מי בוחר את "נבחרי הציבור": מאחורי המנגנון שקבע כל רשימה לכנסת

בליכוד ובדמוקרטים עשרות אלפי מתפקדים הצביעו, בציונות הדתית רק כמה מאות חברי מרכז, ביש עתיד ובישראל ביתנו יש ועדות מצומצמות, אצל בנט ואיזנקוט הכוח מרוכז בצמרת - ובמפלגות החרדיות ההכרעה נמצאת בידי הרבנים. רגע לפני סגירת הרשימות: כך נבחרים האנשים שיבקשו מאיתנו את הקול בקלפי

מחר בשעה 22:00 ייסגר אחד השלבים החשובים ביותר במערכת הבחירות. הרבה לפני שהישראלים יגיעו לקלפי ויבחרו בין מחל, אמת, ג' ושאר האותיות, ייקבע למעשה מאגר האנשים שמתוכו תורכב הכנסת ה-26.

אלא שבעוד ביום הבחירות הקול של כל אזרח שווה לקולו של האחר, בדרך לרשימה אין בישראל שיטה אחידה. מועמד אחד צריך לשכנע עשרות אלפי מתפקדים, אחר צריך למצוא חן בעיני כמה עשרות או מאות חברי מרכז, מועמד שלישי צריך לעבור ועדה מצומצמת ורביעי תלוי בהחלטה של יו"ר המפלגה. ובמפלגות החרדיות, גם תמיכה ציבורית עצומה לא תעזור אם ההנהגה הרבנית החליטה אחרת.

הסיבה לכך פשוטה: החוק אינו קובע שיטה אחידה להרכבת רשימות המועמדים. על פי חוק הבחירות, כל מפלגה קובעת בתקנונה כיצד ייבחרו מועמדיה. למעשה, חוק הבחירות מסדיר את הגשת הרשימות, הזכאות להתמודד והליכי הפסילה - אך אינו מכתיב למפלגות אם לקיים פריימריז, למנות ועדה מסדרת או לתת למנהיג לקבוע את הרשימה בעצמו.

המשמעות דרמטית במיוחד בישראל. שיטת הבחירות מבוססת על רשימה סגורה: הבוחר מכניס למעטפה פתק של מפלגה, ואין לו אפשרות לסמן בתוך הרשימה את המועמד המועדף עליו, להעלות אותו בדירוג או להוריד מועמד אחר. לכן השלב שמסתיים ביום שלישי - הרכבת הרשימות - הוא במידה רבה הרגע שבו נקבעת זהותם האפשרית של חברי הכנסת הבאים.

הליכוד הוא הדוגמה הבולטת ביותר בישראל למפלגת פריימריז. לקראת הבחירות הנוכחיות היו 142,051 בעלי זכות בחירה בפריימריז, והמתמודדים נדרשו לזכות בתמיכתם של חברי המפלגה כדי לטפס ברשימה. כל מצביע היה רשאי לסמן עד 12 מועמדים בתחרות הארצית. בנוסף התקיימו התמודדויות במחוזות גיאוגרפיים, שמנצחיהן מקבלים מקומות מוגדרים ברשימה. אבל התוצאה של הפריימריז אינה סוף הסיפור: בתוך הרשימה משובצים גם מנגנונים של הבטחת ייצוג - לנשים, לצעירים, לעולה חדש, ללא-יהודי ולאדם עם מוגבלות - ובעיקר מספר חריג בגודלו של שריוני יו"ר.

לפי התקנון שאושר הפעם, בנימין נתניהו קיבל שמונה שריוני יו"ר רשמיים, ולצדם אושר שריון נוסף לישראל כ"ץ. לשם השוואה, מנגנון שריוני היו"ר כלל לא היה קיים בליכוד עד מערכת הבחירות של 2015, אז קיבל נתניהו שני שריונים, וב-2022 כבר חמישה. כלומר, הליכוד הוא עדיין מפלגה שבה למתפקדים יש כוח עצום - אך חלק גדול יותר מבעבר של צמרת הרשימה כבר אינו נקבע ישירות בקלפי של הפריימריז. גם מועמד שקיבל אלפי קולות יכול למצוא את עצמו זז בגלל מחוז, הבטחת ייצוג או מועמד שהיו"ר החליט להכניס מעליו.

