טייס קרב בכיר: "נז"א 500? לא היה דבר כזה שאושר. מספרי ההרוגים מנופחים"

טייס קרב על סערת "נז"א": "המלחמה היא גיהינום, אבל מספרי ההרוגים מנופחים"

אלוף-משנה א', טייס קרב בכיר, ביצע אלפי תקיפות בעזה, לבנון, איראן, סוריה ותימן. בעקבות הסרט שגרם לטלטלה בישראל ובעולם הוא שובר שתיקה, ומגיב גם על הטענה לאישור תקיפה עם 500 נפגעים: "לא היה אירוע כזה". התהליך שקודם להפצצה, המטרות שנפסלות - והפנייה ליוצרי הסרט: "מה הייתם עושים במקומי?"

תגיות

הוא לא רוצה שיפרסמו את שמו, אבל חשוב לו מאוד שיקראו את המילים שלו. אלוף-משנה (מיל') א', טייס קרב בטייסת 101 של חיל האוויר, שביצע אלפי תקיפות אוויריות בכל זירה אפשרית ושעד לפני כשנה פיקד על בסיס רמת דוד, לא נוהג להיחשף לציבור. אבל אחרי שהסרט "נז"א" זכה בפסטיבל ונציה והצית מחדש את הוויכוח הציבורי סביב אופן הלחימה של ישראל בעזה, החליט אל"ם (מיל') א' לדבר.

"לא ראיתי את הסרט ולא שמעתי את העדויות. ראיתי פראפרזות של מי שראה, וכותרות. אבל מי שלקח תהליך שכל מטרתו היא לשים את האמת, השקיפות, הדילמות והמוסר מול הפרצוף בצורה הכי ברורה ומדויקת – והפך אותו לטענה שלפיה ניסינו במתכוון לפגוע באזרחים – עשה מעשה של ציניות מדהימה", אומר א'. מתברר שבכל יום מגלים שיא חדש שנשבר. זו ממש הפיכת התהליך כולו על הראש".

לדבריו, מה שמכנים בקיצור "נז"א" – נזק אגבי – הוא בעצם תורת לחימה שלמה שצה"ל וחיל האוויר בנו מאפס לאורך רבע מאה, מתוך הכרה מוקדמת בבעיה: "האויב", הסביר טייס הקרב, "לא מרחיק בין אוכלוסייה אזרחית לבין תשתית טרור – אלא עושה הכול כדי לחבר ביניהן במתכוון. הטיל נמצא בחדר השינה, מחסן האמל"ח ממוקם בחדר הילדים, המפקדה בקומה אחת מתוך בניין אזרחי צפוף, ובית החולים משמש כמפקדה. זו לא תקלה – זה תכנון מחושב. האויב רצה שהמלחמה תגיע בדיוק לשם, לחדרים ולמנהרות שבתוך השכונות".

"צריך להבין את גודל הציניות והאכזריות של זה", המשיך אל"ם (מיל') א'. "עזה צפופה, אבל יש בה גם שטחים פתוחים וחקלאיים. אם האויב היה רוצה להפריד בינו לבין האוכלוסייה הוא יכול היה לעשות זאת. אבל במכוון הוא בחר אחרת".

כשא' עובר מהמישור העקרוני אל התהליך הקונקרטי של תכנון תקיפה, הוא נכנס לפרטים שרוב הציבור מעולם לא שמע. מטרה צבאית מגיעה מהמודיעין, עוברת "הפללה" (אימות שאכן היא משמשת לביצוע טרור) לפי מה שהוא מתאר כ"חוקים הכי המחמירים שיש", ואם יש חוסר ודאות – לדבריו היא נפסלת. אם המטרה "מופללת", היא עוברת לשרשרת של אישורים נוספים, כשההחלטה הסופית על תצורת התקיפה נתונה בדרך כלל בידי מפקד בכיר, קצין בדרגת אלוף-משנה ומעלה.

