ג'סיקה לאנג: "לשחק את כל הנשים המשוגעות האלו מונע ממני להשתגע"

ג'סיקה לאנג, זוכת שני פרסי אוסקר, חוזרת בגיל 77 לתפקיד שהיא מגדירה כגדול בחייה. בשיחה בפסטיבל צ'לסי בניו יורק היא מספרת על הסרט בהשתתפותה שהמימון שלו קרס אחרי יום צילום אחד, על הנשים השבורות שהפכו לסימן ההיכר שלה, על השחקנים שחלמה לעבוד איתם ועל הנכדות שצפו איתה ב"טוטסי" - ולא זיהו אותה

יש שחקניות שמגלמות דמויות בלתי נשכחות, ויש את ג'סיקה לאנג, שהופכת כל דמות שהיא נוגעת בה לאירוע. חמישה עשורים אחרי שפרצה למסך הגדול, עם שתי זכיות באוסקר, שלושה פרסי אמי, פרס טוני, פרס גילדת שחקני המסך, חמישה פרסי גלובוס הזהב ואינספור תפקידים שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי, לאנג עדיין לא מתכוונת להוריד את הרגל מהגז. להפך. בגיל 77 היא חוזרת אל אחת הדמויות התובעניות והמורכבות בקריירה שלה, מרי טיירון, בגרסה הקולנועית ל"מסע ארוך אל תוך הלילה", יצירת המופת של יוג'ין אוניל, ומזכירה לכולם למה היא נחשבת לאחת השחקניות הגדולות בדורה.

מ"טוטסי" ו"פרנסס", דרך "חלומות מתוקים", "שמיים כחולים" ו"גנים אפורים", ועד הקאמבק הטלוויזיוני המפואר שלה ב"סיפור אימה אמריקאי", לאנג מעולם לא הייתה שחקנית של פשרות. היא לא פחדה מדמויות שבורות, נשים על סף תהום, התמכרויות, שיגעון או הזדקנות. למעשה, נדמה שדווקא במקומות שבהם הוליווד מעדיפה להסיט את המבט, היא מרגישה הכי בבית.

לאנג הגיעה לפסטיבל הסרטים צ'לסי (Chelsea Film Festival) בניו יורק כאורחת הכבוד, וקיבלה בו את פרס Chelsea Icon הראשון, כהוקרה על תרומתה לקולנוע ולתיאטרון. במסגרת האירוע, שנערך בשיתוף אתר הבידור ההוליוודי "דדליין", התקיימה איתה שיחה פתוחה ואינטימית לקראת הקרנת "מסע ארוך אל תוך הלילה".

במפגש היה להכיר מקרוב צד אחר של לאנג: היא נראית נפלא, זורחת ומלאת חן, עם הומור משובח, צחוק מתגלגל וחום אנושי ששופע ממנה. קשה שלא להתפעל מהפער בין האישה הקורנת והמשועשעת שיושבת מולנו לבין הנשים המיוסרות והסוערות שהפכו לסימן ההיכר שלה על המסך. היא מדברת בפתיחות על הקריירה, על השחקנים שעבדה איתם ועל סיפורים אישיים משעשעים, אבל יש דמות אחת שעדיין מעסיקה אותה במיוחד: מרי טיירון.

"אני חושבת שמרי טיירון היא התפקיד הגדול ביותר שאי פעם הייתה לי הזדמנות לגלם", היא אומרת ללא היסוס במהלך המפגש. "זה אולי אחד התפקידים היפים ביותר, השלמים ביותר ויוצאי הדופן ביותר שנכתבו אי פעם לתיאטרון. זה תפקיד שהוא באר ללא תחתית. אני יכולה להמשיך לשחק אותו עד סוף חיי, והוא לעולם לא ירגיש ישן או שחוק, ולעולם לא ארגיש שהגעתי עד לתחתית שלו".

