בייבי בלוז - חלק שישי

לנה היתה גנבת. היא גנבה מחנויות. היא גנבה כל מיני דברים. אוכל, בגדים, ליפסטיקים, תחתונים. פואד סיפר לי את זה, אבל רק אחרי שכבר ידעתי הוא סיפר לי. הוא אמר שאסור לי לדבר על זה עם אף אחד אף פעם. כאילו היה לי עם מי לדבר על זה. אבל פואד חזר על זה כמה פעמים ופירט גם שמות של אנשים שאני כן מדברת איתם. אסור לי לדבר על זה. לא עם אבא ולא עם בקה ולא עם חברות. כאילו היו לי חברות.

אם לא היו צריכים לקנות לי תלבושת אחידה וגם תחתונים וחזיות כל זה לא היה קורה. אבל זה קרה והכול בגללי, אמא אמרה. זה לא נכון, פואד אמר. אבל אני ידעתי. זה הכול בגללי. כל הדברים הרעים הם בגללי. אמא תמיד אמרה על כל דבר רע שקרה שזה בגללי. גם דברים שקרו לפני שנולדתי היו בגללי, לא כי עשיתי אותם אלא רק בגלל שהזכרתי את קיומם. ולא בדיבור הזכרתי. רק בעצם היותי, בעיניים המשוגעות שלי, אמא אמרה.

אמא תמיד דאגה שיהיה לי מה לאכול ושלא יהיה לי קר. היא היתה שואלת אותי כל שעה, את רעבה. לא קר לך. אבל היא לא שאלה אותי אף פעם איך אני מרגישה. לא בגוף, בלב. בכיתה ה' אהבתי ילד אחד. אני חושבת שקראו לו חנן. ואם לא חנן אז בכל מקרה שם שנגמר בנון סופית. הייתי הולכת אחריו הביתה אפילו שהבית שלו לא היה בכיוון של הבית שלי. אבל הוא לא התייחס אלי בכלל ובסוף הוא הציע חברות לילדה אחת, שהבית שלה דווקא כן היה ליד הבית שלו. הייתי עצובה. נורא עצובה. ישבתי ליד החלון והסתכלתי על השמים. אמא נעמדה מאחורי ואמרה, מה יש לך. ואני התבלבלתי לרגע כי היא אף פעם לא שאלה אותי מה יש לי אלא רק מה אין לי. בגדים. אוכל. שיעורים. וחשבתי שאולי טעיתי מאוד. הנה, עכשיו היא שואלת אותי מה יש לי ואני אסתובב ואספר לה מה יש לי והיא תחבק אותי חזק וכל הכאב הזה יעבור. אז הסתובבתי אליה ואמרתי לה, "אני אוהבת את חנן והוא לא אוהב אותי ואני נורא עצובה," ואחר כך התחלתי לבכות.

ואמא אמרה, "אוי, אל תספרי לי את זה, אני לא יכולה לשמוע שאת עצובה. את רעבה? לא קר לך?"

בשכונה שלנו לא היה בית ספר תיכון. בסוף כיתה ח' היו צריכים לבחור בשבילי בית ספר תיכון אבל התעודה שלי היתה גרועה מאוד. בעירוני ה' לא רצו אותי. לריאלי לא היה לנו כסף, וממילא הם לא היו רוצים אותך, אמא אמרה. גם בתיכון חדש לא רצו ואפילו לא באיזה עירוני אחר, איפה שתלמידות כמוני הולכות, ככה אמא אמרה. גם הם לא רצו.

אבא ואמא לא ידעו מה לעשות. אמא אמרה לי שלא יֵצא ממני שום דבר ושהיא תרשום אותי לבית ספר לפקידות בהדר. אבל אני לא התאמצתי אפילו לבכות. גם לא לענות. ורק אבא ענה לה ואמר, "היא נראית לך כמו פקידה."

בסוף הם התייעצו עם פואד כי היו לו מכרים שהיו אנשים חשובים מאוד בעיר. מנהלי מפעלים ומנהלי בנקים, כל אלה שנסעו איתו קבוע בטקסי. פואד אמר לאבא שלא ידאג. אחד הקבועים שלו היה מנהל בית ספר חוגים. אחרי כמה ימים פואד הסיע את המנהל בטקסי ואמר לו שאני כמו הבת שלו. התקבלתי.

בשבוע האחרון של החופש הגדול אמא לקחה אותי להדר כי היה צריך לקנות לי תלבושת אחידה וחזייה. עברנו ליד הגלידה ברחוב הנביאים ורציתי נורא אבל לא העזתי לבקש. לנה דהרה למשביר לצרכן, המקום האהוב עליה בהדר. נכנסנו פנימה והיא התחילה לשוטט בין הקולבים. ממני היא ביקשה ללכת לשאול איפה יש חצאיות פליסה אפורות, שהיו חלק חשוב מהתלבושת. הלכתי לחפש אבל לא היה את מי לשאול. חזרתי למקום שבו השארתי אותה אבל היא כבר לא היתה שם.

ופתאום ראיתי אותה. היא עמדה במעבר צר ליד סלסילות גדולות שהיו בתוכן כל מיני דברים. חולצות קיץ קטנות, גרביים, חזיות ותחתונים. היא חטפה ביד חזייה ותחתונים בלי להסתכל אפילו על המידה. רק חטפה אותם ביד ומעכה אותם וקימטה אותם ודחפה לסל הקניות שלה, שהיא הכינה מראש בבית כי היא אמרה לי שאחרי התלבושת והחזיות נלך לשוק תלפיות.