גם במפלגת הדמוקרטים נערכו פריימריז לכלל חברי המפלגה - והמפלגה היא, לצד הליכוד, אחת משתי המפלגות המרכזיות היחידות במערכת הבחירות הזאת שהעניקו את זכות בחירת הרשימה לכלל המתפקדים. 112,376 חברי מפלגה היו בעלי זכות בחירה, ו-51 מועמדים התמודדו. כל בוחר התבקש לסמן בין שישה לשמונה שמות. בניגוד לליכוד, ההצבעה התקיימה באופן מקוון בלבד.

אבל גם כאן מספר הקולות אינו לבדו קובע את סדר הרשימה. הדמוקרטים הנהיגו ריצ'רץ' מגדרי, כך שנשים וגברים משובצים לסירוגין. בנוסף נקבעו מקומות לנציגי מרצ, למרחב הכפרי ולמיעוטים. ליו"ר יאיר גולן הייתה גם אפשרות לשריין עד שני מועמדים בכל עשירייה, אך לאחר הפריימריז הודיע כי לא ינצל את השריונים.

זו המחשה מעניינת למתח שקיים כמעט בכל שיטת פריימריז: מצד אחד הרצון לכבד את בחירת המתפקדים, ומצד שני החשש שתוצאה חופשית לחלוטין תייצר רשימה לא מאוזנת מבחינת מגדר, מגזרים או שיקולים אלקטורליים.

בציונות הדתית התקיימו גם כן בחירות פנימיות, אלא שהגוף הבוחר היה שונה לחלוטין. לא עשרות אלפי מתפקדים אלא כ-170 חברי מרכז המפלגה הם שדירגו את המועמדים. בבחירות שנערכו ביולי השתתפו כמעט כל חברי המרכז, והשרה אורית סטרוק סיימה ראשונה בדירוג, לפני שמחה רוטמן וצבי סוכות. בצלאל סמוטריץ' עצמו עומד בראש הרשימה מבלי להתמודד על מקומו, ולצד הנבחרים נשמרו גם אפשרויות לשילוב מועמדים מטעמו.

לכן אף שהמונח "פריימריז" משמש גם כאן, מדובר במנגנון שונה מהותית מזה של הליכוד והדמוקרטים: לא חברי המפלגה כולם אלא אליטה מפלגתית קטנה יחסית מחזיקה בזכות ההכרעה.

ומעל לכל זה הגיע גם הסכם הריצה המשותפת עם משה פייגלין וזהות: פייגלין קיבל את המקום השני וכן מקומות נוספים בהמשך הרשימה. כלומר, גם אחרי שהמרכז אמר את דברו, הסכם פוליטי יכול להכניס מועמד מעל מי שנבחרו בהליך הפנימי.

רשימת "ביחד" של נפתלי בנט ויאיר לפיד מדגימה מודל אחר לגמרי - רשימה שנולדת מחיבור בין שתי מסגרות שכל אחת בחרה את אנשיה בדרך אחרת. אצל בנט כוח בחירת המועמדים מרוכז בראש ובראשונה בידיו של מייסד המפלגה ומנהיגה, ואכן בנט הודיע אתמול למועמדים שבחר על מיקומם ברשימתו, ובהם קרן טרנר, לירן אבישר בן חורין, מיכל הירש נגרי ואיתן גינזבורג.

