הצעיר הבדואי שהודיע: ״אני ילד יהודי שנחטף״
זה מסוג הסיפורים שאם היו מופיעים כתסריט לסדרת דרמה, מישהו כנראה היה מבקש מהכותבים להוריד קצת את המינון.
עיתונות חופרת
פרק 45- השבוע עם הצעיר הבדואי שהחליט שהוא ילד יהודי חטוף
43:43
הוא מתחיל בשנת 1956, במושב תירוש שבשפלה. אמו של יצחק גבאי יצאה לקופת חולים והשאירה אותו לשחק בחצר עם שכנה. היא נעדרה בסך הכול כחצי שעה. כשחזרה, יצחק כבר לא היה שם.
החיפושים התחילו מיד. בני המשפחה, תושבי המושב והמשטרה ניסו להבין לאן יכול ילד להיעלם בתוך זמן קצר כל כך, אבל שום קצה חוט לא נמצא. יצחק גבאי פשוט נעלם.
השנים עברו. החיפושים דעכו, אבל מבחינת המשפחה הסיפור מעולם לא באמת הסתיים. איפשהו נשארה התקווה שאולי הילד עדיין חי, שאולי יום אחד יופיע מידע חדש, שמישהו יזהה אותו, שאיזה פרט קטן שנשכח במשך השנים יחזיר אותו הביתה.
עשרים שנה אחר כך, במקום אחר לגמרי, התרחש ויכוח משפחתי שלא היה אמור לעניין איש מחוץ למשפחה בדואית אחת.
צעיר בשם עבדאללה רב עם אחד מקרובי משפחתו. בשלב מסוים, בתוך חילופי הדברים, הטיח בו הקרוב משפט שנועד כנראה לפגוע בו: "מי שואל אותך בכלל, אתה בכלל לא בדואי. אמא שלך יהודייה".
עבור עבדאללה זה לא נשאר עוד עלבון שנזרק בזמן ריב.
עיתונות חופרת פרק 45
המשפט הזה החל לרדוף אותו. הוא התחיל לחשוב שאולי האנשים שגידלו אותו אינם באמת הוריו, ואולי יש בעברו סיפור שמישהו מסתיר ממנו. בלילות, כך סיפר, החל לחלום על יהודי זקן שמופיע בפניו ואומר לו שהוא באמת יהודי.
לאט לאט הפכה התחושה לאמונה.
עבדאללה עזב את משפחתו והגיע לביתו של הרב יצחק דוד גרוסמן במגדל העמק. הוא סיפר לו את הסיפור וביקש עזרה: הוא משוכנע שהוא יהודי, שהוא גדל אצל משפחה שאינה משפחתו האמיתית, ועכשיו הוא רוצה לדעת מי הוא.
השמועה על הבדואי שמחפש את משפחתו היהודית התחילה לעבור מפה לאוזן. ובשלב הזה מישהו שמע אותה והרגיש שהסיפור הזה מוכר לו באופן בלתי אפשרי כמעט.
ישראל גבאי. אביו של יצחק שנעלם עשרים שנה קודם לכן.
הרב גרוסמן הזמין את גבאי להגיע למגדל העמק יחד עם שניים מחבריו מהמושב. אפשר לקרוא למה שקרה שם סוג של מסדר זיהוי מאולתר. עבדאללה עמד מול האנשים שהגיעו אליו, הביט בהם, ולפי הסיפור זיהה מיד את ישראל גבאי כאביו.
מבחינת גבאי, גם לו היו סימנים.
הוא סיפר שבנו יצחק עבר בילדותו טיפולים רפואיים שהותירו צלקות על גבו. גם על גבו של עבדאללה נמצאו צלקות. אחרי עשרים שנה של חוסר ודאות, עבור אב שאיבד ילד, כנראה שלא היה צריך הרבה יותר מזה. מבחינת השניים, החיפוש הסתיים.
ישראל מצא את יצחק. עבדאללה מצא את אבא.
האיחוד היה מרגש. עבדאללה החל לקרוא לעצמו יצחק, עזב את סביבת מגוריו הקודמת ועבר להתגורר עם ישראל גבאי במושב תירוש. אחרי שני עשורים שבהם לא ידע מה עלה בגורל בנו, גבאי קיבל אותו בחזרה לחייו.