כשראיתי את זה הלב שלי התחיל לדפוק מהר. העיניים שלי הזדגגו. אבל יחד עם הזיגוג היתה גם התבהרות. כל מיני דברים נעשו צלולים ומובנים. למה תמיד יש לי בגדים שהם לא במידה שלי. למה כמעט אף פעם היא לא לוקחת אותי לקניות ותמיד היא רק מביאה לי דברים ואומרת, במקרה ראיתי את זה במשביר וזה נראה לי בדיוק לטעמך. כאילו היה לה מושג מה הטעם שלי. כאילו היה לה אכפת. פחדתי לריב איתה אז תמיד לבשתי את החולצות הירוקות והוורודות והצהובות המבחילות שהיא נתנה לי. הן היו מכוערות כל כך. אבל לבשתי בכל זאת. פחדתי שהיא תתחיל לצעוק. רק שהיא לא תתחיל לצעוק.

לנה היתה שקועה מאוד בחטיפת הפריטים ובהסתרתם. רציתי לגשת אליה. להגיד לה שתפסיק. אבל לא יכולתי לדבר וגם לא לזוז. הרגליים נדבקו לי לרצפה. הרגשתי כמו בסרט. כמו בסרטים האלה שאבא ופואד היו לוקחים אותנו לראות בקולנוע אוריון בהצגות יומיות. היו לוקחים אותי ואת בני הדודים שלי, שעכשיו היו הילדים של פואד ובקה, ושמים אותנו שם. זה היה אותו סרט שחזר על עצמו כל שעתיים והיינו רואים אותו מהאמצע ואז נשארים לראות אותו מההתחלה ועד הסוף ואז היינו רואים עוד חצי או רבע או שליש, תלוי מתי אבא ופואד היו חוזרים. הסדרן היה חבר שלהם ונתן לנו להישאר שם כמה שרצינו. והאולם היה ממילא תמיד ריק. ככה ראינו כל סרט שלוש פעמים בזו אחר זו. וגם כשהיו דברים מפחידים ראינו אותם שוב ושוב, ופחדנו בכל פעם מחדש כאילו לא ראינו את זה לפני שעה וחצי או אי פעם בכלל. נדבקנו לכיסאות והחזקנו ידיים. אחר כך אבא ופואד היו באים וקונים לנו פלאפל וגזוז בפלאפל אוריון והיינו חוזרים הביתה.

וככה נדבקתי למקומי גם כשראיתי את לנה. לא היה כיסא, אז נדבקתי לרצפה. היא לא ראתה אותי. היא גם לא ראתה את האיש שהתקרב אליה פתאום וצעק, "גיברת, מה את עושה?"

הוא צעק רק כשכבר היה ממש לידה. היא צעקה גם, כי היא נבהלה נורא. ריחמתי עליה. הוא קפץ עליה כמו חיית טרף והיא נעשתה אדומה. ואחר כך לבנה. ואחר כך היא נפלה על הרצפה. ואז רצתי אליה. האיש ירד על הברכיים לידה ונתן לה סטירות. אבל היא לא קמה.

"אמא!"

הסתכלתי לכל הצדדים לראות מי צעק חזק ככה. אבל זאת הייתי אני שצעקה. ואחר כך התחלתי לבכות.

"היא מתה!" צעקתי.

"היא לא מתה," אמר האיש שכרע לצדה. הוא הזיע. היה נורא חם למרות המאווררים הגדולים שהסתובבו בחריקה קצובה על התקרה.

"צריך לקרוא לאמבולנס," אמרה אישה אחת.

"אמבולנס," אמר האיש בבוז. "צריך לקרוא למשטרה."

ואז לנה פקחה את העיניים והתחילה לבכות. ואחר כך היא התיישבה.

"עכשיו את בוכה?" אמר האיש. "עכשיו את בוכה? היית צריכה לחשוב על זה קודם. בושה וחרפה."

"בבקשה, אדוני," אמרה לנה. "לא צריך משטרה."

"תני לי את הסל," ציווה האיש.

לנה נתנה לו את הסל והאיש הוציא ממנו חבילה מקומטת של בגדים. הוא הפריד ביניהם באטיות מפחידה. שני זוגות תחתונים בשבילי. שני זוגות תחתונים של גבר. שמלת קיץ קלה שלא היה לי ברור למי נועדה. חזייה לבנה. בכל פעם שהוא הפריד פריט מהחבילה הוא הרים אותו למעלה בהבעת ניצחון. הרגשתי כאילו אני לובשת את כל הבגדים האלה והוא מפשיט אותי מהם, אחד אחד.

האיש הוציא מכיס החזית של חולצתו עיפרון ודף נייר מקומט. הוא רשם כמה דברים ובסוף אמר, "זה שמונה עשרה לירות ועוד עשרים לירות קנס."

"אין לי שלושים ושמונה לירות," אמרה אמא והתחילה שוב לבכות.

"אז אני מזמין משטרה," אמר האיש וצעק לאיזו אישה, "נחמה, תצלצלי למשטרה!"

אבל נחמה, אישה גבוהה ששׂערה השחור המנופח בהגזמה היה אסוף על ראשה והיתה לבושה בחלוק אפור של עובדי המשביר, לא מיהרה.

"מיכל," אמא אמרה כאילו הרגע נזכרה שגם אני שם.

"מה, אמא?"

"תלכי ליד העירייה בחסן שוקרי ותקראי לפואד. הוא יושב שם בבּוּדְקֶה של המוניות. תגידי לו שיבוא לפה."

