יו2 ניסתה לשחזר את המהפך הכי גדול שלה. הפעם היא כמעט הצליחה

35 שנה אחרי Achtung Baby, האלבום שבו המציאה את עצמה מחדש, יו2 חוזרת עם Carnaval de Luz, עם בריאן אינו ועם דואט מריר - ההקלטה האחרונה של דולי פרטון. זה לא מתקרב לשיאים הגדולים, אבל זה האלבום הראשון שלה מזה שנים שמרגיש כמו תוצר של להקה ולא של מוזיאון

תגיות

בספטמבר 1976 תלה לארי מולן ג'וניור, אז בן 14, מודעה על לוח המודעות בבית הספר שלו בדבלין: מתופף מחפש מוזיקאים כדי להקים להקה. חמישים שנה אחר כך, הוא ושלושה מהנערים שענו לה הם עדיין אותה להקה, ובסוף השבוע הם הוציאו את Carnaval de Luz, האלבום ה-16 של יו2. כבר רבע מאה מלווה את הרביעייה שנחשבה פעם ללהקה הכי גדולה בעולם שאלה אחת: האם היא עוד מסוגלת להוציא אלבום שחשוב לשמוע, או שנגזר עליה להיות מוזיאון נודד, שמציג את מוצגי העבר שלו בתאורה הכי מרשימה שיש.

במשך לא מעט שנים התשובה לשאלה הזו הייתה ברורה, ולא לטובתה. יו2 הפכה למכונת הופעות משוכללת ומרשימה, אבל גם לכותבת אלבומים אפורה - וזהו ניסוח עדין. Songs of Experience, האלבום האחרון של החבורה האירית הוותיקה היה התוצר האולפני הכי חלש שלה. וגם אלו שקדמו לו היו רחוקים מלהבריק. אחרי הפלופ מ-2017 יו2 ביקשו לנקות שולחן והוציאו את Songs of Surrender שבו ארזו מחדש 40 שירים ישנים שלהם. זה היה אוסף מכובד וצנוע (ככל שפרויקט שבו 40 שירים יכול להיקרא "צנוע"), אבל גם הודאה שמי שמפנה את המבט לאחור, כנראה שמתקשה לראות קדימה.

להקה שמבינה שהיא תקועה חייבת לחשב מסלול מחדש, ולבונו ולחבריו זה לקח זמן, הרבה זמן. תשע שנים עברו מאז Songs of Experience ועד לשני מיני אלבומים שיצאו מוקדם יותר השנה: Days of Ash ו-Easter Lily. למרות הצורך לנער את החלודה מהמנוע הישן, ההוצאות האלו התגלו כהצהרת כוונות יותר מאשר כבשורה של ממש. מה שהמתיק במעט את הגלולה הייתה העובדה שבונו הבטיח שיו2 תשלים עד סוף השנה אלבום חדש, אבל כזה שיישמע אחרת לגמרי.

בשנים הטובות שלה יו2 לא רק ידעה איך לכתוב אלבומים ענקים, אלא גם כיצד צריך לפתוח אותם. במובן הזה, Carnaval de Luz נפתח באופן מעודד. Go (Carnaval de Luz) הקצר, המתפקד כאינטרו, יושב על ריף מלוכלך שזורק לימים הטובים יותר של Zoo Station. גם La Reina, שמגיע מיד אחריו, נשען על ריף מהודק. בהמשך, כשהגיטרה של דה אדג' נפתחת והלהקה מצטרפת, אפשר לדמיין לרגע שקפצנו למסע קצר בזמן לתקופת Achtung Baby. Silencio, שמגיע במחצית השנייה של האלבום (והוא אחד מהרגעים היותר טובים בו) אומנם משלים את ההתכתבות המחודשת של יו2 עם ראשית הניינטיז שלה, אבל הוא עדיין מצליח להישמע כמו שיר של להקה רעבה שחבריה נהנים לנגן ביחד.

מה שמחזיק את יו2 כבר יובל שנים זו קודם כל החברות וחלוקת העבודה המאוד ברורה בין ארבע הצלעות שלה. אבל כבר בהאזנה הראשונה ל-12 השירים שמרכיבים את Carnaval de Luz, הולך ומתברר שזהו אלבום של דה אדג', וכשהגיטרה שלו נשמעת כמו שצריך גם שלושת האחרים יודעים מה עליהם לעשות. השיח עם העבר המפואר של יו2 ממשיכה גם ב- Street of Dreams וב-The Greatest Show on Earth, כשהאחרון נשמע כמו שיר שנכתב בזמן העבודה על The Joshua Tree והושאר על המדף במשך 40 שנה. ולמרות שהוא נשמע כמחווה של הלהקה מ-2026 למי שהיא הייתה ב-1987, הוא השיר הכי טוב כאן.

