עם ברוניניו וברזאו, מכבי חיפה שוב יכולה לחלום

מכבי חיפה כמעט שוב סיבכה את עצמה בטדי, אבל גילתה שלפסגה מטפסים דווקא דרך המקומות האפלים. שוער סכנין גילה מה קורה כשהתמימות פוגשת שטרות ביציע, והפועל ת"א קיבלה תזכורת להבדל בין כדורגלן שכיף לראות לכזה שפשוט יודע לשים את הכדור ברשת

ניר צדוק|

כבר הרבה זמן, אולי אפילו מאז האליפות האחרונה, מצבה של מכבי חיפה, מקצועית ורגשית, לא היה כל כך טוב כמו שהיה כשהתחיל המשחק מול הפועל ירושלים. אלו לא רק ארבעה ניצחונות בחמישה מחזורים והאפשרות לעלות למקום השני מרחק נקודה מהמקום הראשון במקרה של ניצחון נוסף - אלא גם תחושת הכוח והרלוונטיות המחודשת שבעקבות ההודעה על צירופו של אלי דסה 24 שעות קודם לכן.

כל מה שצריך היה כדי להמשיך ולרכוב על אותו נמר היה לנצח גם בטדי. גם אם זה סיפור שהייתה מתקשה להמשיך ולספר לאורך זמן - קרבה שכזאת למכבי ת"א, 83 אחוזי הצלחה - זה לא חשוב. גם לספר אותו עוד קצת יכול להיות נחמד. העט היה ברגליים של מכבי חיפה בפתיחת המשחק, אבל היא סירבה לכתוב עם החמצות של אנדריאה נובאקוביץ' וקנג'י גורה. איך אומרת הקלישאה בעולם הספרות? מי שלא כותב, כותבים עליו. השער של אנדרו אידוקו היה העונש שמכבי חיפה גזרה על עצמה עם ההחמצות המרובות. החדשות הרעות היו שהפועל ירושלים עלתה ליתרון. החדשות הטובות הן שנותרו עוד 64 דקות כדי לטפל בזה. קטן עליה.

למרות המאזן המוצלח, מכבי חיפה כבר ידעה כמה רגעים קשים העונה. שוויון מאוחר של הפועל פ"ת, מהפך של עירוני טבריה, פיגור מול הפועל ירושלים - מכל הבורות הללו היא נחלצה. במילים אחרות, בפעם הרביעית בשישה משחקים, כולל ההפסד למכבי ת"א, מכבי חיפה מצאה את עצמה בברוך. למכבי ת"א זה לא קרה אפילו פעם אחת. להפועל ת"א - פעם אחת. להפועל באר־שבע ובית"ר ירושלים - פעמיים. זה נתון שאפשר לקרוא כביקורת, אבל מה משנה הצרה אם אתה נחלץ ממנה? להפך. מהרגע שמכבי חיפה הצליחה לזחול אל האור מכל המקומות החשוכים הללו, הם מתחילים לשרת אותה, משמשים כמחמאה ולא כעלבון.

שני השערים שכבשה בתוך ארבע דקות, ועוד לפני שהמחצית הראשונה הסתיימה, העמידו במוקד את שני השחקנים שמחזיקים את הסולם עליו היא יכולה לטפס עד השמיים. לגבי ברוניניו, שבישל את השוויון לנובאקוביץ', העניין כבר חלוט. מדובר בכוכב. אם עוד היה ספק לגבי פדרו ברזאו, הוא הוסר בשער השני. עם פליק קטן של הירך והטייה של כף הרגל הוא זרק את נדב זמיר למקום בו השמש שוקעת וגילגל פנימה. מי היה מאמין שכדור שנבעט לרשת חשופה יכול להיות מועמד לשער העונה.

בשבת הקרובה, כאשר בני־סכנין תארח את הפועל פ"ת, ראול בלבראו לא ייצא מהבית לפני שווידא שלקח אתו זוג נעלי פקקים כי הוא כדורגלן, כפפות כי הוא שוער, וארנק כי הוא משחק בסכנין. כדי להיות שוער בכל קבוצה מספיקים רק נעלי פקקים וכפפות. ארנק לא צריך, מי מסתובב היום עם ארנק? הכל בפלאפון. אבל להיות שוער בסכנין בלי ארנק זה להימנע במודע מהנאה ייחודית למקום. כשאתה שוער בסכנין אתה יודע שאתה מוותר על כמה דברים, אבל גם יכול לבנות על אחרים - שייקח זמן להעביר את החוזה שלך בבקרה, שהחומוס יהיה טעים, ושהצטיינות על המגרש שווה מזומנים.