"כטייס, אני השלב הרביעי בתהליך הזה", תיאר א'. "יש תנאים שאני חייב שיתקיימו – מזג אוויר, ראות, זיהוי מדויק. כלי טיס בלתי מאויש, מסוק, או מטוס סיור סורקים את הסביבה לפני שאני תוקף, כדי לראות אם יש אנשים באזור. אם משהו לא מסתדר – יש לי שיקול דעת. לפעמים משנים את גודל הפצצה. לפעמים עושים 'הקש בגג' כדי לפנות אנשים מהבניין לפני התקיפה. משקיעים המון זמן כדי לוודא שאף אחד לא ייפגע".

את השניות שלפני שחרור החימוש הוא מכנה "הדילמה הסופר-סבוכה": "אתה שואל את עצמך מה ההישג המבצעי אל מול הסיכון. זה בניין רב-קומות, הסיכון לפגיעה באזרחים הוא כזה וכזה, ההישג הוא השמדת מפקד חטיבה בחמאס. מביאים לך כמה שיותר נתונים כדי לעזור לך להחליט מה נכון. פעם אחת ראיתי צוות מבצע שאמר 'אני לא מבצע בתנאים האלה, בואו נחכה עוד שתי דקות' – ובדיוק בשתי הדקות האלה יצא מטח מאותו משגר שהם היו אמורים להשמיד".

הטענה בסרט "נז"א", על אודות אירוע תקיפה בודד שאושר למרות שעלול היה לכאורה לגבות מאות הרוגים, 500 על פי הפרסומים – מרתיחה אותו: "הייתי אחראי על תכנון וביצוע של אלפי תקיפות. מעולם לא נתקלתי במספר כזה, ולא במשהו קרוב אליו. אני יכול להגיד בוודאות גבוהה: לא היה אירוע כזה שאושר".

סערת נז"א - כותרות נוספות:

לצד זאת, א' לא מכחיש את המחיר האנושי של המלחמה: "בכל תקיפה יש סיכון לפגיעה בבלתי מעורבים, וזה נורא ואיום ברמה האנושית. המלחמה היא גיהינום אמיתי, אבל הדיבור במספרים מנופחים הוא כלי לתשומת לב, לא תיאור של מה שבאמת קרה. גם מספר של חמישה או עשרה הרוגים לא מניח את הדעת – הייתי מת שיהיה אפס בכל תקיפה. אבל האלטרנטיבה – להרים דגל לבן ולהשאיר את הרקטות במקומן – היא לא אלטרנטיבה. אני יודע שהאחים שלי מ"גולני" נמצאים למטה, והמשפחה שלי נמצאת על הכוונת של חמאס בשדרות. אני יודע שאני הפתרון. אני מה שעומד בין הרקטה הזו, לבין הבית או הכוח שהיא מכוונת אליו, ואני מאוד גאה להיות זה שפוגש את האיום לפני שהוא מתממש על אזרחינו ולוחמינו".

לדברי א' הוא לא חש כעס כלפי יוצרי הסרט: "הם לכל הפחות טעו בפרספקטיבה. אולי אפילו איבדו מצפן מוסרי. אבל אם הייתי פוגש אותם, לא הייתי מטיח בהם האשמות. אני אוהב תחקירים, ביקורת ושקיפות – זה מה שגורם לי גאווה לשרת בצבא של מדינה דמוקרטית וליברלית, שמאפשרת לשאול שאלות קשות גם על עצמה. הייתי שואל אותם: 'מה הייתם עושים במקומי?', ואני חושב שכל מי שיש לו ראש על הכתפיים ולב בחזה, היה עונה שהיה עושה בדיוק אותו דבר. אני ישן בשקט מול החובה שלי לצנחן שמתמרן מתחתיי, למשפחה שלי בשדרות, ולציבור הישראלי שבשמו אני נלחם. אין לנו מילימטר אחד להתבייש בו. אבל גם אין בנו שמץ של שמחה על מה שנאלצנו לעשות".