רשימת חיסול - חלק שני

ד"ר פיטר אוהלורן הקרין ביטחון של אדם שנמצא בפסגת המקצוע שלו. בשבועות שלאחר פיגועי 11 בספטמבר הוא העביר את מושכות הפעילות במרכז המצליח שלו לניתוחים בעמוד השדרה לצוות המנתחים שלו והתגייס לצבא כדי למלא את חובתו.

בתור אחד מטובי המנתחים שהתמחו בעמוד השדרה, הוא ניתח את כולם מספורטאים מקצועיים בשיא הקריירה ועד פוליטיקאים מזדקנים שביקשו הקלה מהכאבים שהציקו להם בלי הרף. הוא ידע שגברים ייפצעו אנושות במלחמה הזאת ורצה להשתמש בכישוריו כדי להציל חיים. עד מהרה התקבל אישור לגייס אותו למרות מגבלת הגיל, ולמורת רוחם של אשתו וילדיו, ד"ר פיטר אוהלורן נהיה לוטנט קולונל (מיל') אוהלורן והעביר זמן רב יותר במדים בעיראק ובאפגניסטן מאשר במרפאה שלו בלה הויה שבקליפורניה.

חלפו רק יומיים מאז המארב והחקירה, אבל מבחינה גופנית היה ריס כשיר לעזוב את בית החולים. הוא התבקש לפגוש את ד"ר אוהלורן לפני אישור השחרור הסופי, והאחות האחראית הובילה אותו למשרדו. הרופא קיבל את פניו בחמימות, הזמין אותו לשבת ואז הסתובב בכיסאו לעבר המחשב שעל שולחנו ובחר קובץ. הוא סובב את המסך אל ריס כדי שיוכל לראות טוב יותר והעלה על המסך תמונה שהיה ברור שהיא של סריקת מוח. לריס היא הזכירה מיד את הדימות האינפרה אדום בשחור לבן שהשתמשו בו בשדה הקרב, עם הנקודות הלבנות הזוהרות שמציגות תבליט תלת ממדי על רקע שחור. באמצעות העכבר, הזיז הרופא את הסמן אל גוש לבן בתמונה.

"שניים מאנשיך הגיעו לכאן פצועים. נלחמנו על חייהם, אבל הפציעות שלהם היו חמורות מדי. כחלק מההערכה הראשונית ביצענו סריקות כדי לקבוע את היקף הפגיעה במוח, ומלבד כמות ניכרת של רסיסים, מצאנו את זה. זאת סריקת הסי טי של סמל מוראלס. אתה רואה את זה?" הוא הצביע על גוש לבן במסך. "זאת מסה חריגה שלא מתאימה לפציעה טראומטית. הפתולוג שביצע את הנתיחה חושב שזאת אוליגודנדרוגליומה, גידול מוחי נדיר וממאיר. במעבדה יאשרו או ישללו את החשד הזה, אבל הפתולוג יודע על מה הוא מדבר, ואני מסכים עם הערכתו על סמך הסריקה."

הוא לחץ על העכבר, ותמונה שנייה הופיעה על המסך. "זאת סריקת המוח של לוטננט פריצ'רד. כפי שאתה יכול לראות, יש לו גידול דומה, אבל קצת קטן יותר. הפתולוג ואני מאמינים ששני הגידולים הם מאותו סוג." תמונה שלישית עלתה. "זה המוח שלך, ג'יימס. אין לנו דרך לדעת בוודאות, אבל המסה במוח שלך נראית דומה בגודלה ובצורתה למה שראינו אצל אנשיך. אם היינו בבית, הייתי קובע לך תור לביופסיה, אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה כאן."

גרונו של ריס יבש פתאום, והוא נתקף תשוקה עצומה להיות עם אשתו ועם בתו.

"אני לא רוצה שתיבהל, ג'יימס. יכול להיות שזה משהו אחר והגידול לא בהכרח ממאיר."

"מה?" גמגם ריס. "עד... עד כמה זה נדיר, דוקטור? נשמע לי מטורף שלשלושתנו יהיו גידולים במוח."

"זה נדיר ביותר, ג'יימס. גידול מהסוג הזה מופיע בשכיחות של 0.3 לכל מאה אלף איש. רק כשני אחוזים מכל גידולי המוח. בוא נניח שאצלך זה משהו אחר, מכיוון שאיננו יכולים לבדוק את זה כאן. אבל העובדה שלשני אנשים מאותו צוות, שניהם בשנות העשרים לחייהם, יש אותו סוג של גידול..." אוהלורן נענע בראשו. "הסיכויים קלושים ביותר, אפסיים אפילו. האם אתה ואנשיך נחשפתם לחומרים כימיים או ביולוגיים, או ביקרתם במתקן גרעיני?"

"לא, לא שידוע לי. בפלישה לעיראק, בהתחלה, חששו כמה פעמים שנחשפנו לחומרים כאלה, אבל פריצ'רד עוד היה בתיכון אז. וככל שידוע לי, החששות לא התאמתו. צוות אחד נפגע מחומר שיש בגז חרדל, אבל אני פעלתי באזור אחר לגמרי. ומאז ששני הבחורים האלה היו יחד, אני לא זוכר שקרה שום דבר יוצא דופן."

"טוב, תמשיך לחשוב על זה ותודיע לי אם תיזכר במשהו. זה חריג באופן קיצוני. כמו שאמרתי, אנחנו לא יכולים לעשות כאן עוד משהו בשבילך, אבל כשתחזור הביתה אתה חייב להיבדק, רק כדי להיות בטוח. אני לקראת סוף התקופה שלי פה ואחזור למרפאה שלי בקליפורניה בתחילת החודש הבא. אני רוצה שתבוא אלי ללה הויה. כמה מהעמיתים שלי מתמחים בחקר המוח, ואשמח שתפגוש אותם. לא סבלת במקרה מטשטוש בראייה או מכאבי ראש, נכון?"

"לא, אדוני," שיקר ריס. הוא היה צריך זמן לחשוב.

"ומה לגבי מוראלס או פריצ'רד? האם הם או מישהו אחר מאנשיך הזכירו כאבי ראש חריגים?"

"לא, אבל הם כנראה לא היו מתלוננים גם אם היתה בעיה. ככה זה אצלנו, אנשים חוששים שבגלל תלונות כאלה ימנעו מהם להילחם."

"אני מבין," אמר הרופא ונשמע מהורהר. "אני משתתף בצערך על האנשים שלך. באמת. תחזור הביתה בשלום, תחבק את המשפחה, תקבור את אנשיך וקבע תור במרפאה שלי. שמור על עצמך, ג'יימס."

בצאתו מבית החולים היה ריס מרוחק ומהורהר. הוא היה שקוע כולו במחשבות על המשפחות, על הבנים, הבעלים והאבות שגופותיהם, או מה שנותר מהן, הוכנסו לשקים ואז לארונות שנעטפו בדגל לקראת מסעם האחרון הביתה.

