רבקה מיכאלי לא קיבלה פרס ישראל. אחרי ערב כזה, היא כבר לא צריכה אותו

40 שנה אחרי ש"סיבה למסיבה" עלתה לאוויר, מיכאלי בת ה-88 החזירה אותה לערב אחד, והזכירה לכולם למה היא אחת הדמויות החשובות בתרבות הישראלית. היו שם געגועים ליוסי בנאי, יאיר ניצני שחזר ל"האשם תמיד" ושלל אורחים שהצחיקו וריגשו, אבל דווקא ברגעים שבהם העניקה את הבמה לדור החדש, התברר שסוד הקסם שלה לא טמון רק בעבר - אלא גם ביכולת שלה לזהות את הקולות שמעצבים את ההווה

את סיפור הקאמבק של הראפר הישראלי הראשון קצת מורכב להסביר. ב-1986, בתוכנית "סיבה למסיבה" של רבקה מיכאלי, עלה יאיר ניצני (אז חבר להקת תיסלם) בדמות "האשם תמיד" - ערבי ישראלי שמואשם בכל צרה שנופלת על המדינה - וביצע שיר ראפ סאטירי, מהראשון שנכתב בעברית. מצד אחד, לא פלא שאחרי ההצלחה של הדוקו "זהב שחור" בכאן 11, שמגולל את תולדות ההיפ-הופ הישראלי ופותח את הסיפור בשיר הזה, דמותו הסאטירית של ניצני תזכה לחשיפה גבוהה ואהדה מחודשת. מצד שני, באקלים הפוליטי והחברתי המתוח שמשסע את החברה, רבים מעדיפים להתעלם מהעובדה שחמישית מאוכלוסיית ישראל הם ערבים, ולא רגילים לראות דמות כזו בפריים-טיים או על הבמה - גם כשהחץ הסאטירי שלה מכוון בכלל אל מי שמאשים.

אמש (ראשון), 40 שנה אחרי במופע הנעילה של פסטיבל תל אביב, הייתה לניצני הזדמנות לבצע את הלהיט מול הקהל בהיכל התרבות, בדיוק במסגרת שבה נולד. וזו בהחלט "סיבה למסיבה", כמו שמה של תוכנית האירוח המיתולוגית בהנחייתה של רבקה מיכאלי בת ה-88, שחזרה לערב חד-פעמי, ושיגרה למשך שעתיים את כל יושבי האולם ליקום הטלוויזיוני החי והמסעיר. רבים באולם הצטרפו גם לשירת הפזמון "הוא בטח לא פראייר של אף אחד", והתלהבו כשג'ימבו ג'יי הצטרף לניצני - ובטח כשמיכאלי חיזקה בקולות רקע, כמו אז בקליפ המקורי.

מאז שהשיר יצא ושהתוכנית עלתה לאוויר ב-1986, הלך הרוח השתנה פה לחלוטין. ובכל זאת, יש דברים שנדמה שלא משתנים בכלל, כמו בביצוע של מיכאלי שפתח את הערב החגיגי ל"בנימין זאב", הפזמון שכתב רוטבליט אחרי מלחמת יום הכיפורים ופונה אל חוזה המדינה. כשהיא שרה: "תשטוף את העפר מן העיניים, בנימין זאב, שים יד על הלב, ותגיד לי, ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית?", קל להזדהות איתה. אז מה אם עברו חמישה עשורים?

המופע עשה כבוד אדיר לתרבות הישראלית שצמחה פה, ולכוכבים שהתגלו בין היתר בזכות התוכנית ובזכות שיתופי הפעולה עם מיכאלי על הבמה, ברדיו, בתיאטרון ובטלוויזיה. האורחים התחלפו על הכורסאות, כשמיכאלי הובילה את הערב כולו בהנחייה רגישה ומעניינת כתמיד. בין האורחים נמנו גם כרמלה מנשה ואילנה דיין, שהתראיינו בתוכנית של מיכאלי בראשית דרכן הטלוויזיונית. השתיים חלקו זיכרונות מתחילת הדרך, ושיתפו באנקדוטות מרגשות מהקשר המקצועי מעורר ההשראה של שתיהן, כמי שפרצו את הדרך לעיתונאיות בתעשייה בישראל. גברי בנאי, הראשון להופיע עם מיכאלי על הבמה, שחזר איתה מערכונים אהובים - מעין חיבור שהיווה גם שיר געגוע משותף ליוסי בנאי ז"ל, אחיו של גברי, שחסרונו היה בולט בערב זה.

אבל לצד הנוסטלגיה וההתרפקות על זיכרונות העבר, השיא של הערב היה דווקא בחגיגה מפעימה של התרבות העכשווית בישראל. אחרי הביצוע המשותף עם ניצני, ג'ימבו ג'יי שר גם את "מפרש לבן". השיר הזה, הראשון שכתב מאז 7 באוקטובר כתושב קיבוץ אור הנר הסמוך לשדרות, לוכד את החיים במדינה הזו בחוכמה וברגישות. הראפר מדלג בין רשימת קניות לקראת המתקפה המי-יודע-כמה לבין תהיות קיומיות ממשיות, והבחירה לחגוג אותו בערב הזה היא לא עוד התייחסות אקטואלית לשבת ההיא, היא קפסולה תרבותית מצמררת שמספרת לנו בזמן אמת על המציאות המטורפת שאנחנו חיים בה.

