אין שום היגיון ב"היונים השחורות", אבל יש בה כמעט כל מה שצריך מסדרה טובה

קירה נייטלי ובן וישו חוזרים לעוד סיבוב של ריגול, התנקשויות והומור בריטי יבש, עם עלילה מופרכת שלא באמת צריך לנסות להבין. העונה השנייה של "היונים השחורות" מספקת יותר אקשן, יותר שנינויות ודמויות משנה שגונבות את ההצגה, ומצליחה לשפר כמעט כל מה שעבד בפעם הקודמת. גם הסיום שמשאיר פתח להמשך לא מצליח לקלקל שישה פרקים של הנאה צרופה

תגיות

בכל פעם שהלן ווב, בגילומה של קירה נייטלי, יוצאת מהבית שלה או נכנסת אליו בסדרה "היונים השחורות", אני מחכה שמישהו יתחשבן איתה, יתהה איפה היא הייתה, יוכיח אותה על משימה ביתית שהיא לא ביצעה או סתם יתלה עליה ילד או שניים שיתבעו תשומת לב.

חשבתם שהעלילה של "היונים השחורות" היא מופרכת? שאשתו של פוליטיקאי בכיר - עכשיו כבר ראש ממשלה – בבריטניה היא מרגלת סמויה בשירות ארגון שמתפרנס ממכירת סודות, זה סביר? שהיא פשוט תסתובב עם כובע מצחיה ותרגל ואף אחד לא ישים לב? בעיניי הרבה יותר מופרך שהיא פשוט מקיימת את חיי המשפחה וההורות שלה ברקע ועדיין נחשבת לאמא מתפקדת. שימים ולילות היא יוצאת מהבית ונכנסת אליו בהתאם למה שמכתיבה הקריירה שלה כמרגלת, ועדיין אף אחד לא בא אליה בטענות.

אז כן, מסתבר שהשעיית האמון שלנו הופכת גמישה במיוחד נוכח נקודת פתיחה אחת פשוטה: שיהיה כיף. שנתיים עברו מאז הכיף של העונה הראשונה - הלן והחבר הכי טוב שלה, סם (בן וישו בתפקיד המתנקש הכי מוסרי והכי לוקח ללב שפגשתם אי פעם) העבירו ששה פרקים בחיפוש אחרי האדם שרצח את המאהב הסודי שלה, ובדרך התוודענו להיסטוריה שלהם יחד ולסיבה שהגענו עד הלום. גם העונה השנייה היא תערובת קאמפית של דם, אש ותמרות הומור בריטי יבש, אבל הפעם עסקינן בנרטיב אחר: ריד (שרה לנקשייר), המפעילה קרת הרוח שלה, נעלמת, והלן מגייסת את כל היונים שהיא מכירה כדי לנסות למצוא אותה.

חוץ מסם מצטרפים למשימה גם זוג המתנקשות הלסביות, ויליאמס (אלה לילי הילנד) ואלינור (גבריאל קריבי), שמקבלות בעונה הזאת הרבה יותר זמן מסך (ורגש) ובצדק, ומתנקשת נוספת, ליילה ג'ושי (אמביקה מוד) שגונבת כל סצנה שהיא משתחלת אליה ולא מפסיקה לעקוץ את הלן על היותה "מרגלת בית" כלומר מרגלת במסווה של עקרת בית שלא צריכה ללכלך את הידיים, ואם למישהו בנטפליקס יש שכל - הספין אוף כבר על האש.

בינתיים סם מסתבך באיזו מלכודת שמכניסה אותו לכלא ואז מוציאה אותו משם, בתמורה לשירותיו הטובים כמתנקש. איכשהוא כל הסיפורים מתחברים – לא שזה משנה, מה שחשוב זה שסם והלן הם BFF (זה לא רומנטי כי סם אוהב בנים) ושהם משוטטים כה וכה ורוצחים אנשים בניסיון לעשות איזה שהוא סדר בכאוס ולשמור על הפסאדה הנורמלית שלהם. אין להם סיכוי, כמובן, כי אף אחד לא יתן להם לחיות חיים נורמלים ואולי הם גם לא רוצים, אבל אין הרבה דברים יותר מבדרים מלצפות בהם מתקרבים בכל פעם להסרת הכיסוי שלהם ואז ניצלים. כל זה קורה כשוואלס (אנדרו ביוקן בתפקיד קצת כפוי טובה), בעלה של הלן, מתעסק בענייני הפוליטיקה המשמימים שלו ואז תוהה מה קרה ליחסים שלו עם אשתו אבל לא יותר מידי תוהה, רק קצת.

בשורה התחתונה "היונים השחורות" עושה בעונה השנייה שלה את מה שעשתה כל כך טוב בראשונה, פלוס תובנות והפקת לקחים. יש הרבה יותר אקשן מבדר, הרבה יותר שנינויות, הרבה פחות חיי אהבה של הלן ווב (למי אכפת?). וואלס הוא עכשיו ראש ממשלה אבל לאף אחד זה לא מזיז כי לפוליטיקה אין שום משמעות בסדרה הזאת, חוץ מניימדרופינג של תפקידים ומשברים עולמיים, אלה בסך הכול עוד סודות שהלן יכולה להעביר הלאה. רוב הדרמה הרגשית (גם זאת של סם והאהוב שלו, מייקל, מהעונה הקודמת) נעלמה או שויכה ישירות לעלילת הריגול. ג'ו בארטון, היוצר, שמכנה את הקאסט שלו "משפחת הריגול הרצחנית הקטנה שלנו", מתעניין בעיקר בנאמנות של סם והלן זה לזו, וזה המקום היחיד שהוא מרשה לעצמו להיות רגשני בעונה הזאת.

הסוף, אין מה לעשות, הוא סוף נטפליקסאי טיפוסי - אי אפשר לקבל הכול - שסוגר חלקית את העלילה אבל בעיקר משאיר מקום לעונה הבאה. אפשר לסלוח להם. א' כי קיבלנו שישה פרקים של הנאה צרופה במבטא בריטי עם משחק מעולה ועלילה שלא נחה, לא עניין של מה בכך, וב', כי אי אפשר באמת להתלונן כשמישהו רומז לך שעונה שלישית של "היונים השחורות" כנראה מתבשלת ברגעים אלה ממש.