-פרק 5-

פיקוד הלוחמה הימית המיוחדת קורונָדו, קליפורניה

העוזר דפק בדלת לפני שנכנס למשרדו של אדמירל פילזנר. "אדוני, המשרד של שרת ההגנה על הקו."

"תגיד להווארד שיבוא הנה ואז תעביר אותם אלי," ענה האדמירל בקוצר רוח.

"כן, אדוני." העוזר מיהר לצאת מהחדר.

הפרקליט הצבאי של האדמירל, קפטן לנארד הווארד, נכנס כעבור פחות מחצי דקה בלי לדפוק בדלת.

הטלפון על שולחנו של האדמירל צלצל, והוא לחץ על הכפתור כדי להעביר את השיחה לרמקול.

"מדבר אדמירל פילזנר, ממתין לשרה."

"תודה, אדמירל," נשמע קול שלא זיהה. "השרה הארטלי תהיה איתך מיד."

אחרי כמעט חמש דקות של המתנה התעורר הקו לחיים.

"צהריים טובים, השרה, במה אוכל לעזור?" פתח האדמירל בנימה עליזה.

"מה לכל הרוחות קרה שם, אדמירל?" שאלה לוריין הארטלי בזעם.

"גברתי, עשינו כמיטב יכולתנו להשתלט על המצב, אבל ברור שלא השגנו את היעד במלואו."

"כמיטב יכולתכם? אתה האדמירל המחורבן של פיקוד הלוחמה הימית המיוחדת. זה מיטב יכולתכם שם בוורקוֹם?"

"גברתי, אנחנו עושים הכול כדי לנקות את הבלגן הזה בהקדם האפשרי."

"אני מתחילה לחשוב שאתם לא מסוגלים לעשות את זה. קודם כול, אני רוצה שהחבר'ה שנשארו בחיים יעוכבו שם בחקירה לכמה שיותר זמן. אני לא רוצה שהציבור יתאהב בהם במהלך הקרקס התקשורתי סביב ההלוויות. אני רוצה אותם רחוק מהעין, רחוק מהלב, ואני רוצה שהאחריות תיפול עליהם. אני רוצה שמפקד הכוח הזה יהיה קאסטר המודרני. אני רוצה שיגישו נגדו כתב אישום ואני רוצה את זה אתמול."

הווארד התערב. "גברתי השרה, מדבר קפטן לנארד הווארד. יהיה לנו קשה להאשים את לוטננט קומנדר ריס במשהו על פי חוק השיפוט הצבאי לפני שנמצה את החקירה."

"תוציא את הראש מהתחת, הווארד! תמצא משהו להאשים אותו בו. יש לנו כל כך הרבה פשעים פדרליים בספר החוקים, שאפילו משרד המשפטים לא יכול לספור את כולם, ואתה אומר לי שאתה לא יכול למצוא משהו? לא שמעת את המשפט 'תראו לי את האדם, ואני אראה לכם את הפשע'? תאשים אותו בכמה שיותר סעיפים, אבל אל תכניס אותו לכלא. אנחנו צריכים שהוא יהיה אדם חופשי כדי שזה ייגמר כמו שצריך. תנקו את הבלגן הזה, רבותי, או שתתחרטו על היום שבו הכרתם אותי." שני הגברים שמעו נקישה והשיחה נותקה.

פילזנר הביט בפרקליט הצבאי שלו. "תתקשר להורן, דחוף. אנחנו צריכים שתהיה לנו תוכנית לפני שהחבר'ה האלה ינחתו על אדמת ארצות הברית. ותגיד לחבר'ה מ NCIS להגביר את הלחץ על ריס."

-פרק 6-

בסיס חיל האוויר בגראם בגראם, אפגניסטן

הימים זחלו לאטם כשריס היה בבגראם ונאסר עליו לצאת משם. אנשיו הובאו למנוחות לפני משפחותיהם השבורות, והוא היה תקוע בצד השני של העולם ונבצר ממנו להביט בעיניהם של הנשים, הילדים וההורים ולהבטיח שיגלה מי או מה הוביל אותם למארב הקטלני הזה. הוא ידע שבפיקוד יצלבו אותו, ומבחינתו זה הגיע לו. כל אנשיו נהרגו תחת פיקודו, ואין חטא נורא מזה למפקד קרבי. ולמה? בגלל איזה יעד שהם לא ידעו עליו כמעט כלום? בתוספת הלחץ מהידיעה שגידול נדיר כנראה מתפתח במוחו, לא פלא שראשו הסתחרר. כמעט מדי יום הוא זומן לתת עוד תשובות ל NCIS והמשיך לענות על כל שאלה בנוגע למשימה, אך סירב לענות על שאלות שנגעו למיילים האישיים שלו. מהשאלות עלה ריח של אג'נדה. משפטים ספורים ממיילים שנשלחו לפני יותר מחמש עשרה שנה נשלפו כדי לתמוך בנרטיב שנקבע מראש. לריס היה ברור שב NCIS לא מתעניינים במה שקרה בפועל בשלבי ההכנה למבצע ובמהלכו. הם רק רצו להטיל את האשמה עליו, ועליו בלבד. זה היה קשה, אבל הוא קיבל את זה.

אחרי שבועיים אכזריים של לילות לבנים, שבהם חשב שוב ושוב על גידולי המוח, ושל חקירות מקיפות על ידי סוכני ה NCIS, הוא קיבל סוף סוף אישור לחזור הביתה. הוא נשען לאחור במושבו ב C 5 שהאיץ על מסלול ההמראה. המטוס הרים אף ונטה בחדות כדי לצבור גובה במהירות ולצאת מטווח הנשק הקל והאר פי ג'י של האויב, כשהוא משאיר את בגראם מאחור. מחשבותיו של ריס נדדו למה שקרה בבית בהיעדרו. המפקדה נכנסה לפעולה. קציני נפגעים וצוותים נשלחו כדי להקדים את זרם החדשות התמידי ולהגיע לדלתותיהן של משפחות ברחבי הארץ: אמהות ואבות, נשים וילדים, שעמדו לקבל את הבשורה שכל משפחה של איש צבא חוששת ממנה הנקישה בדלת, איש הדת, קצין, חבר. הבלתי נתפס. הצעקות. הדמעות. הילדים. ההלוויות. האשמה. האשמה. זאת היתה אשמתי. אני הייתי הקצין הבכיר בשטח. האחריות רובצת עלי. ואפילו לא יכולתי להיות שם ולמסור את הבשורה הקשה בעצמי, למלא את חובתי.

בטיסה תהיה לו הזדמנות לסדר את המחשבות.

הוא יתקשר לאשתו מגרמניה. יהיו לו כמה שעות להירגע שם בזמן המנוחה שהטייסים חייבים בה.