ב-Can't Stop Us Now שמגיע רגע לפני סוף האלבום, יש מהלך בס נהדר של אדם קלייטון, והתופים של לארי מולן ג'וניור חורגים מהקצב הישיר שהוא מנגן בדרך כלל. התופים שלו הם פחות או יותר גם החלק היחיד שעובד ב-Superficiality עם הטקסט המגושם. האכזבה נוכחת גם ב-Glorify עם נגיעות של גוספל ובעיקר ב-If the World Is at War We Better Not Be הצדקני של בונו, שנשמעים כמו פילרים, גם בהאזנה השלישית לאלבום. את האלבום סוגרת פנינה מרירה – הדואט Torn שהקליט עם דולי פרטון, קצת לפני מותה.

יו2 המציאה את עצמה מחדש כמה פעמים בעבר. כדי להבין מה עומד מאחורי הניסיון שלהם לעשות זאת פעם נוספת, צריך לחזור לברלין של 1990. אחרי Rattle and Hum היומרני שבו בונו ושות' ניסו להיות הלהקה הלא-אמריקאית הכי אמריקאית שיש, יו2 הבינה שהיא הלכה לאיבוד. היא נסעה לעיר קודרת ומבולבלת שרק עכשיו התאחדה, והקליטה באולפני האנזה שבהם דייויד בואי המציא את עצמו מחדש. דה אדג' בדיוק התגרש, הוויכוחים בתוך הלהקה כמעט ופירקו אותה: הגיטריסט רצה אלקטרוניקה ולופים בעוד שקלייטון ומולן ג'וניור ביקשו לשמור על הצליל המוכר. התוצאה הייתה Achtung Baby - אלבום ענק שבמקום לפרק את הלהקה, ברא אותה מחדש. Carnaval de Luz מבקש לעשות ליו2 מודל 2026 את מה ש- Achtung Baby עשה לה ב-1990. בריאן אינו, מי שהיה המפיק שלה אז, נמצא גם כאן. ולמרות שאת מושכות ההפקה קיבל ג'קנייף לי, התרומה של אינו - כשותף לכתיבת כמה שירים וכנגן קלידים וסינתיסייזרים - מסתכמת בהרבה יותר מרק עוד שורה קצרה בדף הקרדיטים.

ב-20 ומשהו השנים האחרונות יו2 הפכה לשק החבטות של המבקרים. זו לא הייתה שנאת חינם. לא רק שבונו וחבריו התקשו לשחזר את ימי הזוהר שלהם באולפן, הם חזרו והתעקשו לכתוב להיט ענק נוסף ואיבדו את עצמם בתוך אלבומים סתמיים. במובן הזה, Carnaval de Luz הוא הפתעה לטובה. כש-Street of Dreams ו-Silencio יצאו כסינגלים הם התקשו להלהיב. כאן, כשהם חלק מרצף, הם נשמעים טוב יותר. וזו נקודת האור הכי גדולה ביו2 הנוכחית – שהיא חזרה לכתוב שירים טובים לאלבומים.

העטיפה של Carnaval de Luz מרפרפת ל-Abbey Road של הביטלס: ארבעה גברים שמנגנים יחד בלהקה פוסעים בטור. הביטלס הצטלמו כך על עטיפת האלבום הכי טוב שלהם, כדי להבהיר לעולם שמכאן והלאה כל אחד מהם יצעד בנתיב משלו. יו2 של Carnaval de Luz מבקשת להצהיר שהיא עדיין כאן, ובעיקר - ביחד. ואחרי הרבה שנים שבהן חבריה הרגיזו אותי, הם אפילו נתנו לי כמה סיבות לחייך.

השיעור שצריך ללמוד מברלין של 1990 הוא שיו2 הצליחה לשרוד לא כי היא שיחזרה את הסאונד של The Joshua Tree, אלא הצליחה לרענן אותו. יו2 הנוכחית מצאה את הדרך להבעיר את האש הישנה שלה שהלכה ונשכחה לאורך השנים. אחרי 50 שנה, יו2 שוב נשמעת פחות כמו מוסד ויותר כמו להקה שחבריה נהנים לנגן ביחד. זה בדיוק מה שמולן ג'וניור דמיין במודעה שהוא תלה אז בדבלין.