הסתובבתי ליציאה והתחלתי לרוץ. רצתי מהר עד קצה רחוב הנביאים ופניתי ימינה לבית העירייה. בתוך פחות משתי דקות הייתי שם.

פואד לא היה בבודקה וגם הטקסי שלו לא היה שם. היה שם איש אחר, הסדרן.

"סליחה, אני צריכה את פואד," אמרתי לו.

"ומי את, גברתי?" שאל האיש בלגלוג קטן.

"אני מיכל."

"את הבת שלו?"

"לא."

"דווקא את דומה לו."

"איפה הוא?"

ואז היה נצנוץ של הכרה.

"את הבת של לנה?"

"כן."

"לנה גיסתו?"

"כן. איפה הוא?"

"הוא הלך לשתות קפה בבֶּרְוַולד."

עקפתי את העירייה ועליתי את רחוב ברוולד בטיסה. פרצתי פנימה לבית הקפה. פואד ישב בפינה ועישן. כשהוא ראה אותי הוא נבהל נורא.

"מה קרה?"

"זאת אמא. בוא מהר."

הוא קם בבת אחת. כיסא העץ נפל לאחור.

"מה קרה לה?"

"בוא. אני אספר לך בדרך."

התקדמנו חצי בריצה וחצי בהליכה. איך שאמרתי שני משפטים הוא הבין והשתתק. לפי איך שהוא השתתק ולא הופתע ולא שאל שום שאלה, הבנתי שהוא יודע. שזאת לא הפעם הראשונה.

כשהגענו למשביר ההתקהלות כבר התפזרה. אמא ישבה על כיסא ליד הקופה ושתתה מים ונראתה רגועה ושלווה, ואפילו תיקנה לעצמה את העיפרון בעיניים ואת הפודרה ואת הליפסטיק. היא נראתה ממש יפה. נחמה עמדה לידה. הגבר המפחיד עמד ליד דלת החנות.

"שלום בַּעלַבַּית," הוא אמר לפואד. "אשתך?"

"כמה?" שאל פואד והוציא את הארנק מהכיס האחורי של המכנסיים.

"שלושים ושמונה לירות כולל קנס," אמר האיש. נחמה עשתה פרצוף.

"אתה נותן על זה קבלה?" שאל פואד.

"אדוני, לא טוב לך אל תשלם. אני קורא למשטרה," אמר האיש.

פואד שילם לו בשלושה שטרות של עשר, שטר של חמש ושלושה שטרות של לירה.

"ושלא נראה אותך פה יותר," אמר האיש. "אותך ואת הגיברת שלך."

היא לא הגיברת שלו, רציתי לצעוק. היא הגיברת של אבא. אבל כשפואד ניגש אליה היא קמה אליו. היא חיבקה אותו. היא התרפקה עליו. היא חייכה אליו חיוך שלא היה קץ למתיקותו. אני לא זכיתי לחיוך כזה ממנה מהיום שיש לי זיכרון. פואד חיבק אותה חזק. היא הניחה את ראשה על כתפו. זה נראה כאילו בכל רגע הם עומדים לפתוח בריקוד טנגו. לקח לי כמה שניות להבין שאני לא מופתעת מההתנהגות שלה, אני מופתעת מההתנהגות של פואד. ואז לקח לי עוד כמה שניות להבין שאני לא מופתעת מההתנהגות של פואד, אני מופתעת מההתנהגות של אבא, כי אבא בחיים לא חיבק ככה את אמא. גם לא אחרת. הוא לא חיבק אותה בכלל.

"בואי, לנה'לה," פואד אמר ברכות.

הלב שלי נשבר. בשבילה.

כשהגענו הביתה אמא יצאה מהטקסי. אני ישבתי מאחורה ונאבקתי עם ידית הפתיחה. פואד הסתובב ושלח יד ארוכה כדי לעזור לי לפתוח ואז כאילו התחרט ואמר, "חכי רגע, מיכל."

הוא שתק ולא פתח לי את הדלת. ובסוף הוא אמר לי את כל העניין הזה שאסור לי לספר לאף אחד. אמרתי שבסדר, אני לא אספר. איך הוא לא הבין שאני לא יכולה לספר לאבא אפילו אם אני רוצה. הרי אם אספר את החלק הראשון אהיה חייבת לספר גם את החלק השני. על החיבוק העמוק. על המבט. אבל הוא ביקש שוב ושוב שאבטיח. הוא הפציר בי ממש.

"אני מבטיחה. אני מבטיחה. אני לא אספר לאף אחד, תן לי לצאת."

כל אותו זמן לנה עמדה על המדרכה וחיכתה בלי לומר מילה. ואז הוא עזר לי לצאת. היא עדיין לא אמרה אף מילה. במדרגות היא פנתה אלי וחשבתי שהנה, עכשיו זה הרגע. עכשיו מגיע הרגע שבו היא תדבר אלי, שבו היא תספר לי פעם אחת את האמת. שבו היא תשאל אותי שוב מה יש לי. ואני אגיד לה. אני אגיד לה מה יש לי וכמה אני עצובה. והיא תהיה לרגע אחד אמא שלי. רק זה. אמא. שלי. אבל היא לא יכלה. היא לא ידעה איך. ריחמתי עליה. רציתי לעזור לה אבל גם אני לא ידעתי איך. רציתי שניתן הצהרות אהבה, תכננתי שאם היא תגיד לי שהיא אוהבת אותי גם אני אגיד לה שאני אוהבת אותה. אחרי שפואד ובקה התחתנו ונולדה להם התינוקת הראשונה, אסיה, אמא הלכה לשם כל יום ועזרה לבקה עם התינוקת. היא טיפלה בה כל כך יפה. היא האכילה אותה והחליפה לה את החיתולים וגרגרה אליה ונשאה אותה על הידיים ושרה לה שירי ערש והרדימה אותה. היא קנתה לה מתנות בלי סוף (או שאולי היא גנבה אותן). פעם אחת כבר לא יכולתי להתאפק.