איך אני יכול לחזור הביתה ולהסתכל למשפחה שלי בעיניים כשעשרים ושמונה ריינג'רים, ארבעה אנשי צוות אוויר ושלושים ושישה לוחמי סילס מהצוות שלי חזרו הביתה בארונות?

זאת מלחמה, ריס.

לא. האויב נלחם היטב. אבל לא עד כדי כך.

המארב הזה היה מתוכנן מדי. בוודאי נדרשו חודשים, אם לא שנה, לתכנן אותו. חומרי הנפץ. מה הם היו ואיך הם הופעלו? למה אף חייל של האויב לא יצא מהמתחם כבר בפיצוץ המטענים הראשונים? האם בכלל היה שם מישהו? איך הם ידעו בדיוק איפה ינחתו המסוקים? למה הכריחו אותנו לצאת למשימה הזאת? למה ב NCIS התעקשו על התשאול זמן קצר כל כך אחרי שהמשימה נכשלה? מה אני מפספס?

-פרק 7-

משרדי קפסטון קפיטל לוס אנג'לס, קליפורניה

סטיב הורן לא היה רגיל לחכות לשום דבר. קודם העוזרת המפתה שלו גרמה לו לחכות חמש דקות לתה הירוק האהוב עליו, ועכשיו הסגן הכי נאמן שלו איחר, והוא לא היה מוכן לשאת את זה. רכז הפוטבול לשעבר מסטנפורד, שגובהו יותר ממטר ותשעים סנטימטרים, ישב מאחורי שולחן מעץ אגוז מלוטש וחיפש בקפידה כל סימן לאבק או ללכלוך. חליפת הקשמיר המחויטת שלו, בצבע אפור כהה, עלתה יותר מההכנסה החודשית של רוב משקי הבית, ואמנם לא היתה נוחה ביותר, אבל היא מילאה את מטרתה, שהיתה להציג לראווה את גופו השרירי. צווארו השזוף היה ממוסגר בצווארון מתוח, ובו עניבת הרמס סגולה קשורה בקשר וינדזור ענקי. אדם שהזדמן למקום היה יכול לחשוב שצוות מ"פורצ'ן" עומד להגיע בכל רגע ולצלם אותו לשער, אבל כל מי שעבד אצלו כבר ידע כך הורן התלבש מדי יום. הוא היה התגלמות היהירות.

אם הורן היה נפגש עם פסיכולוג, סביר להניח שהיה מאובחן עם הפרעת אישיות אנטי חברתית. הוא לא חש שום אמפתיה לזולת, ולמעשה נהנה מסבל של אחרים. ייתכן שהפסיכולוג היה מנסה לאתר את שורשי הניתוק הזה. האם הוא נובע מחוסר העניין שגילו בו הוריו הסלבריטאים בילדותו, מהענישה הקשה שנקטו כמה מהמטפלות הרבות שהיו לו, או מכישלונו להתחבר עם דמות מטפלת? או שאולי הוא נולד סוציופת. בכל אופן, הוא מעולם לא תהה על מה שעבורו היה טבעי כמו נשימה. עבור הורן, האכזריות היתה יתרון תחרותי.

מייל שהופיע על מסך האיימק שלו, בגודל עשרים ושבעה אינץ', הודיע על הגעתו של הסגן המאחר. הוא שנא שהמזכירה שלו מתקשרת או דופקת על הדלת. למרות רצונו העז לשמוע מה יש לאיש לומר, הוא גרם לו לחכות עשר דקות מייסרות באזור הקבלה המפואר. הכול אצלו היה קשור לכוח, והוא לא החמיץ שום הזדמנות להזכיר לכולם שהוא מנהל את העניינים, עובדה שאיש מלבדו לא פקפק בה. נגיעה באחד המקשים בטלפון שעל שולחנו סימנה למזכירה שהוא מוכן לקבל את האורח, והיא הכניסה את סול אגנון במהירות דרך דלתות עץ האלון העבות אל משרדו של הורן.

אם הורן בהופעתו שידר כוח, עוצמה וחן, אגנון שידר את ההפך. הוא היה צנום ומוזנח, עם פנים קטנות ועור חיוור. החליפה הזולה שלו נקנתה במבצע ונראתה בהתאם. נעליו היו בלויות וכמובן לא צוחצחו, ציפורניו היו רכות מכסיסה עצבנית, ושערו דליל ושמנוני. הורן התבונן בו בשאט נפש כשנכנס למשרדו, מובס וחסר תקווה כאדם המובל להוצאתו להורג. הורן חשד תמיד שהוא הומו, פרט לעובדה שהיה נטול סגנון באופן מחפיר. עם זאת, לאגנון היו שתי תכונות שהפכו אותו לחיוני: אינטליגנציה ערמומית ונאמנות אין קץ. הוא סגד להורן כמו חיה מוכה המשרתת את אדונה האכזר ומוכנה לעשות כל דבר למען הסיכוי לזכות בפירור של אישור או בסימן להנאה.

"אם לא מספיק שאיחרת, סול, אתה גם נראה כמו עכברוש עלוב. חשבתי שסירס פשטו את הרגל. באיזה פח מצאת את החליפה הזאת? אל תשב, זה לא ייקח הרבה זמן. מה יש לך בשבילי?"

"אדוני, אני מצטער על האיחור. אין לזה תירוץ, פשוט "

"אתה צודק, אין תירוץ. ותפסיק לבזבז לי את הזמן עם ההתנצלויות המביכות שלך."

"אדוני, המארב התנהל כמתוכנן. ראית את הדיווחים בתקשורת."

"כמתוכנן? קראתי שהיו ניצולים. זה לא היה התכנון. האדמירל התקשר. הארטלי רותחת. היא רוצה שהחרא הזה יטופל לפני שהוא יצא משליטה."

"אדוני, אני עובד על זה, ואנחנו נטפל בעניין. תמיד היתה אפשרות שמישהו יישאר בחיים. אבל יש בעיה נוספת." אגנון עצר לרגע כדי לאזור אומץ להמשיך. "רופא בבגראם גילה את הגידולים ושאל יותר מדי שאלות, אבל הוא יצא מהתמונה בקרוב. נשתמש בבגידה מבפנים. המקרים האלה נפוצים מאוד, ככה שאף אחד לא יחשוד. הצוות שלנו בשטח איתר קצין אפגני עם ילד חולה. הבטחנו לו טיפול רפואי לילד בארצות הברית בתמורה לכך שאחד מחייליו יחסל את הדוקטור. העניין סגור."

"אז עכשיו אנחנו צריכים לארגן טיפול לילד חולה מאיזה חור תחת בעולם השלישי?"

"לא, אדוני, אין לנו שום כוונה לעמוד בהבטחה הזאת." סול הציץ בפנקס הספירלה הקטן שלו. "הסעיף הבא: כפי שאתה יודע, לוטננט קומנדר ריס נשאר בחיים, וכך גם אחד מאנשיו. ריס באוויר כרגע וינחת בקורונדו בהמשך היום. הולדר בדרך לדירה של הבחור השני ממש עכשיו."