ביש עתיד, לפחות לפי תקנון המפלגה, הרשימה אמורה להיבחר בידי "הוועדה לבחירת הרשימה לכנסת" - גוף מצומצם המורכב מח"כ מכהן או לשעבר שנבחר בידי היו"ר, מנכ"ל המפלגה ושני חברי הנהלה נוספים. ליו"ר שמורה גם זכות לשריין עד שני מועמדים בכל עשירייה. עם זאת, המפלגה לא פרסמה פירוט על עבודת הוועדה בהרכבת הרשימה הנוכחית. לאחר מכן ממילא השתנה סדר המועמדים בעקבות החיבור עם בנט, במסגרת ההסכמות בין שני ראשי המפלגות. לפי ההסכם, מועמדי שתי המפלגות משובצים בתוך רשימה אחת, כשיש עתיד מקבלת כ-40% מהייצוג בצמרת, ובעשירייה השנייה סוכם על שילוב שוויוני יותר.

כך נוצר למעשה מנגנון בחירה חדש שאינו מופיע בשום תקנון: משא ומתן בין שני ראשי מפלגות. מועמד יכול להיות מספר 2 ברשימת המפלגה שלו - אבל להפוך למספר 4 ברשימה שאיתה הוא הולך לבחירות.

מודל דומה של מפלגת מנהיג קיים ב"ישר!" של גדי איזנקוט, שבה קביעת המועמדים נעשית בידי מייסדה ומנהיגה. בשבועות האחרונים איזנקוט הציג בזה אחר זה מצטרפים חדשים לרשימה - ולא נערכה הצבעה של ציבור מתפקדים על מיקומם. כעת גם הרשימה הזאת משתנה באמצעות הסכמים פוליטיים: חילי טרופר ומפלגת "בית ציוני" חברו ל"ישר!", ואיתם מצטרפים מועמדים נוספים מטעמם. כלומר, חלק מהמקומות נקבעים לא רק לפי בחירת איזנקוט עצמו אלא כתוצאה ממשא ומתן עם כוח פוליטי שמצטרף אליו.

זהו מאפיין בולט במיוחד של מפלגות חדשות: בניגוד למפלגות ותיקות שמחזיקות מרכז, ועידה, אלפי פעילים ותקנון מפורט שהתגבש במשך עשרות שנים, מפלגה שזה עתה הוקמה יכולה להיבנות כמעט כולה סביב שיקול הדעת של מי שעומד בראשה.

גם בישראל ביתנו אין פריימריז של מתפקדים. לפי תקנון המפלגה, מי שמופקדת על הכנת הרשימה היא הוועדה המתמדת. לקראת הבחירות הנוכחיות אף פרסמה המפלגה "קול קורא": חברים שמעוניינים להיות מועמדים התבקשו להעביר קורות חיים לוועדה ולשלם 500 שקלים כדמי השתתפות בהליך. הרשימה שמגבשת הוועדה מובאת לאחר מכן לאישור מוסדות המפלגה.

על הנייר זהו מנגנון קולקטיבי. בפועל, אביגדור ליברמן הוא דמות בעלת השפעה משמעותית מאוד על עבודת הוועדה ועל הרכב הרשימה. גם התקנון מעניק לו סמכויות מסוימות, למשל לאפשר חריגה מתקופת ההכשרה הנדרשת ממועמד. זהו מודל ביניים: לא מנהיג יחיד שכותב את הרשימה לבדו, אך גם לא אלפי חברי מפלגה שמכריעים בקלפי.

בש"ס השיטה שונה מכל מפלגה חילונית. הגוף שמכריע בהרכב הרשימה הוא מועצת חכמי התורה, שהוקמה יחד עם המפלגה כבר בשנות ה-80 ומשמשת הסמכות הרוחנית העליונה שלה. במובן הפוליטי אפשר לראות בה מעין "ועדה מסדרת" - אלא שהלגיטימציה שלה אינה נובעת מבחירת חברי המפלגה אלא מסמכות רבנית.

בפועל, גם ליו"ר ש"ס אריה דרעי יש השפעה רבה על ההרכב ועל ההמלצות שמגיעות למועצה, אבל ההכרעה מוצגת ומתקבלת כהכרעה של ההנהגה הרבנית. לכן, מועמד בש"ס אינו מנהל קמפיין פריימריז מול עשרות אלפי מתפקדים - אלא הוא צריך לצבור כוח בתוך התנועה, לזכות באמון ההנהגה הפוליטית ובעיקר לקבל את ברכת הרבנים.