"אמא, את מי את אוהבת יותר, אותי או את אסיה?"

לנה הסתכלה עלי בתימהון.

"נו, באמת," היא אמרה לבסוף. "אפשר לאהוב אותך כמו שאוהבים תינוקת?"

עכשיו היא שאלה אותי ממקום עומדה על המדרגות, "את רעבה?"

"לא," אמרתי.

"בסדר," היא אמרה. "אם תהיי רעבה תעירי אותי. אני מוכרחה לשכב לנוח לפני שאבא יחזור. את והתלבושת שלך והחזיות שלך. מתפוצץ לי כבר הראש."

בבית הספר החדש היתה לי סוף סוף חברה. קראו לה רננה ועד סוף השליש הראשון כבר היינו חברות טובות ממש. הכרנו באולם הכניסה של בית הספר, שם עמדתי תמיד בצד וראיתי איך כולם רצים ודוחפים וחולפים על פני, ובקושי מישהו היה נעצר מדי פעם לדבר איתי. באולם הכניסה הוצב לוח המודעות של בית הספר, וכמה ימים קודם תלו עליו כרזה. זה היה מין פוסטר כזה בשחור לבן, ונראתה בו נערה עצובה עם שיער ארוך, אז ניגשתי לראות אותה מקרוב. היה כתוב בכרזה ששמה הוא פליציה והיה מסופר בכרזה שפליציה היא נערה הולנדית שמכורה לסמים. הכותרת היתה בעברית. היה כתוב, "אם הייתי יודעת לאן תוביל אותי סיגריית החשיש הראשונה..." את ההמשך אני לא זוכרת אבל זה בטח היה משהו מרתיע. ובדיוק כשעמדתי ליד הכרזה וניסיתי לקרוא את כל הכתוב בה נעמדה לידי נערה אחת וקראה בקול: "אם הייתי יודעת לאן תוביל אותי סיגריית החשיש הראשונה הייתי מתחילה הרבה קודם." צחקתי כי זה היה מצחיק. וככה הכרתי את רננה.

בחורף התחלנו לברוח מבית הספר. לפעמים באנו מוקדם בבוקר ורק יצאנו לעשן בהפסקות ליד בית החולים הסמוך, שהיה בית חולים לחולי נפש ונראה כמו וילה ישנה ויפה עם גן. מתחת לצל של עצי הגן, שפרשו את צמרותיהם גם על חצר בית הספר, היתה פינת העישון שלנו ולפעמים חילקנו סיגריות לחולים שהתקרבו לגדר וביקשו. הם לא נראו מוזר, הם נראו עצוב.

לפעמים גם הסתלקנו מוקדם. לפעמים לא באנו בכלל. כשיצאנו מוקדם היינו הולכות למרכז הכרמל ברגל, כי זה היה המקום הכי קרוב שהיה אפשר ללכת אליו ברגל. היה שם בית קפה אחד עם כיסאות עץ חומים, ורננה אמרה שזה בסגנון צרפתי אבל היא לא באמת היתה בצרפת, זה רק בגלל שאמא שלה אמרה לה את זה. גם אמא שלה לא היתה אף פעם בצרפת. אולי מישהו אמר לאמא שלה את זה. אמא של רננה נולדה בוורשה והיא חלמה להיות ציירת. אבל המלחמה, ככה היא סיפרה לרננה ורננה סיפרה לי, קטעה את הכול. ההורים שלה ברחו להרים ונהיו פרטיזנים ואותה מסרו למשפחה של גויים פולנים בכפר, ששמרו עליה תמורת הרבה כסף וזהב. היא היתה בלונדינית ויפה והשכנים הפולנים של המשפחה ששמרה עליה בכפר די האמינו שהיא הבת דודה הציירת מוורשה. בסוף המלחמה אמא של רננה וההורים שלה הפרטיזנים הצליחו להיפגש מחדש ואפילו לעלות יחד לארץ ישראל. הם הצטרפו לקיבוץ לוחמי הגטאות, אבל אמא שלה, ככה רננה אמרה, לא הסתדרה שם כל כך טוב. רננה לא הסבירה לי למה. היא גם אמרה שאין לה אבא. היא אמרה שאמא שלה לא דיברה איתה על זה אף פעם, אבל הסבא והסבתא שלה דיברו על זה בלי סוף ואמרו שאבא שלה הוא ערבי מוסלמי נשוי מעכו. רננה לא ידעה מה הכי נורא בעיניהם: הערבי, המוסלמי או הנשוי. אבל ברגע שנודע להם שאַנְזָ'ה, ככה קראו לאמא של רננה, בהיריון, הם גירשו אותה מהבית. אולי אמא של רננה היתה יכולה להעלות את זה לדיון באסיפה של הקיבוץ אבל היא בחרה להיות מגורשת ולהסתלק משם וככה היא הגיעה לחיפה.