דוד גבאי: המשפחה של עבדאללה מעולם לא הסבירה איך הוא הגיע אליהם. וגם אנחנו לא שאלנו. לא שנפגשנו, או דיברנו איתם. אבא שלי מת בידיעה שהוא מצא את הבן שלו, ושזה הילד הנכון
על פי גזרי עיתונים מאותה התקופה המשטרה חקרה וגילתה שאין קשר משפחתי בין עבדאללה למשפחת גבאי. אבל בני המשפחה איתם דיברנו השבוע מספרים סיפור אחר לגמרי.
חמישים שנה עברו מאז שוך הפרשה בתקשורת, אך דומה כי בלב גיבוריה היא עדיין חיה וקיימת. מעוזרו של הרב יצחק דוד גרוסמן אשר הוציא לראשונה את הידיעה המטלטלת, ועד משפחתו הקרובה ביותר של הילד יצחק גבאי. זהו סיפור קסום שגובל בפולקלור, אמונה, מיסטיקה וגם עובדות מדעיות. כל אחד יכול להתחבר למה שהוא רוצה.
16 פעמים הרתה זהרה גבאי לבעלה ישראל, מכולם שרדו רק שלושה: דוד, עליזה ויצחק. בשנת 1956, עת התגוררה המשפחה במושב תירוש, בין בית שמש לקרית מלאכי, היה דוד הבכור בן 15, עליזה בת שבע ויצחק הקטן בן שלוש. "היינו צריכים לקבל חיסון טטנוס״, משחזר השבוע דוד, בן ה- 78. "אמא אמרה לשכנה, ׳אני הולכת לעשות חיסון לדוד ועליזה, תשגיחי על יצחק׳. זה היה עניין של שבע דקות. כשחזרנו יצחק לא היה. שאלנו את השכנה איפה הילד, היא אמרה: ׳נתתי לו עגבנייה והוא חזר לכיוון הבית׳. היו הרבה חיפושים, עם עשרות שוטרים ואפילו כלב גישוש, שנחש הכיש למוות. ויצחק לא נמצא". את השנים הבאות הקדישו ההורים לחיפושים, לא תמיד בדרך הקונבנציונלית. "אין רבנים, מכשפים או בעלי אוב שלא הלכנו אליהם", אומר דוד. מכולם זכור לו אחד: הבאבא סאלי. "הלכנו אליו מיד לאחר החטיפה", מספר דוד, "והוא אמר לנו מתי נמצא את יצחק. תאריך מדויק. כמה שנים, כמה חודשים וכמה ימים. אפילו כמה שעות".
נכדו של ישראל גבאי: "אני מעולם לא שמעתי על בדיקה שטענה שלעבדאללה אין קשר למשפחה. להיפך. אני חושב שהם עשו עוד בדיקה שיצא שהוא אח של אמא וגם היתה עוד דודה מבוגרת, אחות של אמא שלו שתמיד אמרה שזה הילד. זה יצחק"
ההיעלמות של בנה הקטן שברה את ליבה של זהרה, והיא נפטרה כעבור תשע שנים משברון לב, בת 53 בלבד. במשך השנים נשאר ישראל בבית בתירוש, בעוד ילדיו, דוד ועליזה, נישאו ועברו לגור בתל אביב. ואז, 21 שנים מיום ההיעלמות, בדיוק כמו שאמר הבאבא סאלי, פתאום הגיע מידע חדש ומטלטל. "באותו הזמן שירתתי בשארם א שייח׳ כקצין שלישות", משחזר דוד. "ויום אחד אני מקבל שיחה מהמשטרה: ׳איפה אתה? תעלה על הטיסה הראשונה, צריכים אותך בארץ׳. מיד כשנחתתי, אבא אמר לי: ׳צריך לנסוע למגדל העמק׳, וסיפר שהייתה כתבה ב'ידיעות אחרונות', שבה רועה צאן בדואי, הגיע אל רב בשם גרוסמן ממגדל העמק, וטען שהוא בן של יהודייה. אלפים הגיעו לרב, כולם טענו שזה הבן שלהם. התור היה מתל אביב עד פתח תקווה. כל אחד טען לסימנים. אנחנו הגענו ביום חמישי, ממש לפני הסוף, והבאנו את הסימנים הכי מובהקים. אחי עבר בילדותו טיפולים בגב ונשארו לו צלקות. נשארנו לשבת, ובמוצ"ש הרב אמר: 'נעשה מסדר זיהוי'. הביאו שישה או עשרה אנשים דומים לאבא, פלוס מינוס, אבל הבחור הזה הלך ישר לאבא. לא הסתכל בכלל על האחרים. וגם אני אמרתי 'זה אחי'. הוא היה ענק כמו אבא. אחר כך סיפר שגדל כבדואי. אני זוכר שעשינו מסיבה ובאו משפחות הבדואים עם נשקים, ואז הוא נשאר אצלנו במושב תירוש שם התגורר אבא שלי".