"מה התוכנית שלך לגבי ריס?"

"המצב הזה דינמי, אדוני. בעקבות כל מה שקרה הוא כנראה דרוך יותר, ככה שיש לנו בעיה. אין לנו מספיק כוח אדם מתאים באזור כדי להתמודד עם מישהו ברמה שלו בלי אלמנט ההפתעה."

"סול, חוקרים טוחנים אותו כבר שבועיים והוא טס חצי עולם. הוא יהיה גמור ובג'ט לג ורק ירצה לתת חיבוק לילדים שלו, לזיין את אשתו ולשכוח מאפגניסטן."

"ילדה, אדוני. יש לו בת אחת."

"שיהיה. תשיג חברי כנופיה מלוס אנג'לס או ממקסיקו שיורידו אותו. תדאג שזה ייראה כמו שוד אלים שהסתבך. רק תוודא שזה קורה. יש לנו שוטרים שיכולים לארגן את זה, אבל אסור שהם ידעו שהוא מהסילס. אני לא רוצה שהם יתחילו להיות פתאום פטריוטים סנטימנטליים. ועכשיו עוף מפה, יש לי דברים חשובים יותר להתעסק בהם."

-פרק 8-

קורונדו, קליפורניה

מטוס התובלה הענקי נחת במוצב נורת' איילנד של הצי והוסע לאט לעבר בניין הטרמינל הקטן, שנבנה עוד בימי מלחמת העולם השנייה. למעלה, בתא הנוסעים שהיה כמעט ריק, ג'יימס ריס נעמד והתמתח בניסיון לנער מעליו את התשישות ואת הג'ט לג. הוא כבר פשט מזמן את המדים והחליף אותם בג'ינס וטישרט. מציוד הלחימה שלו נשארו רק תיק הגב בצבעי ההסוואה והנעליים, מהסוג שנעל כמעט בכל יום בחייו. הזוג הזה כבר כמעט מוכן לפח, חשב בעודו ממתין להודעה שאפשר לרדת מהמטוס. הוא השפיל מבט אל הנעל הימנית וחייך למראה העדות החד משמעית לכך שבתו בת השלוש קישטה אותה בטוש. אבל כשהביט בנעל השנייה, שעדיין היתה מלוכלכת בדם של חבריו לנשק, החיוך נמחק במהרה.

הוא לקח כדור שינה כדי להצליח לישון במהלך הטיסה הארוכה, אבל השפעתו הטובה פגה כעבור שלוש שעות, ואת השעות שעברו מאז הוא העביר במצב הזייתי עקב התשישות, האבל והטשטוש שגרם הכדור. הוא שחזר בראשו שוב ושוב את האירועים שהובילו למבצע בניסיון למצוא את הסיבה שבגללה נקלעו למארב רמז שהחמיץ, שביב ראיה שיסביר מה קרה. אבל שום תשובה לא עלתה בראשו, והוא רק נתקף כאב משתק כמו אלה שתקפו אותו לפני המשימה הרת האסון. הוא גלל באייפון והביט בתמונות של בתו, ועיניו התלחלחו מכאב כשחשב על חודשי ההיעדרות הארוכים שלו. הוא כבר השתוקק להגיע הביתה, להיות שוב אבא.

למטה, בהאנגר העצום, הוא התרחק ממשטחי הציוד וחלף על פני כמה אנשי צוות קרקע של חיל האוויר, שכבר התכוננו לפרוק ארגזים ותיבות שנראה שתכולתם יכולה למלא סניף שלם של וולמארט. הוא תפס את הקיטבג הענקי שלו ואת נרתיק הנשק ופנה לעבר כבש המטוס. שאר הציוד שלו ושל אנשי הכוח סודר בערימות ונשלח בחזרה עם בוזר עוד קודם, בזמן שהוא נהנה מ"זמן איכות" עם המניאקים מ NCIS. הוא הניח לרגע את התיק הכבד והרכיב את משקפי השמש שלו לפני שירד אל השמש הקופחת של דרום קליפורניה. אפשר לאהוב או לשנוא את המקום הזה, אבל מזג האוויר כאן תמיד יפה.

איש לא חיכה לו, אשתו או בתו לא מיהרו אליו בריצה כדי לחבק אותו, התזמורת של הצי לא ניגנה לכבודו שום שיר פטריוטי. את פניו קיבלה רק שגרת יומו של בסיס הצי על אדמת ארצות הברית. הוא ידע שתהיה כאן מספיק תנועה כדי שימצא טרמפ, אולי עם מישהו שנוסע לכיוון הבסיס האמפיבי, אל הטנדר שלו שנשאר באזור של צוות שבע. הוא בדיוק התכוון להניח את נרתיק הנשק כדי לפתוח את דלת הטרמינל, כשהיא נפתחה כמו לפי סימן והוחזקה פתוחה לרווחה על ידי זרוע מכוסה קעקועים, שהיתה שייכת לאדם נמוך ושרירי ואחזה בכוס ענקית של סטארבקס.

מתחת למשקפי הגולשים במסגרת הלבנה היה זקן, ועל פני האיש עלה חיוך. זה היה בן אדוארדס, חברו הטוב ביותר של ריס. הם היו בעבר חברים לצוות, אחרי שעברו יחד את ההכשרה של הקומנדו הימי, ויצאו יחד למבצעים. הם נשארו חברים טובים גם אחרי שריס התקדם לקצונה ובן עבר לצד האפל של הלוחמה הימית המיוחדת. מאז, בן הספיק לעזוב את הצי לטובת העולם המפוקפק של סוכנויות הביון, אף שהגבול בין העולמות הלך והיטשטש בשנים שחלפו מאז פיגועי 11 בספטמבר.

"ברוך הבא הביתה, אחי," אמר אדוארדס והושיט יד.

"לרגע חשבתי שאתה איזה הומלס," ענה ריס ועטף את האיש הנמוך בחיבוק חם.

"חשבתי שאולי תצטרך טרמפ. תביא את התיק."

"איפה הקפה שלי?" שאל ריס בחיוך.

אפילו שהיו בני אותו גיל, שני הגברים נראו כניגודים מוחלטים כשחצו את הטרמינל הקטן. ריס היה גבוה, מסודר, מגולח ומסופר למשעי. אדוארדס, לעומת זאת, היה מוצק, שרירי ומקועקע ולבש מכנסיים קצרים וכפכפים שחוקים. הם נראו כמעט כמו קריקטורה על ההבדלים הסטריאוטיפיים בין קצינים ללוחמי קומנדו מן המניין. כשהתקדמו לכיוון החניון, אדוארדס שלף משהו מכיס הקפוצ'ון השחור שלו, ודלת הבגאז' של שברולט טאהו שחורה החלה להתרומם מעלה.