לא יכולנו לשבת בבית הקפה כמו כל אחד כי לא היה לנו כסף, אבל מהר מאוד התברר שזאת לא באמת בעיה. כי תמיד, ברגע שהתקרבנו, מישהו מיושבי בית הקפה היה מרים יד וקורא לנו לבוא ולהצטרף לשולחן שלו. מישהו היה מזמין אותנו לקפה או לתה או לקקאו חם. רננה קראה לכל החבורה הזאת "מטי השכם". היא אמרה שאמא שלה צוחקת עליהם בבית ואומרת שהם כולם גויסו להטות שכם ולשאת בתואר הבוהמה החיפאית.

מטי השכם היו ציירים, פסלים, שחקני תיאטרון וסופרים. הציירים היו חבושים בקסקטים שחורים שהזכירו לי את הכובעים של היהודים בגולה מהימים שלפני מלחמת העולם השנייה, כמו שראו בתצלומים המטושטשים של היהודים מהשואה בַּספר היסטוריה, או שאולי הם עוד היו דתיים בלב אבל התביישו לחבוש כיפה אז הם השתמשו בקסקט בתור הסוואה. רננה אמרה שאמא שלה אמרה שהם מחקים את הציירים שהם ראו בבתי הקפה בפריז לפני עשור, כאשר כל אחד מהם ראה חובה לעצמו לבלות שם כמה שנים כדי שיוכל לחזור אחר כך ולכנות את הסטודיו שלו אָטֶלְיֶה. הציירים עישנו גולואז ושתו קוניאק וקפה. גם רננה ואני ניסינו אבל אי אפשר היה לעשן גולואז, זה חרך את הגרון.

הסופרים התהלכו בראש גלוי. שׂערם היה אפור ורובם התפרנסו מתרגום או שהיו מורים לספרות בתיכון. הם עישנו מקטרת. השחקנים עישנו סיגריות פשוטות, שגם אותן לא יכולנו לעשן. כל מיני אסקוט ורויאל. אפילו הריח של זה היה נוראי. השחקנים היו תמיד קצרי רוח לקראת החזרות שהיו מתחילות בתיאטרון העירוני אחרי שתיים בצהריים, לטובת מי מהם שהיתה לו עבודה נוספת. לפעמים אנז'ה היתה בתוך החבורה. היא היתה מודל של ציירים וגם ציירת בעצמה, אז בעצם גם היא היתה קצת מטת שכם. אבל זה היה רק לפעמים. אמא של רננה, כמו רוב הציירים, לא הצליחה להתפרנס ממכירת ציורים ולפעמים בשעות הצהריים אירחה בביתן גברים תמורת תשלום. בימים האלה רננה התבקשה לחזור הביתה רק אחרי חמש.

"מה, היא זונה?" שאלתי את רננה בפעם הראשונה שהיא סיפרה לי על זה.

"לא, מה פתאום," אמרה רננה, "זה רק לפעמים. כשהיא לא מוכרת אף תמונה ונגמר לנו הכסף."

רציתי מיד לספר לה על אמא שלי. אמנם הסיפור על אמא שלה היה כל כך חזק, שגניבה של חזיות ותחתונים במשביר לא נראתה לי שוות ערך, אבל בכל זאת גם זה היה סיפור חזק. כמעט סיפרתי אבל אז נזכרתי שהבטחתי לפואד לא לספר ושיש לסיפור הזה גם חלקים שאני לא מסוגלת לספר. במקום זה סיפרתי לה על דוד זלמן ואיך שנסענו אז בלילה להציל את דודה בקה וצחקתי אחר כך בלב על איך שדוד זלמן (הפרזיט, אבא קרא לו) הצליח בכל זאת להביא איזו תועלת למשפחה ברגע שהיה נחוץ סיפור מחץ מנצח.

בבית הקפה שקירותיו ספונים עץ היינו שותות נס על חלב או תה עם לימון או קקאו חם. לפעמים היינו מצליחות לאסוף בינינו כמה אגורות שהספיקו לרכישת כוס אחת של נס על חלב. בימי גשם קרים במיוחד, אחד או שניים ממטי השכם תרמו לרכישת הכוס השנייה.

בערך פעם בשבוע היה מתרחש כמעט אסון. בזמן שישבנו בבית הקפה הייתי רואה את פואד חולף בנסיעה אטית בתוך הטקסי. אם היה איתו נוסע לא היה סיכוי שהוא יראה אותי אבל אם הוא היה לבד הייתי צועקת לרננה, "מהר, תתכופפי."

אבל פעם אחת לא הספקתי. איזה צייר בדיוק אמר לי שאני נורא יפה והתחיל לצייר אותי על מפית. הייתי מרוכזת ולא זזתי ואז פתאום יד הונחה על כתפי ופואד אמר, "מה את עושה פה?"

הצייר נבהל והפסיק לצייר ורננה התמעטה בכיסא שלה.

"בואי," אמר פואד. "אני אקח אותך הביתה."

"אתה אבא שלה?" שאל סופר אחד.

פואד לא ענה, גם לא הביט לעברו.

"סליחה, אתה אבא שלה?" חזר הסופר.

"בן כמה אתה?" החזיר לו פואד שאלה.

הסופר לא ענה.

"ככה חשבתי, פחות או יותר," אמר פואד.