בהתאם לליינאפ העשיר, זה היה גם מופע קורע מצחוק. אחת האורחות המצופות הייתה גיתית פישר, השחקנית והקומיקאית האהובה שלאחרונה יצרה וכיכבה ב"בודקת" - מהסדרות המדוברות, המצחיקות והמרגשות של השנה. השילוב של מיכאלי ופישר על הבמה היה מפגש נדיר בין שני דורות רחוקים של קומיקאיות - הראשונה פרצה דרך, והשנייה נחשבת לאחד הקולות המובילים והמעניינים היום בתעשייה. לצידה, גם רועי בר נתן שעשה Roast למיכאלי, סיפק את אחד מרגעי השיא של הערב וסחף את הקהל בצחוק אדיר. את קטע הסטנדאפ שלו הוא חתם בקביעה שרבקה'לה מיכאלי היא בעצם פרס ישראל שלנו.

מדובר בספיישל טלוויזיוני עמוס באורחים, בהם גם ליאור שליין שנתן טייק אקטואלי מנחם, אלון עדר וגלי עטרי באתנחתא מוזיקלית, ושלומי שבן (המנהל האמנותי של כל הפסטיבל) שהעניק ביצוע ל"בגלגול הבא", לחן שלו לשיר של יוסי בנאי.

בגלל הדחיסות, הערב לא היה חף מתקלות טכניות קלות. אלה, כמובן, לא הפריעו בשום צורה למהלך האירוע - ואילצו את המשתתפים לאלתר במקום, באופן שהוכיח את מקצועיותם. בראשם, בלט נדב הולנדר, שניהל מוזיקלית את ההרכב החי המשובח, ודילג בין גיטרה לפסנתר ברגע של בעיות סאונד.

את הערב ערכה אתי אנטה, והוא לווה בקטעי ארכיון יפהפיים שהוקרנו על המסכים ואפשרו לקהל להסתכל אחורה וקדימה בו-זמנית - אל העבר המרגש ואל אלה שכבר אינם, ואל דור העתיד והקולות המעניינים שמובילים אותו. מיכאלי ניצחה על האירוע בכישרון, בכריזמה ובחן אינסופי, כשההופעה הייתה שיר אהבה לתרבות הישראלית. זו הייתה חגיגה מכובדת ומרגשת, ונעילה ראויה לפסטיבל עשיר.

עוד במסגרת הפסטיבל, שהתקיים ברובו במוזיאון תל אביב, נערכה בשישי בצהריים מחווה יוצאת-דופן למתי כספי, שהלך לעולמו בפברואר האחרון - "תתחצף ותענה", מופע אינסטרומנטלי בהשתתפות שמונה מטובי הפסנתרנים בישראל: יחזקאל רז, מאיה דוניץ, ניתאי הרשקוביץ, סתיו אחאי, עומרי מור, קטיה טובול, רועי בן סירה ותומר בר. אלה העניקו את הפרשנויות הרגישות, המשועשעות והסוחפות שלהם ללחנים של כספי וניהלו דיאלוג עם השירים האהובים. רז העניק ביצוע סנטימנטלי ל"עוד יום", והצטרף להרשקוביץ בגרסה חלומית ל"שיר היונה". הרשקוביץ ביצע גם את "הדייגים" של ארז הלוי שכספי הפיק. כשבחר בו לפני חודשים רבים, לא דמיין שעד המופע ילך לעולמו גם הלוי.

זה היה מופע יפהפה ומיוחד, שעשה המון כבוד ללחנים ולעיבודים של כספי. כספי כמעט לא כתב מילים, והלחין בעיקר טקסטים של אחרים - ודווקא לכן מרשים לגלות איך גם כשמקלפים את הטקסטים העוצמתיים, הלחנים האינטליגנטיים עדיין מחזיקים אותם בתוכם. היו רגעים רבים שבהם הקהל לא התאפק, וניסה להצטרף בשירה חרישית, זמזום או מחיאות כפיים, כשהמוזיקה הנפלאה מפעילה אותו גם כשהיא חשופה ממילים, כמו בביצוע של הפסנתרנית הכוכבת סתיו אחאי ל"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", כשהקהל נע במקומו בתנועה עדינה.

הסיום העוצמתי והמשותף של שלוש הפסנתרניות, אחאי, טובול ודוניץ ל"ספונג'ה", היה סיום משעשע שלכד גם את דמותו ההיתולית של כספי. כך טובול אפילו דילגה בין הפסנתרים, ברוחו של מי שהשתדל להיות רציני כמה שפחות. במובן מסוים, זו הייתה מחווה מדויקת עבור מי שחתום על אחד הקטלוגים המוזיקליים המרשימים ביותר בארץ.