"להרץ יש צי שלם של ג'יפים וטאהו רק בשביל מרגלים?" גיחך ריס. הוא הרים את נרתיק הנשק השחור הכבד אל תא המטען של רכב השטח.

"כן, אבל הם לא ממוגנים, אז לא כדאי שנעבור בשכונות גרועות."

"כן, יש מלא שכונות מצוקה בקורונדו," התלוצץ ריס. "הטנדר שלי חונה באזור של הצוות," הוסיף כשהתיישב בקדמת הרכב. "הדבר הזה מפנק. מה זה, קטיפה?" הוא העביר את ידו על משענת היד מעור.

"כל דבר נחשב מפנק לעומת הטרנטה שאתה מסתובב בה, בנאדם. מתי תיפטר כבר מהדבר הזה?"

"אני אנהג בקרוזר עד יום מותו! זה כל הקטע. בניגוד אליך, אני לא מקבל מענקי קבע שמנים."

בן צחק. "גם אתה לא תמיד היית קצין, זוכר? כל המענקים האלה, פטורים ממס, היו יכולים להיות שלך."

הוא שילב להילוך, לגם את מה שנשאר מהקפה שלו ובתנועה ארוכה ומיומנת, שכבר היתה לו טבע שני, תפס באצבע יד ימין קופסת טבק לעיסה שהופיעה משום מקום, הוציא מתוכה גוש ענקי בשתי אצבעות והכניס אותו מתחת לשפתו התחתונה.

"איך הולך עם הגמילה?" התגרה ריס.

"אף אחד לא אוהב לוזרים, אחי." בן חייך בחזרה כשנהג אל מחוץ לחניון ולכיוון השער. "אז אני מניח שלא סיפרת ללורן שאתה מגיע כי הנחת שהמטוס בחיים לא ינחת בזמן?"

"כן, אחי. אתה יודע איך זה עם ה C 5 האלה, הם מתקלקלים כל הזמן, בייחוד בהוואי, כשאנשי הצוות מחליטים שהם צריכים לבלות ארבעה ימים בגן עדן ולחכות לאיזה חלק שיגיע. בכל מקרה, רציתי להפתיע אותה ואת לוסי."

"קפצתי לבדוק מה שלומן אחרי ששמעתי על המבצע. ידעתי מבוזר שלא נפצעת קשה ורציתי לוודא שלא מלחיצים אותן עם שטויות."

"תודה, אחי."

שתיקה השתררה ברכב כשהם עברו את שער הבסיס של חיל האוויר. היה ברור ששיחת החולין הסתיימה.

"אני יודע מה אתה חושב," אמר ריס בכעס בלי להסתכל על בן. "כל הצוות שלי הושמד. מה קרה שם לעזאזל? זה היה חרא של מבצע מההתחלה. אף אחד מאיתנו לא רצה להיכנס לשם בכלל. זאת היתה אשמתי. הייתי צריך להתנגד... הייתי צריך לסרב. אבל אמרתי 'כן, המפקד!' כמו איזה צוער מטומטם ובגללי כל החבר'ה שלי מתו."

"אני בטוח שעשית כל מה שיכולת, ריס. כולם שמעו שזה היה מבצע מחורבן. מה לעזאזל הם חשבו לעצמם? מתי בפעם האחרונה דחפו לכם מטרה במקום שאתם תחליטו עליה בעצמכם?"

"זה מה שהיה הזוי, בן! אתה יודע שזה אף פעם לא ככה. אם כבר, אומרים לך באיזה מטרות אסור לך לפגוע, לא איזה מטרות אתה חייב להוריד. עכשיו הם הולכים להעיף אותי לכל הרוחות בגלל המודיעין הגרוע שהם הביאו. ואתה יודע מה, כל החרא הזה מגיע לי, כי נתתי לחבר'ה שלי לצאת למבצע הזה."

"זה לא מגיע לך, ריס. אתה המפקד הכי טוב שיש, וכולם יודעים את זה."

"כן? אני מקווה שאמרת את זה לכל הנשים והילדים של החבר'ה שלי בהלוויות שלהם. סליחה, אני לא יודע למה אני נופל עליך ככה. מה אתה בכלל עושה בחוף המערבי?"

"מחפש כישרונות, אחי. עומס העבודה מטורף עכשיו, בעיקר כשהדברים הקונבנציונליים הולכים ונעלמים. אנחנו כל הזמן צריכים חבר'ה חדשים. רוצה לבוא לעבוד איתי?"

"אני בטוח אצטרך עבודה בקרוב, אבל נמאס לי מהחרא הזה. אחרי שיזרקו אותי מהצי, אני אפתח איזה דוכן סנדוויצ'ים או משהו."

"אתה תצטרך לגעת במיונז," אמר בן והניד בראשו. "בחיים לא תצליח."

"צודק, אולי באמת כדאי שאחשוב על משהו אחר." השנאה של ריס לרטבים היתה ידועה בקהילת הכוחות המיוחדים של הצי.

הם חלפו על פני מלון דל קורונדו, פנו ימינה לכיוון כביש סילבר סטרנד ועברו ליד המסעדה של מיגל, שם אכלו פעמים רבות עם הנשים שלהן. זאת אומרת, ריס עם אשתו, ובן עם כל אחת משלוש נשותיו לשעבר.

"מוקדם מדי למרגריטה?" התלוצץ בן.

"אף פעם לא מוקדם מדי למרגריטה. רק אל תיקח אותי למקום של ריק. לא חושב שאני יכול להראות שם את הפרצוף שלי כרגע," אמר ריס. המקום של ריק, במרכז קורונדו, היה דוכן שהגיש אלכוהול, והחבר'ה מהסילס נהגו לבלות בו. לוחמים שחזרו מסבבים של תעסוקה מבצעית מעבר לים היו מרימים בו כוסית לזכר חבריהם לנשק שנפלו, והאירועים האלה נגמרו לא פעם באובדן הכרה או בדרך מכוערת אחרת. זה היה מקום מפלט בטוח שבו יכלו לשחרר קצת לחץ בלי לחסל לעצמם את הקריירה הצבאית, ותמיד היתה שם אספקה קבועה של נשים זורמות שרצו ללילה אחד להיות אשתו של לוחם קומנדו.

"אה, הבר של ריק, ביתו של הסלאם בורגר המפורסם. נראה לי שפגשתי שם את אישה מספר שתיים."

"נראה לי שאתה צודק," אמר ריס ונזכר בזמנים מאושרים יותר.

"האמת שאני שוכב עכשיו עם הברמנית הפצצה שלהם."

"כן? בת כמה היא?" שאל ריס בחיוך ממזרי.

"לך תזדיין. התר, ככה נראה לי שקוראים לה. היא מהמעריצות האלה של הסילס, והיא עושה איזה קטע מדהים עם הלשון..."

"טוב, טוב. אני נכנע," אמר ריס והרים ידיים. "אני לא רוצה לדעת."