פואד לקח אותי ביד כאילו אני ילדה בת חמש. יצאנו לשדרות הנשיא והוא הוביל אותי למעבר החציה וחצינו לצד השני. הוא נכנס לקפה פאר ואני אחריו. לכאן אף פעם לא היינו באות כי זה היה מקום של עשירים. מפות לבנות, מלצרים עם וסט שחור וחולצה לבנה. אנשים אכלו ארוחות מהודרות. כאן לא היה סיכוי לשבת שעתיים על כוס אחת של נס על חלב או לחמם את הידיים הקפואות מעל כוס תה. גם הקהל לא היה מהסוג החברותי במיוחד. כל מיני זקנים מימי קדם.

פואד התיישב ליד אחד השולחנות וגם אני. מלצר חמור פנים הגיע ונשלח להביא מרק, לחם ושניצלים עם פירה. פואד התבונן בעניין בתנועה של תחנת המוניות ברחוב מחניים שנשקפה מהחלון הגדול. לרגע חשבתי שהוא בא לכאן לענייני ריגול עסקי, לא משפחתי. אבל אז הוא התחיל לדבר.

"את יודעת ממתי אני מכיר את אבא שלך?"

"מהצבא."

"כן, מאז 49'. היינו באים לכאן כשהיינו בצבא, למטה, בטירָה."

"כן, זה היה מזמן."

"בשבת היינו עולים לכרמל ומסתכלים על כל האנשים שישבו כאן, בקפה פאר. גברים עם כובעים וחליפות, נשים עם תסרוקות ותכשיטים. לנו לא היו אפילו שני גרוש לכוס תה."

"כן, זה היה מזמן."

"אבל יש דברים שלא משתנים. תאכלי את המרק, הוא מתקרר."

לפעמים הוא נשמע בדיוק כמו לנה. אכלתי את המרק עד הסוף כי אחרת הוא היה אומר לי, תגמרי עד הסוף.

"אבא שלך הוא החבר הכי טוב שלי."

"אז בגלל זה אתה מתחבק ומתנשק עם אשתו מאחורי הגב שלו?"

"זה לא מה שאת חושבת."

"אין לך מושג מה אני חושבת וחוץ מזה אני בכלל לא חושבת על זה. אתה התחלת עם זה שהוא החבר הכי טוב שלך וכל הסיפורים."

"ב 49' שנינו היינו עולים חדשים," פואד המשיך בלי לענות לי. "ככה קוראים לזה. עולים חדשים. אלה מילים מאוד יפות אבל הן לא נכונות. הן לא אומרות את האמת. האמת היתה שהיינו פליטים מסכנים. בלי בית. בלי משפחה. בלי אלבום תמונות. כלום. הוא איבד את המשפחה שלו, אני איבדתי את המשפחה שלי. הייתי צריך לברוח מבצרה בחמש הדקות שהיו בין הניצחון של ישראל במלחמת השחרור ועד הרגע שיתלו אותי כי הייתי ציוני. ואני בכלל הייתי קומוניסט אז אולי הם היו תולים אותי פעמיים. ברחתי דרך טהרן. זה היה מסלול בריחה רק בשביל צעירים. אפילו אותי בקושי לקחו אבל הייתי מדריך בתנועת הנוער אז נדחפתי פנימה. את המשפחה שלי עצרו. אף אחד לא ראה אותם מאז. אבל הם אינם. כשפגשתי את אבא שלך הוא סיפר לי על הילדוּת שלו. על הבריחה לרוסיה. על מה שהוא מצא כשהוא חזר לכפר. הוא סיפר לי הכול."

ככל הידוע לו, אמר פואד, אבא סיפר את הסיפור של המשפחה שלו רק לו. זה היה באוהל הטירונות ששכן בבסיס שהיה פעם של הבריטים, ליד מעברת טירה, במבואות הדרומיים של חיפה. המיטות שלהם היו סמוכות זו לזו. לישון ליד פואד ולהתלחש בלילה, זו היתה כנראה חגורת ההצלה של אבא בישראל. פואד היה המשפחה החדשה שלו, המשך הכרחי וכמעט טבעי לשבע השנים שבהן חי עם מוטל'ה ברוסיה, בחדר הקטנטן, כמעט כוך, שהוקצה להם בבית של איזו משפחה שנאלצה כל העת ועל פי קצב הטפטוף של פליטי היטלר לדחוס עוד ועוד אנשים לביתה, שכבר מזמן חדל להיות ביתה על פי צווים והוראות שעה. ואפילו לרטון לא העזו, כי לעולם לא היו יכולים לדעת אם שני האחים הפליטים לא משמשים גם מרגלים מטעם אחת מזרועותיו הרבות של סטלין. האחים, שעבדו כל אחד במקום אחר במשך היום, היו מתראים רק בערב. אכלו יחד, התרחצו יחד, פטפטו לפני השינה, הדפו בכוחות משותפים אפילו את קְצֵה קָצֶהָ של המחשבה על המשפחה שהשאירו מאחור.

אחרי שהוא שמע את הסיפור, אמר פואד, הוא חשב כמה דקות. עד כה חלק עמו אבא רק ממאגרי בדיחות סטלין שלו וסיפורים על מסעות ברכבת לבוכרה ולקזחסטן. ופתאום זה. בור עצמות. קבורה חשאית. פואד החליט לא לשאול שאלות המשך בעניין כל אותם פערים שנבעו בסיפור הזה ככל שהמשיך להתגלגל. הוא שמר את המחשבות שלו לעצמו. אבל כעבור שנתיים, בערב אחד, כשבא לבקר את אבא ולנה, ואבא נרדם ונחר על הספה בסלון, זאת שמיכאל ולנה היו פותחים בערב למיטה זוגית, ואני, שהייתי תינוקת, בכיתי, פואד עזר ללנה להעביר אותי לעגלה ויחד איתי הם יצאו לטיילת בת גלים. פואד קנה לו וללנה גלידה והם ישבו על ספסל, מתחת לפנס. זבובונים עפו אל האור ולנה פרשה חיתול בד ככילה מעל העגלה שלי. פואד עישן סיגריה והסתכל על לנה, שפעם רצה כל כך שתהיה אשתו, אבל היא בחרה במיכאל מיטלמן ולא נשאר הרבה מה לעשות. ואז הוא סיפר לה.

