הֱיִי שלום, ותודה על הקיורטוש / דניאלה לונדון דקל

מעליי טרולי, בחיקי הספר החדש של גרוסמן "מילים, איפה אתן?" בבטן המטוס מזוודה עמוסה בבגדי חורף ארקטיים ובשלל מוצרי מזווה ישראליים אייקוניים, ואני יושבת ומחכה בקוצר רוח שהדיילת תשאג: "יש רופא או רופאה במטוס?" כדי לקום ולומר בענווה: "אני. כמעט. איך אוכל לסייע?"

דברצן, העיר ההונגרית שבה החלה בתי לפני חודש את לימודי הרפואה שלה - שימו לב באיזו אגביות אני משחילה "רפואה" - מרוחקת שלוש שעות נסיעה ברכבת מבודפשט, העיר שבה נוחת מטוס מנתב"ג. לא ייאמן שאת כל הטרחה הזו אני עוברת תוך פחות מחודש מאז שעזבה, וגרוע מכך, רק שלושה שבועות אחרי שפירסמתי טור על "הקן המתרוקן", שבו הבטחתי לזרוק את הילדה מאחוריי, להסתכל קדימה וליהנות מהחופש שמעמידה לרשותי - לפחות עד בואם של הנכדים - הזִקנה. "סיימתי איתך", הודעתי לה, "אני לרשותך רק אם קרה משהו".

אז זהו. שקרה. ומה שקרה הוא שהיא והשותף שלה לדירה נותרו בלי שהצליחו למצוא דירה. את תחילת הלימודים הם העבירו לפיכך בהוסטל. אבל עכשיו, לקראת המעבר לדירה שהם מצאו, חשתי בקולה את מצוקת ההתארגנות, שנפלה במקביל למצוקת ההתאקלמות, והבטחתי לה, מטעמים של קדושה, שאבוא לעזור.

כמובן שהתקמצנתי על הכסף ועל הזמן שייגרע משארית חיי, אבל לא הצלחתי להימלט מהמחשבה על מלאכת הסידור והניקוי המצפה לה בדירת הסטודנטים המג'ויפת שמצאה. לא מגיע לה מזרן מפושפש, מחבת טפלון סדוקה מפרסות חזיר ושטיח עם שאריות דם קרוש של יהודים שנגררו בשנת 1944 על ידי ממשלת הבובות הפרו-נאצית.

וכך, בסופו של מסע מפרך, אחרי שחציתי אוקיינוסים, או לפחות ימה, ועליתי על רכבות, לפחות אחת, והגעתי אליה כמו מרקו מסדרת האנימה "הלב", מצאתי עצמי עומדת מול בניין לבנים אדומות בסגנון ניאו-קלאסי כבד, הנטוע בטבורה של עיר מזרח-אירופית מסוג חור תחת.

"מה, את כבר כאן?!" ענתה לי מיד. "כן, מאמי, בואי תרדי לעזור לי עם המזוודות", ביקשתי. "אבל אני לא בבית. אני לומדת אצל חברה למבחן. ייקח לי כמה דקות להגיע". "מאה אחוז", אמרתי, "בלי לחץ".

התפלאתי שהיא לא יושבת וכוססת ציפורניים בציפייה דרוכה לבואי, אבל שמחתי שהיא מתגברת ומנצלת היטב את זמנה. יש לנו הרי משימה משותפת: לסיים לימודים בהצטיינות ולהרים לי את הפרצוף בעוד עשור.

"חשבתי שתגיעי הרבה יותר מאוחר", התנצלה כשירדה מאופניה - אופניים? מאיפה יש לה אופניים? - וקשרה אותן לעמוד במיומנות של קושרת אופניים לעמודים עוד מאירופה. "יו אשטייט", היא בירכה את השכן שיצא מהבניין. מילים, איפה אתן? ולמה היא הרבה יותר יפה ממה שזכרתי?

"תעשי לי טובה", היא פקדה עליי במעלית. "אם השותף שלי בבית, את לא פונה אליו ולא מפריעה לו ולא מתחילה להתיידד איתו. את לא שואלת אותו מה ההורים שלו עושים, לא מדברת איתו עליי ולא קוראת לי בשמות חיבה מקטינים, בסדר?" הבטתי בה מבוהלת. "שמעת?" הינהנתי.