הם עברו בשער של הבסיס האמפיבי אחרי שהציגו תעודות. בדרכם עקפו כמה חבר'ה מההכשרה, שהיו מותשים ורטובים עד לשד עצמותיהם ורצו במורד הכביש עם סירת גומי מאוזנת על ראשיהם. "מסכנים, הם בטח בשבוע הגיהינום," העיר בן ללא שמץ של אהדה כלפי אנשי הצפרדע בפוטנציה.

"הייתי מחליף מאה שבועות כאלה בשבוע האחרון שהיה לי," אמר ריס, בעיקר לעצמו.

בן זיהה את הטנדר טויוטה לנד קרוזר הלבן של ריס, מודל 88', בחניון של בניין הצוות וחנה מאחוריו. שניהם שתקו בזמן שהעבירו לשם את הציוד של ריס. כשסיימו, נעמדו זה מול זה, ובן הושיט את ידו ללחיצה.

"תתקשר אם הגרוטאה הזאת לא תניע."

"תודה על הטרמפ, גבר."

ריס היה צריך לבדוק מה קורה ביחידה לפני שייסע הביתה להפתיע את אשתו ובתו. הוא חצה את החניון אל המדרכה שהובילה למה שנראה כמו בניין משרדים קטן יותר מאשר יחידה של לוחמי קומנדו. הוא תהה איך החבר'ה יסתכלו עליו, נשם עמוק ופתח את דלת הבניין שתמיד היה עבורו מקום מבטחים. הוא בקושי השלים את הצעד הנוסף פנימה, כשנגד מאחת המחלקות האחרות חלף לידו בריצה, פניו מלאות חרדה. הוא ידע מיד שמשהו לא בסדר.

"מה קורה?" שאל בבהילות. הנגד, גבר בן כארבעים, הסתובב אליו בלי לעצור, אבל האט מעט ורץ לאחור.

"יש שוטרים אצל בוזר, כדאי שתגיע לשם," אמר, ובלי להוסיף דבר הסתובב ויצא בריצה מהבניין. ריס זינק בעקבותיו וגמא בתוך שניות את המרחק אל הקרוזר שלו.

-פרק 9-

סן דייגו, קליפורניה

בוזר היה רווק וגר במתחם דירות חסר ייחוד בסמוך לכביש הבין מדינתי מספר 5, ליד אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. זה היה מתחם דירות מהסוג שאפשר למצוא בכל פרבר, רק ששכר הדירה כאן היה כנראה גבוה פי שניים או שלושה מאשר במרכז ארצות הברית. במקבצים הזהים האלה של בניינים וחניונים, אנשי מקצוע צעירים וסטודנטים לתארים מתקדמים חיו זה לצד זה באנונימיות, כשחייהם מופרדים אלה מאלה רק במסגרות מתכת ובקירות גבס סיניים זולים. כבר היה כמעט צהריים, הכבישים היו פנויים, וריס נהג כאחוז דיבוק. בוזר ידע להסתדר בעצמו, אבל כרסמה בו התחושה שלסיפור הזה יהיה סוף רע.

הוא היה בדירה של בוזר רק פעם אחת קודם לכן ולא הצליח לזכור באיזה בניין הוא גר בתוך מבוך דירות הגן הדו קומתיות. הוא הימר ופנה ימינה אחרי שחלף על פני משרד ההשכרה של המתחם, וכשחלף בטיסה על פני הפנייה הבאה, קלט מזווית עין שמאל כמה ניידות משטרה ואמבולנס. הוא סחט את הבלמים, שילב להילוך אחורי, סובב את ההגה בחדות ולחץ על דוושת הגז. כשהגיע לניידות, נכנס בזריזות לחניה פנויה וזינק לעבר הדירה. הוא התעלם מהשוטר שצעק לו לעצור ודילג במעלה המדרגות, חלף על פני חובש וניסה להיכנס דרך הדלת הפתוחה לדירתו של בוזר, אך נעצר על ידי שני שוטרים חסונים במדים.

"הוא אחד החיילים שלי! אני חייב להיכנס לשם!" התחנן בעודו נאבק בשני הגברים שהצמידו אותו למשקוף.

"אתה לא רוצה לראות את זה, אדוני," אמר המבוגר מבין השניים, והם הרפו מעט את אחיזתם.

ריס השתחרר מאחיזתם ומעד לתוך הסלון. ריח מוכר מדי של דם ומוות מילא את נחיריו. שני בלשים בבגדים אזרחיים, שאקדחים חגורים למותניהם, עמדו מול ספה נפתחת בצבע חום בהיר. אחד מהם אחז במצלמת סטילס גדולה שמבזק בלט ממנה כלפי מעלה. הם הסתובבו לראות על מה המהומה, וכשעשו זאת הצליח ריס לראות את גופו נטול החיים של בוזר. הוא ישב בבוקסר ובגופייה לבנה, רגליו פשוטות קדימה לעבר הבלשים וצבען סגול עמוק, במקום הגוון הלבנבן הקבוע. על פניו קפאה הבעה של הלם. פצע יציאה היה פעור ממש מעל אוזנו השמאלית, וכמות אדירה של דם, רקמות מוח ושברי גולגולת ניתזה על הספה ועל האהיל שעל השידה. אקדח זיג זאואר P226 היה מונח בתנוחה משונה על ברכיו, הנצרה דרוכה ומוכנה לירי. ריס עמד שם בהלם ולא הצליח לזוז או לדבר. שני השוטרים שעצרו בעדו קודם אחזו בכתפיו בעדינות והובילו אותו החוצה אל המסדרון. שניהם לחמו בעיראק כחיילי מילואים והכירו את המבט מלא היגון של חבר לנשק. ריס התיישב על המדרגות וטמן את ראשו בין ידיו. מה קורה פה? איך יכול להיות שכל כך הרבה דברים רעים קורים בבת אחת? קצינים ונגדים מהיחידה הגיעו לזירה, והנגד שריס ראה קודם בבסיס הוביל אותו לחניון והושיב אותו על המדרגה האחורית של אמבולנס.

המפקד של ריס מפקד צוות שבע של הסילס הופיע דקות ספורות לאחר מכן יחד עם רס"ר היחידה, איש הסילס הוותיק ביותר בפיקוד. קומנדר קוקס היה מפקד טוב, איש הגון ולוחם אמיתי. ברור שהיו לו תוכניות אחרות להיום, שכן הוא והרס"ר היו לבושים במדי השרד שלהם מראה נדיר בבסיס. הם בוודאי התלבשו כך לכבוד פגישה עם בני המשפחות של הלוחמים שנהרגו מעבר לים. שני הגברים התייעצו בשקט עם שאר הקצינים והנגדים בזירה ועם הבלש האחראי על החקירה. אחד הלוחמים הצביע על ריס, והמפקד הסתובב והלך לעבר פקודו, שהיה הלום אבל ועדיין טמן את ראשו בין ידיו. הוא לא הבחין בו מתקרב עד שהיה במרחק מטרים ספורים ממנו, ואז החל להתרומם כדי לקדם את פניו. קוקס דחף אותו מטה ביד תקיפה אך אדיבה שהניח על כתפו.