"אבל גם אם הוא לא היה מספר לי את זה," אמר פואד, "אני ראיתי הכול בעיניים שלו."

"מה ראית?" למרות שהחלטתי שאני לא אשתתף בשיחה הזאת לא יכולתי להתאפק. רציתי לדעת מה הוא ראה שם. הוא ראה עגורים?

"ראיתי שהוא מרגיש את מה שאני מרגיש. שמח שהוא חי ועצוב שהוא לא מת. שמח שהוא צעיר ועצוב בגלל שהוא כבר אף פעם לא יהיה צעיר באמת. להיות צעיר זה להיות קל. בלי משקל. בלי ששוכבים עליך כל המתים ואתה לא יכול לנשום."

הביאו את השניצל ואת הפירה.

"אבל בכל זאת היינו צעירים. צחקנו בשמירות. ירינו במטווח. הזמנו חיילות לקולנוע. היינו בבסיס פה למטה, במחנה 137." הוא החווה ביד בכיוון הכללי של הים. לא רואים את הים מקפה פאר. אבל ידעתי ששם הים. "אז היו שם רק מעברות. הערבים ברחו. או שנהרגו. או שנרצחו. מי יודע. במלחמות אף אחד לא יודע בדיוק ממה כל אחד מת."

התחלתי לאכול את הפירה.

"בשבתות היינו נשארים במחנה גם כשלא היתה לנו תורנות. לא היה לנו לאן ללכת. וכשכבר היינו עולים לפה," הוא החווה בידו אל הרחוב, "לא היינו מספיק יפים כדי שאיזה חתיאר יזמין אותנו לשתות."

עכשיו הוא השתתק. נראה שהגענו למוסר ההשכל. אבל עוד לא.

"אז רק הרחנו את הריח של האוכל. את הריח של היין. את הריח של המפות הלבנות, של העמילן מהגיהוץ. את הריח של הכסף. וירדנו בחזרה לאוהלים שלנו. תאכלי גם את השניצל."

אכלתי חתיכה והוא אכל את המרק שלו, שכבר התקרר.

"בגלל שלא היה לנו כסף נסענו בחופשה לעבוד בפרדסים של פתח תקווה. לא זוכר איך אבל הגענו לבית של רוחל'ה שטיין. סבתא שלך. אמא של לנה ובקה. היה לה בית קטן עם גג עקום ושבור אבל הפרדסים היו גדולים. בבית האריזה היא היתה צריכה הרבה פועלים. שילמה טוב ובסוף כל יום. היינו שם רק ארבעה ימים ואת הבנות ראינו בקושי, מרחוק. אבל גם כשזה היה מרחוק העיניים שלי נתפסו על אמא שלך, על לנה, כי היא היתה גבוהה, עם השיער השחור הארוך שלה, והיא לבשה תמיד שמלה לבנה, אפילו כשעבדה בעבודה מלוכלכת. כולנו עבדנו מהבוקר עד הערב, לא היה זמן לפטפוטים עם בחורות. הסבתא שלך שמה עין על מיכאל. היא רצתה אותו בשביל לנה. היתה באה לפרדס ומדברת איתו ברוסית. שאלה אותו שאלות. אחר כך היא הזמינה אותו לבוא לנשף בבית האיכרים או בבית החקלאים או בבית הפרדסנים. לא יודע. עלי היא אפילו לא הסתכלה. אבל אבא שלך ואני, לכל מקום הלכנו יחד. אז חודש אחר כך התלבשנו יפה בחולצות לבנות ובז'קטים של קיץ. היה די קר אבל היו לנו רק מעילים של חורף או ז'קטים של קיץ. ונסענו לנשף."

הוא השתתק שוב ואני לא הבנתי מה הוא מנסה להגיד. אבל אז הוא אמר. הוא אמר והחדר עם המלצרים ועם השניצל ועם עשן הסיגריות התחיל להתרחק ממני. שמעתי את הדברים שהוא אמר אבל בהתחלה הם לא חדרו לי לראש.

"איך שנכנסנו ראינו את הבנות של רוחל'ה. שתי יפהפיות הן היו, שתיהן עם צמות ארוכות ושחורות ובשמלות הלבנות שלהן. בקה היתה יפה יותר וצעירה יותר בכמה שנים. קטנטונת. צחקה הרבה. לנה היתה גבוהה יותר, שקטה. רוחל'ה לקחה את אבא שלך לעשות היכרות. אני נגררתי אחריו. היא לא הסתכלה עלי. הייתי כלום בשבילה. כשהתקרבנו לבנות הסתכלתי על אמא שלך. העיניים הכחולות שלה. העור הלבן שלה. המבטים שלה. הם שברו אותי. רציתי להזמין אותה לרקוד אבל פחדתי מסבתא שלך. ואז תפסתי שאבא שלך רואה רק את בקה, הוא לא ראה שום דבר אחר ולא היה אכפת לו מהתוכניות של רוחל'ה שטיין. הוא הושיט יד לבקה והזמין אותה לרקוד. היה אפשר לראות שלנה נעלבה. היו לה דמעות בעיניים. אני תכף הבנתי שזאת לא הפעם הראשונה שאנשים עושים לה את זה. באים להכיר אותה ואז מתאהבים באחותה. כאב לי עליה ובשבילי היא היתה כל כך יפה. איך הוא לא ראה את זה, אבא שלך? אבל הוא לא ראה. הוא כבר רקד ואלס עם בקה. הזמנתי את אמא שלך לרקוד. היא רקדה איתי אבל הסתכלה על בקה ועל אבא שלך. הם רקדו ורקדו. פתאום באה סבתא שלך ושמה לי יד על הכתף ואמרה, 'הִיאָ מיש מִן שָאנָאק' ואני "

"מה זה?" שאלתי.