ביהדות התורה הסיפור מורכב אפילו יותר. היא אינה מפלגה אחת אלא רשימה משותפת של דגל התורה הליטאית ואגודת ישראל החסידית. כל אחת מהן קובעת תחילה את נציגיה, ורק לאחר מכן הם משובצים יחד ברשימה משותפת.

בדגל התורה הכוח נמצא בידי ההנהגה הרבנית הליטאית. ההמחשה הטרייה ביותר לכך הגיעה ממש בסוף השבוע: הרב דב לנדו החליט שמשה גפני ואורי מקלב הוותיקים לא ימשיכו ברשימה לכנסת, כחלק מ"רענון" הנציגות. גפני אמנם התבקש להמשיך בתפקידו כיו"ר התנועה, אבל המקום בכנסת נלקח ממנו בהחלטה רבנית - ללא הצבעה של מתפקדים או חברי מרכז.

באגודת ישראל נכנסת לתמונה שכבה נוספת: המפלגה עצמה מורכבת מסיעות וחצרות חסידיות שונות. גור, ויז'ניץ, שלומי אמונים, בעלז ואחרים מנהלים מאבקי כוח סביב מספר המקומות והסדר שלהם, כשמעל המערכת עומדת מועצת גדולי התורה. גם בימים האחרונים נמשכו ויכוחים בין הסיעות על חלוקת המקומות ברשימה.

במילים אחרות, במקום "מי קיבל הכי הרבה קולות?", השאלה ביהדות התורה היא לעיתים "איזה ציבור הוא מייצג, איזו חצר עומדת מאחוריו - ומה החליטו הרבנים?".

בעוצמה יהודית אין פריימריז רחבים, והמנגנון הפנימי פחות שקוף מזה של מפלגות שמפרסמות תקנוני בחירות מפורטים. השיטה במפלגה מעורפלת, אך בפועל היו"ר איתמר בן גביר הוא "המושך בחוטים" והדמות הדומיננטית בכל הנוגע לקביעת הרכב הרשימה.

אין כאן ציבור מתפקדים שמעניק לפוגל או לגוטליב דירוג. ההכרעה נעשית בתוך הנהגת המפלגה - והפוליטיקאי שקובע את מרכז הכובד שלה הוא בן גביר.

במפלגות הערביות דווקא קיימים מנגנונים מפלגתיים ותיקים של בחירה פנימית - אבל גם בהם ההליך שונה ממפלגה למפלגה. בחד"ש, למשל, 966 צירי מועצה מרחבי הארץ בחרו בחודש מאי את ששת המקומות הראשונים, ד"ר יוסף ג'בארין נבחר לראש הרשימה. גם בל"ד בחרה את מועמדיה באמצעות ועידה של מאות צירים, כשבסוף יוני נבחר סמי אבו שחאדה שוב ליו"ר, ואחריו דירגה הוועידה את יתר המועמדים.

אלא שאחרי שכל מפלגה סיימה לבחור את אנשיה, הגיעה שוב פוליטיקת האיחודים. חד"ש, תע"ל ובל"ד הקימו מחדש את הרשימה המשותפת, ובמשא ומתן ביניהן חולקו המקומות: חד"ש קיבלה בין היתר את 1 ו-4, תע"ל את 2 ו-9 ובל"ד את 3 ו-5. כך, בדומה לבנט ולפיד, גם כאן יכול מועמד לזכות במקום גבוה במפלגתו - ואז להידחק כמה מקומות כאשר שלוש מפלגות מרכיבות יחד רשימה אחת.

