריירה שלו נהרסה כשהפך ל"קלייפייס". גרסה זו מופיעה בקומיקס אך היא זכורה במיוחד מהופעתה בסדרת האנימציה המצוינת "באטמן: איש העטלף" (1992-5). התסריטאים חוסיין אמיני ("דרייב") ומייק פלנגן (היוצר של סדרות אימה "מי מתגורר בבית היל" (2018), ו"קארי" (2026), וסרטי האימה "דוקטור סליפ" (2019) ו"חייו של צ'אק" (2024) השתמשו באלמנטים מהפרק הכפול Feat of Clay שהופיע בעונה הראשונה של סדרת האנימציה. בנוסף אפשר למצוא ב"קלייפייס" נקודות דמיון לסרטי אימת-גוף בולטים, מ"הזבוב" (1986) של דיוויד קרוננברג ועד "יופי מסוכן" (2024) של קוראלי פארז'ה.

מאט הייגן (תום רייס האריס) הוא שחקן צעיר וסימפטי שמשחק בסרטים ב"קוסט סיטי" (התחליף של DC ללוס אנג'לס). הייגן, שמגיע מרקע אישי וכלכלי לא פשוט, נראה כמי שהצליח להגשים את חלום עולם הזוהר. הקריירה שלו עומדת לפני קפיצה גדולה קדימה - העלילה מתחילה ביום בו יוכרז כמועמד לפרס המשחק במקבילה הבדיונית לאוסקר. הוא יוצא לחגוג במועדון ריקודים יחד עם חברו הטוב קורי (ג'ושוע ג'יימס), ושם נשבה במראה המהפנט של מיה טורז (ז'ואנה ריביירו) על רחבת הריקודים. תוך זמן קצר הם מגיעים לחדר השינה שלה, אבל למחרת בבוקר הייגן עומד לגלות את מחיר הבילוי הלילי. בן הזוג של טורז הוא גנגסטר מקושר וחסר-רחמים בשם מרקוס סאבו (דיוויד דנסיק) והוא ממש לא מתלהב מבן הלוויה של זוגתו הבוגדנית.

הפנים של הייגן, הנכס שבלעדיו אין לו קריירה, עומדות להיות משוסעות. מה שיבוא לאחר מכן הוא לא פחות איום: הפניית גב מהירה ובוגדנית של אנשי הצוות המקצועי שהקיפו אותו, ניתוחים פלסטיים מיותרים וכושלים, השחתת הדימוי הציבורי של השחקן בקמפיין מאורגן היטב, וחוסר היכולת של מערכת המשפט להעניש את מי שפגע בו. ללא הכסף והתהילה שהיו לו, עם מסיכה שמסתירה את פניו המצולקות, הייגן חוזר לשכונה המדורדרת בגות'האם שבה החל את דרכו.

המוצא האחרון שנותר לו הוא הטכנולוגיה הניסיונית של ד"ר קייטלין קור (נעמי אקי). היא מנסה לפתח תרופה למחלות נוירודגנרטיביות באמצעות "תאי גזע עובריים" עם יכולת התרבות והפעלה באמצעות AI. תהליכי הפיתוח נתקעו, והייגן מציע את עצמו כמי שמוכן לקחת סיכון בתקווה שמראה פניו ישוקם. הקשר ביניהם יתפתח בהדרגה ויחרוג מהמקצועי לסוג של קשר רומנטי לא משכנע במיוחד. ברקע ישנו מכשול בדמות ג'ון בקלי (מקס מינגלה), בלש במשטרת גות'האם שהוא גם בן הזוג של ד"ר קור.

כשהטכנולוגיה של קור מתחילה לפעול, נדמה שהייגן קיבל הזדמנות שנייה. אולם התהליך אינו מסתכם בשחזור הרקמות: גופו מתחיל להשתנות בדרכים שאינן נתונות עוד לשליטתו, ופניו הופכות לחומר גמיש שאפשר לעצב מחדש. כאן הסרט מתקרב למימושו המוצלח ביותר. אימת הגוף אינה נובעת רק ממראה של בשר מעוות, אלא מהתערערות הגבול שבין האדם לגופו. הגוף, שאמור להבטיח את רציפות הזהות, הופך למרחב בלתי-יציב שבו אין עוד ודאות לגבי המראה, התנועה או עצם היכולת להישאר אנושי.

ווטקינס משתמש בחיתוכים חדים, בצלליות ובתאורה כדי להמחיש את השינויים שעוברים על הייגן. הרגעים שבהם צל המפלצת מופיע על הקיר אפקטיביים במיוחד: הדמיון משלים את מה שהצילום מסתיר, והאפשרות לדמיין את הזוועה מטרידה לעיתים יותר מהצגתה הישירה. לעומת זאת, כשהסרט נשען על אפקטים ממוחשבים גלויים יותר, התוצאה פחות משכנעת. במקום להעמיק את תחושת האימה, הדימויים מזכירים לעיתים את המלאכותיות הטכנולוגית שממנה הם נוצרו.

תום רייס האריס מצליח להתמודד עם האתגר המרכזי שמציב התפקיד. גם לפני שהאיפור והעיוותים משתלטים על פניו, יש במראהו הזוויתי איכות שיכולה לעבור במהירות מפגיעוּת לאיום. בהמשך הוא משמר מתחת לשכבות האיפור את יהירותו של הייגן, את הצורך שלו בהכרה ואת הקושי להשלים עם אובדן מעמדו. זו אינה רק הופעה של אדם הסובל מפגיעה גופנית, אלא של שחקן המנסה לשמר את דמותו העצמית גם כשהגוף חדל לשתף פעולה.

"קלייפייס" מתקיים בזיקה לסרטי המפלצות הקלאסיים של יוניברסל, שבה היצור אינו רק קורבן של נסיבותיו אלא גם ביטוי מעוות של תשוקות אנושיות. מנגד, הוא מתקשה להפוך את העיוות הגופני לאימה פסיכולוגית עמוקה, ואת הטרגדיה האישית לדרמה רגשית מטלטלת. התוצאה היא סרט אימה מספק, בעל כמה רגעים חזקים והופעה ראשית ראויה, אך כזה שנותר בכללותו על פני השטח.