על העובדה שעבדאללה, שעכשיו קראו לו עבדאללה-יצחק או עובדיה בן ישראל, ניסה להתאקלם כיהודי אצל משפחתו החדשה, אין עוררין. גם הם ניסו לקרב אותו אליהם. אבל התרבות האחרת שבה גדל, יותר מאשר השנים, הייתה בלתי ניתנת לגישור. "המשפחה של עבדאללה", אומר דוד, "מעולם לא הסבירה איך הוא הגיע אליהם. וגם אנחנו לא שאלנו. לא שנפגשנו, או דיברנו איתם. אבא שלי מת בידיעה שהוא מצא את הבן שלו, ושזה הילד הנכון".
"עבדאללה היה משועמם אצל ישראל", נזכרת ברכה, אשתו של דוד. "הוא דיבר רק ערבית, והאבא רק עברית, לא היה להם מה לעשות בבית בתירוש, כשבכפר שלו היו סוסים וכבשים". בניסיון לחפש את עצמו, התחיל עבדאללה הסתובב בין אחיו החדשים. לאחר מריבה גדולה עם דוד, עבר לגור אצל עליזה, שכבר טיפלה בחמישה ילדים. שמעון בן כליפא, בנה של עליזה שנפטרה בינתיים, זוכר היטב את עבדאללה-יצחק, דודו. "כשמצאו אותו הייתי תינוק", הוא אומר. "כך שאני גדלתי לסיפור של כל מה שהיה. אמא שלי היתה סגורה שזה אחיה. איש מעולם לא חשב אחרת". את הידיעות שפורסמו בשנת 77׳ לפיהן בבדיקת דם חדשנית ומיוחדת, נמצא כי עבדאללה אינו קרוב משפחה של משפחת גבאי המשפחה מכחישה. "אני מעולם לא שמעתי על בדיקה כזו", אומר בן כליפא. "להיפך. אני חושב שהם עשו עוד בדיקה שיצא שהוא אח של אמא וגם היתה עוד דודה מבוגרת, אחות של אמא שלו שתמיד אמרה שזה הילד. זה יצחק".
החיים בתל אביב לא היטיבו עם עבדאללה, שבינתיים נישא לבת כפרו. במשפחה מספרים שאשתו החדשה, מורה, שאפילו שקלה להתגייר למענו, ניסתה לגור איתו בתירוש, אבל רחוקים מבני המשפחה שגידלו אותם, לא היה לזה סיכוי והשניים חזרו לזרזיר. עבדאללה עסק שם בעגלים ומטעי זיתים, ועשה חיל. הקשר בין המשפחה של עליזה לעבדאללה נשמר כל השנים. "היינו אצלו בבית כמה פעמים", אומר בן כליפא, "הבן שלו היה אצלי בבית לפני חודשיים. אחי הקטן התחתן לפני שנתיים והוא היה בחתונה".
"עד היום אני בטוח שזה אחי", אומר גם דוד. "הוא קרא לבת הגדולה שלו על שם אמא שלנו. פעם אמר לי שהוא חי בין שני הצדדים, יהודי ובדואי. אבא שלי נפטר לפני 12 שנה, כל חייו הסתובב עם התמונה של יצחק בארנק, כילד בן שלוש. ועד יום מותו האמין שמצא את הילד".
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.