אם לבלבראו היה ארנק כשנגמר המשחק מול מכבי ת"א, היו לו היום 700 שקל יותר, הסכום שביקשו להעניק לו כמה מאוהדי הקבוצה כהכרת תודה על 90 דקות ללא ספיגה מול המוליכה. במכנסיים של שוער הרי אין כיס, ומכיוון שלבלבראו לא היה היכן לשים את הכסף, הוא העביר את השטרות לאחד מאנשי הצוות של סכנין. ועכשיו מה? תלך ותגיד לו "אהמממ... סליחה... הכסף"? לא נעים, אתה שחקן, והוא, מי יודע, אפסנאי? זהו, הלך. אבל אם היה לו ארנק, בלבראו היה מכניס לתוכו את השטרות, וזהו, מה ששלו שלו, ושמס הכנסה יקפוץ לו.

עכשיו, כשהקשר בין בלבראו לאוהדי סכנין עלה שלב, התמימות אבדה. ברגע שכסף נכנס למערכת היחסים השגרתית בין אוהד לשחקן, ובסיסה ההבנה שכאשר הוא מצטיין הוא זוכה למחיאות כפיים וכאשר הוא נכשל מקללים את אמא שלו, כבר אין דרך חזרה. מעכשיו בלבראו יצפה לתמורה. יהיו לו עיניים גדולות. בפעם הבאה שהוא יביא לסכנין נקודה, על אחת כמה וכמה נקודות, הוא יסתובב אל היציע ויחפש את הפנים של אותו אוהד.

והוא, שלא היה לו מושג לאיזה ברוך הוא מכניס את עצמו, יגלה שהוא הפך לאל באנדי של דוחא, עם אותה רוטינת תשלומים מיוסרת במסגרתה הוא לא כל כך רוצה, אבל מבין שאין לו ממש ברירה אלא לשלוף עוד שטר ועוד אחד עד שהמפלצת תשבע. אז הוא יוציא לבלבראו מאתיים, וכשיחשוב שדי בכך, שסיימנו עם זה, ימצא את בלבראו ניצב עדיין מולו, פושט יד, וכל הבעתו אומרת "זה הכל? מה נהיית קמצן?". ולמקרה שהאוהד לא יבין, בלבראו יכווץ פעם ועוד פעם את אצבעותיו בתנועה המקובלת ל"תביא, תביא", והאוהד ישלוף מהכיס עוד 300 שקל, כי פחות מזה על עצירת פנדל זה לא מתאים.

להשוות את דגלאס אווסו ללויזוס לויזו זה כמו להשוות בין אמא לאבא. לא רק מבחינה שאת שניהם אוהדי הפועל ת"א אוהבים במיוחד, אלא גם בגלל שבגדול יש הבדלים מאוד ברורים, מהותיים, בין אמא לאבא. לקבוע מי מהם טוב יותר יהיה מיותר, היות שכל הכיף, הזכות הגדולה, היא באפשרות שלא להכריע. הלוואי, מבחינת הפועל ת"א, שבעוד שנה יבוא עוד איזה דגלאס לויזו ויהפוך את משוואת האיכות לאחת עם שלושה נעלמים. סוד הקסם של לויזו היה טמון בכך שהאיכות הברורה שלו לא התבטאה במספרים מוחלטים, שהיא לא הייתה זקוקה לתכלס כדי להיות מורגשת.

שחקנים פחות טובים חייבים שערים, אחרת אין בהם כלום. מלויזו אפשר היה ליהנות באותו האופן שבו נהנים משחקני תיאטרון. האיכות שלו הפציעה בדמות דריבל במרכז המגרש, בהברשה בין רגליו של מגן על סף הרחבה, בתזזיתיות הבלתי נשלטת, מעין אנרגיה לא עצורה שכולה צועקת אכפתיות שלא אמורה להיות לשחקן, ועוד זר, שהמשחק עבורו כל כך קל. אווסו לא ינצח את לויזו בתחרות יופי - הוא כנראה האבא בסיפור - אבל הוא מעניק להפועל את מה שכל כך חסר לקבוצה שהתברכה בהגנה הטובה בליגה, אבל אלוהים, או אליניב ברדה, חננו בפחות שחקני הכרעה בהשוואה ליריבותיה לצמרת - היכולת המופלאה לשים את הכדור ברשת. הוא פחות יפה, אבל הוא חתיכת אופה.