"שבוע קשה, ריס, אני יודע. אני מצטער על החבר'ה שלך ואני מצטער על בוזר. יהיה מספיק זמן אחר כך למצוא את האשמים, אבל כרגע אני דואג לך. אני לא רוצה לקחת סיכון שתגמור כמו בוזר וגם החיים שלך יתבזבזו ככה. דן ייקח אותך לבלבואה. אני רוצה שדבר ראשון תקבל אישור מהרופאים. לורן יודעת שחזרת?"

"לא, המפקד. תכננתי לנסוע הביתה אחרי שאעבור ביחידה. ואז באתי ישר לכאן."

"לך תשיג אישור בבלבואה ואז סע הביתה. קח חופש עד סוף השבוע, וביום שני אנחנו צריכים לשבת ולדבר על המבצע."

-פרק 10-

עד שהרופאים במרכז הרפואי הימי אישרו לריס לצאת הביתה, כבר היה אחרי שש בערב. לוטננט דן הארווי ממדור המבצעים הסיע אותו לבלבואה והיה צמוד אליו במשך כל היום בזמן שהרופאים עשו את שלהם. הוא החזיר אותו ליחידה כדי שייקח את הטנדר שלו והיה אדיב מספיק כדי לא לומר מילה במשך כל הנסיעה. אחרי שאמר לפסיכולוגים את מה שהיו צריכים לשמוע כדי להיות בטוחים שהוא לא מתכוון לתקוע לעצמו כדור בראש או להוריד חופן כדורים עם בקבוק ג'יימסון, הדבר האחרון שריס היה צריך זה בחור מלא כוונות טובות שינסה לעודד אותו. אשתו ובתו בטח כבר בעיצומה של שגרת הערב ארוחה אמבטיה סיפור לפני השינה, והוא יגיע בדיוק בזמן לראות את הנסיכה הקטנה שלו לפני שתירדם.

הוא חשב שהוא יודע מהי אהבה כשפגש את לורן היפה, אבל מעולם לא ידע אהבה מוחלטת, ללא תנאי, עד שנולדה לוסי, בתו. היא היתה העתק מושלם של אמה, עם עיניים כחולות ענקיות ותלתלים בלונדיניים. ריס הרג אויבים בכמה יבשות, עבר את ההכשרה הצבאית המפרכת ביותר בעולם ועמד על שלו בעימותים עם אדמירלים ועם נגדים בכירים, אבל מול בתו הפעוטה הוא היה חסר אונים. כשהיא אמרה "שב," הוא ישב. כשהיא צעקה "אבא!" הוא זרק הכול ובא מיד. היא סובבה אותו על האצבע הקטנה, ושניהם נהנו מכל רגע. אחרי חצי שנה ארוכה, בעוד כמה דקות הוא יראה אותה פנים אל פנים. הוא כבר רצה להרים אותה ולחבק אותה לכמה זמן שרק תסכים.

הוא הודה לדן על הנסיעה ועבר לטנדר שלו אחד הנגדים החזיר אותו ליחידה והשאיר את הדלת לא נעולה ואת המפתח מעל מגן השמש. אף אחד הרי לא יגנוב רכב מהחניה של יחידה שבע. הנגד כנראה לא ידע על נרתיק הנשק שבארגז. עם כל הבלגן של היום, עוד לא היתה לו הזדמנות להחזיר את הציוד לנשקייה. הוא תמיד העדיף לא להסתובב עם כל הנשק מהעבודה בטנדר הפרטי שלו, בהתחשב בחוקי הנשק המטורפים בקליפורניה, אבל בנסיבות הקיימות החליט להסתכן. הוא ייקח את הנשק הביתה ויקפוץ ליחידה כדי להחזיר אותו מחר בבוקר, אחרי שישלים כמה שעות שינה נחוצות מאוד.

הנסיעה מהבסיס לבית הקטן שמשפחתו שכרה באי בשלוש השנים האחרונות נמשכה עשר דקות. הוא כבר השתוקק להגיע לשם. קשה לתאר את השיבה הביתה מאזור מלחמה למי שלא חווה זאת בעצמו. מדובר בחוויה עוצמתית ביותר, והיא מיוחדת עוד יותר כשיש ילדים בתמונה. כל המחסומים הרגשיים שהחזיקו מעמד חודש אחר חודש נפרצים סוף סוף, וכל האהבה והגעגועים נשפכים החוצה בבת אחת. בזכות השיבה הביתה, הסבבים המבצעיים כמעט השתלמו. כמעט. הרגשות האלה, שבמשך חצי שנה הודחקו ופינו את מקומם למשימה של הגנת המדינה, היו חופשיים כעת להתפרץ. עבור משפחת ריס, השיבה הזאת הביתה תהיה מיוחדת עוד יותר היא היתה אמורה להיות הפעם האחרונה. ריס הגיע לדרגה שבה לא יוכל עוד להוביל לוחמים בקרב, גם אם לשם כך התגייס לסילס מלכתחילה. משום שזה קרה בדיוק בזמן שלוסי הגיעה לגיל שבו היא זקוקה לו, המעבר נראה לו טבעי. אחרי שהעביר את כל חייו הבוגרים במלחמה, הגיע הזמן לשינוי, והוא ידע את זה. הגיע הזמן שיתמקד במשפחה.

הוא נזכר בפעם הקודמת שחזר הביתה. לורן השאירה אז את לוסי ערה הרבה אחרי שעת השינה שלה, אבל לא סיפרה לה למה, למקרה שיהיה עיכוב, כפי שקרה לעתים קרובות בצבא. עיכובים כאלה גרמו למשפחות מתח גדול. רוב החבר'ה בכלל לא סיפרו למשפחות שלהם מתי בדיוק הם חוזרים הביתה, כדי שלא יתאכזבו מהעיכוב הבלתי נמנע. עיכוב של יום נמשך כמו שבוע, ועיכוב של שבוע נמשך כמו חודש.

פעם חטיבה שלמה, שכבר היתה בנמל התעופה בבגדד והיתה מוכנה לחזור הביתה אחרי שנה בעיראק, קיבלה פקודה לחזור ולהילחם עוד ארבעה חודשים. היו גם מי שכבר חזרו בשלום לאדמת ארצות הברית ונאלצו לשוב לבוץ העיראקי. כל מקרה של חלל שנפל בחודשים הנוספים האלה בוודאי היה קשה מנשוא. ריס השתדל לא לחשוב איך מרגישות משפחותיהם של חיילים שנפלו לגבי המאבק הנוכחי שמתחולל בערש התרבות האנושית.