"זה בערבית, 'היא לא בשבילךָ'."

שתקתי.

"היא ידעה שאני חייל, היא ידעה שאני לא ערבי. אבל היא דיברה אלי כאילו אני פועל ערבי בפרדס שלה. ואחרי הריקוד היא לקחה את לנה ודיברה איתה בצד. ובאותו רגע ממש, כאילו אנחנו איזה תאומים או משהו, אבא שלך ואני, כאילו הגורל שלנו זה שהכול קורה לנו אותו הדבר ובאותו הזמן, הגיע זלמן, הכלום הזה. הגיע עם החליפה שלו ועם הבריליינטין בכרבולת שלו ועם האור המשוגע בעיניים הכחולות שלו, שבחורה צעירה כמו בקה בקלות היתה יכולה להתבלבל ולחשוב שזאת אהבה. הוא חתך את הריקודים שלה עם אבא שלך והיא נפלה עליו כאילו הוא אוצר. ולא רק היא. גם סבתא שלך חשבה, הנה אירופה הגיעה. אירופה שהיא עזבה בתור ילדה לא ויתרה עליה ושלחה אחריה את זלמן. אני חושב שבחלומות שלה הוא היה איזה נסיך עשיר מאירופה שיתחתן עם בקה שלה וייקח אותה לארמונות ולשלג ולגשרים ולנהרות שהיא זכרה שהיו שם פעם, איפה שהיא נולדה. ושבקה שלה תחזור לשם כמו מלכה. רק שני דברים היא לא הביאה בחשבון. שאירופה שרפה את כל היהודים ושזלמן הוא ההוכחה שאלוהים לוקח רק את הטובים."

לא אמרתי כלום. חיכיתי. אבל גם פואד לא אמר יותר כלום.

"אז למה הם התחתנו?" שאלתי בסוף.

"מי? בקה וזלמן? היא התאהבה בו. הוא חשב שאמא שלה מיליונרית. רוחל'ה חשבה שהוא עשיר. טרגדיה של טיפשים," הוא אמר בחיוך עצוב.

"התכוונתי אבא שלי ואמא שלי. למה הם התחתנו?"

"היא התאהבה בו. והוא ראה שאין בקה וגם לא תהיה. הוא היה לבד. בלי משפחה. עוד מעט ישתחרר מהצבא. לאן הוא ילך? הוא רצה להיות כמו כולם. עם אישה. עם משפחה. הוא רק רצה להיות בן אדם נורמלי. אם לא מבפנים אז לפחות מבחוץ."

"אבל אנשים לא מתחתנים עם מישהו שהם אוהבים?"

"אם יש להם מזל," אמר פואד. "אם יש להם מזל. אהבה זה כמו מפעל הפיס. כולם קונים כרטיס, רק אחד זוכה באלף לירות. כולם מקנאים בו. אבל מה. לפעמים בסוף מגלים שהוא נהיה שיכור ושרף את הכול בקלפים."

"אז אתה אומר שבעצם עדיף לא לזכות?"

"לא, מה שאני אומר זה יותר גרוע. עדיף לא לחלום על זה בכלל. אני אומר שאף אחד לא יודע מה זאת אהבה. ואם הוא חושב שהוא יודע אחרי יום זה משתנה. וכשזה משתנה זה לא כמו שזה נראה. זה תמיד מעורבב עם עוד הרבה דברים."

"טוב, אני צריכה ללכת. יש לי שיעורים."

למרות שפואד ראה את התעודה שלי כשאבא ואמא ביקשו ממנו לדבר עם המנהל של התיכון, הוא האמין לזה. הוא שילם ויצאנו מקפה פאר. הלכנו לטקסי. ישבתי לידו ונסענו הביתה, ולפני שירדתי הוא ניסה להגיד עוד משהו. הוא פנה אלי ואמר, "מיכל, אבא שלך הוא אחד מל"ו " אבל לא יכולתי לסבול את זה יותר.

"אתם כולכם שקרנים!" צעקתי והלכתי משם.

מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השביעי של הספר.

מרים קוץ / בייבי בלוז

עורך אחראי: דב איכנולד

עורכת ספרות המקור: סלין אסייג

עורכת הספר: תמר אגמון

עורכת הלשון: סיגל גפן

סדר: טפר בע"מ

עיצוב הכריכה: נועה שניר

התצלום שבכריכה: מתוך סרטה של ליהי חנוך, "ראש פינה – החלומות האבודים של הרחוב העליון", באדיבות היוצרת ובאדיבות שירות הסרטים הישראלי. (התצלום הוא אילוסטרציה בלבד ונבחר מטעמים אמנותיים, אין כל קשר בין הדמות המצולמת לסיפור.)