בפסטיבל הקומדיה מבקשים ממישהו בקהל למות. התוצאה מצחיקה עד דמעות

אחרי שאיבדה את אימה, אביה, דודתה וכלבתה, ענת דרימר מחליטה שהפעם היא רוצה להתאבל "כמו שצריך", גם אם בשביל זה מישהו מהקהל יצטרך למות. ב-The Grief Show, שעלה במסגרת פסטיבל הקומדיה בירושלים, היא מגייסת את הצופים לשלל סיטואציות מופרכות ומצחיקות, לפני שהאבל משתלט על הבמה בדמותו של המוזיקאי רייסקינדר. התוצאה היא מסע פרוע, חשוף ומרגש על אובדן, דיכאון והבחירה להמשיך לחיות

יעל אילן|

באמצע מופע בפסטיבל הקומדיה בירושלים, כל האבות בקהל עולים לבמה, רוקדים לצלילי Just the Two of Us ומחבקים בזה אחר זה בחור צעיר מהקהל שהם לא מכירים, שגוסס לנגד עיניהם. טוב, לא באמת גוסס אלא לצורך העניין. אבל דווקא הסיטואציה ההזויה הזו, הופכת לרגע יפהפה של קרבה אנושית אמיתית.

כשמגיעים בימים אלו לבית מזיא, לצפות במופע The Grief Show, קשה שלא להיות מעט מבולבלים. מצד אחד, מדובר בפסטיבל הקומדיה הישראלי ע"ש אפרים קישון - שמתקיים זו השנה החמישית. אבל מצד שני, האבל הוא בילט-אין במופע, פשוטו כמשמעו. אלא שבמהלך הערב, שנע בין רגעים מצחיקים ומרגשים לכאלה קודרים וכנים עד כאב, מתברר שפשוט אין צורך להפריד בין הדברים.

המופע נפתח בצעקות ובבכי שמפלחים את החדר. "לאאאאאאא! לא שובבבבב!". אז מתגלה על הבמה יוצרת המופע, ענת דרימר, כשעל פניה מסקרה שנמרחה מהדמעות. היא מבטיחה שהפעם, אחרי שאיבדה את אימה, כלבתה, דודתה ואביה, היא רוצה לעשות את העניין הזה של אבל "כמו שצריך". אבל בשביל זה מישהו בקהל יצטרך למות מיתה מפוארת, כאן ועכשיו, על הבמה. ואכן, נמצא קורבן: יובל, שדרימר שלפה מאזור ההמתנה דקות ספורות לפני תחילת המופע.

יובל שוכב על ערש דווי, ודרימר שולפת ממנו רשימת בקשות אחרונות. "איזה מזל שהבאת איתך!", היא אומרת, "כנראה ברוח התקופה". הרשימה הזו הופכת לשלד של המופע, כשכל משאלה מובילה את דרימר למסע בין הגשמת בקשותיו של הגוסס לבין סיפורה האישי.

יובל, למשל, מבקש לראות את אביו רוקד. דרימר מציעה לו חלופה: הקלטה שבה האב מתנצל על כך שלא יוכל להיות שם ברגעיו האחרונים (לכאורה), אבל מבטיח שכל האבות בקהל נמצאים שם בשבילו. וכך נולדה סצנת הקבה האנושית: האבות, ובהם גם גורי אלפי (בטוחה שיובל לא ציפה לזה), עולים לבמה כדי לרקוד ולחבק את הגוסס התורן. זה כנראה הדבר הכי הולסום שתראו בחייכם, דווקא כי הוא נולד מתוך סיטואציה הזויה לחלוטין.

זה ממש לא הרגע היחיד שבו הקהל הופך לחלק בלתי נפרד מהמופע. בחלקו הראשון, והמצחיק מאוד, דרימר מגייסת אלמוני נוסף לתפקיד אהבתו הראשונה של הגוסס, ואפילו מרימה פלאש מוב בהשתתפות הקהל כולו לצלילי Can't Take My Eyes Off You.

ובזמן שמימין ומשמאל זועמים על "שיר לשלום" שהושמע ונחגג באינדינגב, אחת ממשאלותיו האחרונות של הגוסס התורן היא לראות את השלום. את המשאלה הזו, כמובן, הוא לא מצליח להגשים. במקום זאת הוא נושא מילות פרידה, שנכתבו עבורו מראש, ואי אפשר שלא לחשוב כמה מילות פרידה נאמרו כאן בשלוש השנים האחרונות. כן, להסתובב עם רשימת בקשות אחרונות זו אכן רוח התקופה.

אחרי מילות הפרידה יובל הולך לעולמו, או לפחות אל מאחורי הקלעים, והמופע מפנה את מקומו לאבל בצורתו הגולמית והמכלה. את האבל מגלם אסף עדן, המוזיקאי רייסקינדר, מהמוזיקאים הבולטים והמוערכים בסצנת האינדי המקומית (ומהאהובים על כותבת שורות אלה). הוא משתלט על הבמה עם הסאונד המוכר שלו והלופר ומפתה את דרימר לשקוע בו, לטבוע בתוכו, להפוך לחלק ממנו. והיא אכן הופכת ליצור חסר עכבות ומשולח רסן, שמשתלט בהדרגה על מי שהייתה קודם לכן - ממש כמו האבל עצמו, בדימוי מעט פשטני. העוצמה והטוטאליות של דרימר בייצוג שלו פשוט מעוררת התפעלות.

The Grief Show עלה במסגרת פסטיבל הקומדיה הישראלי על שם אפרים קישון, שמתקיים בבית מזיא בירושלים ויימשך עד 22 באוקטובר. בין המופעים הנוספים בפסטיבל אפשר למצוא את צמד היוטיוב הפופולרי דונקי ואת "מלך הקריוקי", מחזמר פארודי. המופע של דרימר יעלה הערב (שני) פעמיים נוספות.

דרימר, שעומדת מאחורי המופע, היא יוצרת פרינג' ותיקה ופעילה, שמשתפת פעולה לא פעם עם אחותה נורית דרימר, שחקנית ויוצרת פרפורמנס בולטת, ששימשה גם כאן כדרמטורגית. אה, וענת נמצאת כעת בהיריון מתקדם. מאוד. המופע לא מתייחס לכך במפורש, אבל כשהיא רוקדת על הבמה בהלבשה תחתונה, זה מיד שם את הכול בקונטקסט של חיים לעומת מוות, יצירה מול אובדן, התחלה מול סוף.

המופע עוסק גם בקשר שבין אבל, צלקות ודיכאון לבין יצירה, ובפיתוי להפוך את הכאב לחלק מהזהות שלנו. דרימר מתבדחת שאם אנשים היו יודעים שאימה מתה כשהייתה תינוקת, הם מיד היו אוהבים אותה, והיא מתבאסת שאין לה צלקת שאפשר לראות. האבל, מצידו, גם משכנע אותה שבלעדיו היא תהיה סתם אחת.

ובכל זאת, דרימר מסרבת לתת לו לנצח. היא רוצה לחזור להיות חלק מהעולם. לקראת הסיום היא ורייסקינדר שרים יחד את "ריקוד הניצחון שלי", שיר שלו שקשה שלא להזדהות עם מילותיו: "כל כך הרבה זמן לא רקדתי את ריקוד הניצחון שלי, שמישהו יזכיר לי איך הולכים הצעדים שלי". זה שיר שאני שומעת לא פעם ברגעי משבר, כי הוא מכיר בכאב אבל באותה נשימה גם באפשרות לצאת ממנו. שבוע לפני הבחירות, נדמה שזה משהו שכדאי לכולנו לזכור.