במפלגות חדשות מאוד התמונה בדרך כלל פשוטה בהרבה. אין עדיין אלפי מתפקדים, מרכז ותיק או מסורת של פריימריז - ולכן מי שמקים את המפלגה מרכיב גם את הנבחרת. כך, למשל, עופר וינטר הציג בעצמו את רשימת "עמך ישראל", שבה שובצו יוסף חדאד במקום השני ולצדו נטעלי שם טוב, ללי דרעי, סיגל קראוניק-עטיה ואחרים. חדאד, שרשם קודם לכן מפלגה מטעמו, דרש במסגרת המשא ומתן עם וינטר גם כמה מקומות בעשירייה הראשונה לאנשים מטעמו.

החיבור הטרי בין יועז הנדל לירון זליכה הוא דוגמה נוספת לאותה תופעה. מפלגת המילואימניקים קיימה אמנם פריימריז, אך הם היו מוגבלים: לפי התקנון, שלושת המקומות הראשונים ברשימה נקבעו בידי הנהלת המפלגה ו-וועדה מסדרת, ולא בהצבעה חופשית של כלל החברים. כעת, אחרי הפירוק של השותפות עם טרופר והחיבור לזליכה, מיקום המועמדים ברשימה המשותפת הוא שוב תוצר של הסכמה בין ראשי המסגרות.

מאחורי ההבדלים בשיטות מסתתרת שאלה פוליטית חשובה: למי חבר הכנסת חייב את הכיסא שלו? מי שנבחר בפריימריז תלוי באלפי מתפקדים, ולכן עשוי להיות קשוב יותר לשטח ולקבוצות מאורגנות. לעומת זאת, מי שנבחר בידי ועדה מצומצמת תלוי יותר במוסדות המפלגה, ומי ששובץ בהחלטת יו"ר יודע שאותו יו"ר יכול גם להדיח אותו בבחירות הבאות. במפלגות החרדיות מוקד הנאמנות הוא ההנהגה הרבנית, כשהמקרה של גפני ומקלב המחיש שגם ותק והשפעה פוליטית אינם מעניקים חסינות כשהרבנים מחליטים על חילופי משמרות.

חוקרי מפלגות מכנים את הגוף שבוחר את המועמדים "סלקטורט": ככל שהוא גדול יותר, תהליך הבחירה כוללני יותר, בעוד ככל שהוא מצטמצם לוועדה, מנהיג או קבוצת רבנים - הכוח מתרכז בפחות ידיים.

גם לפריימריז יש מחיר. בחירה חופשית של המתפקדים עלולה לייצר ייצוג חסר לנשים, למיעוטים ולקבוצות אחרות, ולכן מפלגות משתמשות בשריונים ובהבטחות ייצוג. הדמוקרטים, למשל, הנהיגו ריצ'רץ' מגדרי, ובליכוד קיימים מנגנונים שנועדו להבטיח ייצוג לקבוצות מסוימות. זהו המתח הקבוע: ככל שנותנים לבוחר הפנימי יותר חופש, פוחתת יכולת ההנהגה לעצב רשימה מאוזנת, בעוד ככל שמרחיבים את השריונים - כוח המתפקדים נשחק.

בכל מקרה, אחרי חודשים של פריימריז, שריונים, דילים והכרעות רבנים, הבוחר הישראלי מקבל ביום הבחירות רשימה סגורה. הוא יכול לבחור מפלגה, אבל לא לשנות את סדר המועמדים בתוכה. במדינות רבות קיימות רשימות פתוחות או חצי-פתוחות, שמאפשרות לבוחר להשפיע גם על זהות הנציגים. בישראל ההכרעה הזאת נעשית כולה לפני יום הבחירות.

לכן, רגע לפני סגירת הרשימות, כדאי לזכור: הבחירות לכנסת הן לא רק בחירה בין מפלגות - הן גם תוצאה של הבחירות שהמפלגות עשו בשבילנו. ביום שלישי ייסגרו הרשימות, ובמידה רבה גם ייסגר השלב שבו נקבע מי בכלל יקבל הזדמנות להפוך ל"נבחר ציבור".