על בהונות ובלי להוציא הגה נכנסתי לדירה. בום. איפה מלחי ההרחה שלי? מה אני רואה? מרווחת, מרוהטת ומצוחצחת, קיבלה הדירה את פניי. סלון גדול, מטבח מאובזר שלא חסרה בו אפילו כפית, שני חדרי רחצה, מכונת כביסה, ארונות, קרש גיהוץ, חומרי ניקיון ואפילו ניסיון לנוי - אגרטל עם פרחי פלסטיק אדומים עומד כאן. 1,400 שקלים לחודש היא משלמת על הריזורט הזה.

אבל חמור מכך, איך לעזאזל אני אמורה לייבל עכשיו את ידי הכובסת שלי, איך אשבור את גווי הכפוף, איך אתחפש לשפחה חרופה בתנאים כאלה? "פרחים מפלסטיק זה פתטי", מצאתי את מילותיי הראשונות והאחרונות לפני שהילדה דחפה אותי לחדרה, נעלה אותי שם והלכה. טוב, לא נעלה. רק הלכה.

נותרתי בחדרה לבדי. מצדדיי מפוזרת כל פירמידת הצרכים של מאסלו שהבאתי איתי. ניסיתי לחשוב איפה היה הרגע שבו הצלחתי לטעות כל כך בשיקול הדעת. ואז נזכרתי שכאשר הודעתי לה שאני באה לעזור לה, היא אכן שאלה בחשש: "רגע, אמא, כבר קנית כרטיס?" ואני גערתי בה: "תירגעי. אני באה בשמחה".

לא רק פרחים מפלסטיק יכולים להיות פתטיים.

בלילה נאלצנו לדבר. "אני מצטערת, אמא", היא אמרה, "אני פשוט לא צריכה אותך כאן, את מבינה? זה נורא מבלבל אותי שבאת, אני לא יודעת מה לעשות איתך". "אהה", אמרתי וניסיתי לחשב איך ובאילו דרכים אבתר את גופתה. "אל תכעסי עליי ופליז אל תיעלבי", התחננה ודמעות נקוו בעיניה, "זה לא שאני לא אוהבת אותך או משהו, אני ניסיתי להגיד לך".

תקשיבו. לא ארזתי את עצמי והסתלקתי, לא נישלתי אותה מהירושה ואפילו לא הקדמתי את הטיסה. "לישון פה אני יכולה?" שאלתי. "ברור", היא אמרה. "אז זה מה שנעשה", הצעתי וייצבתי את קולי, "את תמשיכי בחייך ואני אתגבר על העלבון ואיהנה לבד משפע האין-אטרקציות שיש לעיר הזו להציע, בסדר?"

וכך היה. שלושה ימים שוטטתי בחברת עצמי. עשיתי מינוי לתחבורה הציבורית ועליתי וירדתי בתחנות אקראיות. ציירתי באייפד. סיימתי את גרוסמן. ראיתי כיכר, פארק, מזרקה, מוזיאון אחד שעושה כבוד לצייר הונגרי נודע שלא שמעתי עליו מעולם - מיהאי מונקאצ'י. שם עמדתי ארוכות והזדהיתי עמוקות עם מושא הציור העיקרי שלו: ישו.

פעם אחת בישלתי לה ולשותף שלה ארוחה, פעם אחת שטפתי רצפה ופעם אחת יצאנו שתינו לבלות. מד הצעדים שלי לא ידע את נפשו מרוב שמחה וגם אני נדבקתי בהתלהבות שלו. מספיק שהמדינה, על צרותיה ורעשיה האיומים, התפוגגה והתרחקה לכמה ימים, כדי שכל הדבר הזה יהיה שווה.

נכנסתי. בום. מרווחת, מרוהטת ומצוחצחת, קיבלה דירת בתי את פניי. סלון גדול, מטבח מאובזר, הכל. איך אשבור את גווי הכפוף, איך אתחפש לשפחה חרופה בתנאים כאלה?

עד שנפרדתי ממנה השלמתי גלגול שלם: מעלבון להשלמה, מהשלמה לגאווה: היא מתבגרת למרותי. וגם אני מתבגרת למרותי.

לפני שנפרדנו היא חיבקה אותי חזק ודחפה את ראשה לתוך צווארי. עמדנו דוממות ולרגע אחד ארוך ומלא החזקתי שוב את התינוקת הקטנה והריחנית שלי לפני ששיחררתי אותה לדרכה.