בפעם ההיא ריס לקח מונית וביקש מהנהג שיוריד אותו בקצה הרחוב כדי לא להרוס ללוסי את ההפתעה. הוא עשה כמיטב יכולתו לא לרוץ עד הבית ושלח ללורן הודעה שהוא כמעט שם בזמן שהתגנב בחשיכה ועבר את השער הקדמי. לפני שדפק בדלת, הוא הציץ דרך חלון הוויטראז' הקבוע בה וראה את לוסי מכורבלת עם לורן על הספה מול סרט בוודאי של דיסני. הוא השתהה שם לרגע ונתן לדמעות ההתרגשות לטשטש את ראייתו, בעודו מביט דרך הזכוכית הצבעונית בשתי הבנות שאהב יותר מכול בעולם הזה: המשפחה שלו.

לורן ליטפה את שערה של לוסי והביטה לעבר הדלת, עיניה קלטו את עיניו והיא חייכה את החיוך היפה ביותר שראה מימיו. אלוהים, היא היתה יפהפייה. ואז הוא ראה אותה לוחשת משהו באוזנה של לוסי ומצביעה על הדלת. לוסי זינקה מהספה בעיניים פעורות בגודל של פנסים ובחיוך שהיה בכוחו להמס קרחונים. היא רצה אל הדלת מהר ככל שרגליה הקטנות נשאו אותה, כשהיא לופתת בידה הקטנה את בובת הצפרדע הירוקה שלה. ריס פתח את הדלת לרווחה וכרע, ולוסי רצה כמו טיל אל זרועותיו הפרושות ואחזה בו בכוח שיש רק לילדים המחבקים את הוריהם, כשהיא אומרת שוב ושוב, "באבא, באבא," כאילו זאת המילה היחידה שהיא מכירה. ריס זיהה את האהבה ללא תנאי של ילדתו. כשלוסי בזרועותיו, הוא נכנס הביתה והלך אל אשתו המהממת, שבאה לקראתו. הם נפגשו באמצע הדרך, ושלושתם התחבקו חזק ובכו דמעות של אושר. "ברוך שובך, אהובי," לחשה לורן. "התגעגענו אליך."

מאוחר יותר באותו לילה הוא קרא ללוסי את הסיפור האהוב עליה, "ארץ יצורי הפרא", והמחיז את הריקודים השטותיים של היצורים כדי לוודא שבתו לא מפחדת מהם. אחר כך שר לה את שיר הערש האהוב עליה, ובשורה האחרונה, עיניה של לוסי נעצמו והיא שקעה בשינה נטולת הדאגות של ילדים. ריס כיסה את המלאכית הקטנה שלו היטב בשמיכה, חייך אליה ונשק למצחה. אחר כך וידא שמנורת הלילה מחוברת לחשמל, סגר בשקט את הדלת והלך על קצות האצבעות אל המטבח, שם חיכתה לו לורן עם כוס יין, לפני שסחף אותה למעלה, למיטה.

עכשיו, כשפנה מהכביש הראשי אל השכונה שלו, התנער באחת מהזיכרונות. לבו צנח ושערותיו סמרו למראה השתקפות חיוורת של אורות משטרה ואמבולנס על צמרות העצים. האורות התחזקו ככל שהתקרב לפנייה שלו, וכשפנה שמאלה, דמו קפא בעורקיו. במקום התמונה הביתית המושלמת שחלם עליה במשך חצי שנה, נגלה לעיניו ההבהוב האלים של אורות אדומים וכחולים, שנראה כי הגיעו מכל ניידת משטרה, כבאית ואמבולנס בקורונדו, שהיו פזורים באקראי מול ביתו. שוטר במדים מתח סרט משטרה צהוב סביב חצרו המטופחת כדי למנוע מהשכנים המתקהלים להיכנס. בהיגיון הוא ידע בדיוק מה זה אומר, אבל רגשותיו דחפו אותו להכחשה מיידית. אשתו ובתו בטוח בסדר. הן כל מה שנותר לו.

הוא השאיר את הטנדר במנוע דולק באמצע הרחוב וזינק לכיוון הדלת הקדמית של ביתו. הוא הספיק להגיע עד אמצע החצר כשהשוטרים הבחינו בו והחלו לצעוק לו שיעצור. הראשון שהגיע אליו היה שוטר סיור מחוצ'קן, שנראה צעיר יותר מהחניכים בהכשרה שראה מוקדם יותר באותו יום. הוא עמד כאילו התג שעל חזהו לבדו יעצור את האיש הגדול ממנו. עיניו התמלאו בהלה כשריס נעץ בו כתף והעיף אותו מעל הגדר החיה. שוטר אחר שלף את אקדחו אך לא היה מוכן להשתמש בו, וגילה מהר מאוד שהוא כבר אינו ברשותו. בלש שהגיח משום מקום תפס את ריס מאחור בחיבוק ושילם על כך בעצם בריח שבורה, כאשר כתפו פגעה במדרכה. עוד ועוד שוטרים הצטרפו למאמץ, ועד מהרה הכריעה מסת הגופים העצומה את כל האדרנלין, המיומנות והזעם של ריס. בזמן שהשוטרים נאבקו להשתלט על ידיו, מישהו ריסס את פניו בגז פלפל שגרם לעיניו ולנחיריו לבעור. האזיקים ההדוקים כבר נסגרו סביב פרקי כפות הידיים שלו, כשהשוטר הצעיר, שהסדיר את נשימתו ויצא מבין השיחים, נקם את נקמתו: הוא בעט בפניו של ריס השרוע על הקרקע בנעלי המשטרה השחורות שלו.

אחד הקצינים אחז בשוטר הצעיר, וארבעה שוטרי סיור גררו את ריס לעבר הכביש ואל המושב האחורי של קראון ויקטוריה, שמנוע שלה פעל בעצלתיים. כך, כשהוא מוכה, מרוסס בגז פלפל ואינו יודע מה עלה בגורלן של אשתו ובתו, אירועי השבוע האחרון הכריעו את ריס. הוא איבד את חבריו לנשק שנשבע להוביל, נמנע ממנו ללוות אותם בדרכם האחרונה, הוא שימש שעיר לעזאזל בידי הבירוקרטיה שסייעה לחרוץ את גורלם, איבד חבר נוסף לצוות בהתאבדות לכאורה וכעת ניצב בפני האפשרות שהאישה והילדה שאהב יותר מכול אינן גם הן. כשהוא שכוב על צדו וידיו אזוקות מאחורי גבו, החל ריס להתייפח ללא שליטה. הרגשות שהציפו אותו, בשילוב עם ההשפעות של גז הפלפל, הפכו את הלוחם הקשוח לגוש רוטט. גופו רעד, הוא התנשם בכבדות ודמעות ונזלת זלגו במורד פניו והכתימו את מושב הניידת. לא נותר לו מה לתת ולא נותר לו מה להפסיד.