לאנג גילמה את מרי לראשונה בלונדון ב-2000, שבה אליה בברודוויי ב-2016 וזכתה על התפקיד בפרס טוני, וכעת היא מביאה אותה גם למסך הגדול, לצד אד האריס, בן פוסטר וקולין מורגן. במרכז הדרמה המשפחתית של אוניל עומדת אישה שמכורה למורפיום, כלואה בין בעלה ושני בניה, בין אהבה עצומה לתחושת אשמה שאינה מרפה ובין הווה בלתי נסבל לעבר שהיא לא מצליחה לשחרר. המחזה נכתב בהשראת משפחתו של אוניל עצמו, ולאנג רואה בו יצירה שאפשר להמשיך ולגלות בה דברים חדשים גם אחרי שנים.

"כשמבינים מאיזה מקום אישי ורגשי אוניל כתב את המחזה הזה, מבינים את העומק האינסופי שלו", היא מסבירה. "וכשאת מתבגרת, את חווה יותר אובדן, יותר צער, וכל הדברים האלה נכנסים באופן טבעי לתוך העבודה שלך כשאת יוצרת דמות".

למרות אהבתה הגדולה לתיאטרון, לאנג מודה בצער שלתחושתה היא כבר מבוגרת מדי כדי לחזור לבמה. יש משהו נוגע ללב בהודאה הזאת, במיוחד מצד מי שמדברת על מרי טיירון כעל תפקיד שהייתה יכולה להמשיך לגלם כל חייה. למרבה המזל, המצלמה עדיין שם, ומאפשרת לה לשוב אל הדמות שהיא כל כך אוהבת.

אלא שהדרך של מרי טיירון אל המסך הגדול הייתה בעצמה דרמה לא קטנה, כזאת שגם אוניל אולי היה מעריך. שש שנים אחרי ההפקה בברודוויי הצליח הבמאי ג'ונתן קנט, שביים אותה גם שם, לגייס את השחקנים ואת התקציב הדרוש לעיבוד הקולנועי. ההפקה יצאה לאירלנד, שם נבנתה על חוף הים תפאורה מרהיבה ששחזרה את קונטיקט של 1912. ואז, אחרי יום צילומים אחד בלבד, הכול קרס.

"ביום השני הגענו לסט, והמפיק הודיע לנו: 'אנחנו מפסיקים. הסרט נגמר. המימון נפל'", היא משחזרת. "כולנו היינו שם באירלנד, וכל יום אד, אני, בן, ג'ונתן, כולם, ניסינו להפעיל כל קשר שהיה לנו כדי למצוא מישהו שיממן את המשך הצילומים. רק רצינו מספיק כסף כדי לסיים את הסרט".

בסופו של דבר, דרך סוכניו של בן פוסטר, הגיעו אנשי ההפקה אל המפיק הבריטי ביל קנרייט, שלא היה זר ללאנג. "כבר עבדתי איתו שלוש פעמים בעבר, וכשהוא שמע מה קרה לנו, שיבורך, הוא מצא את הכסף כדי שנוכל להמשיך לצלם". ארבע שנים אחרי שהצילומים הושלמו, הסרט עושה את דרכו לקהל, אם כי לאנג אינה מסתירה את תסכולה מהקשיים בהפצתו. "למפיץ אין את האמצעים לעשות את מה שצריך, אז אנחנו מנסים בכל כוחנו לתת לאנשים הזדמנות לראות אותו. כי זה עיבוד נפלא למה שאני חושבת שהוא המחזה האמריקאי גדול ביותר שנכתב אי פעם".

זו לא הפעם הראשונה שבה סרט בכיכובה של לאנג נאלץ להמתין שנים עד שראה אור. "שמיים כחולים", שעליו זכתה באוסקר השני שלה, צולם ב-1990 אך יצא לאקרנים רק ב-1994, אחרי שאולפני אוריון פשטו את הרגל. "הסרט פשוט ישב בכספת של בנק במשך משהו כמו שלוש שנים", היא מספרת, ומוסיפה כשהיא פורצת בצחוק: "אני פשוט אוהבת לשבת על הסרטים שלי ולוודא שהעריכה נכונה".

באותו סרט גילמה לאנג את קרלי מרשל, אישה סוערת וחסרת מנוחה, הנשואה לאיש צבא בגילומו של טומי לי ג'ונס. "טומי לי הוא אחד השחקנים האהובים עליי ביותר שעבדתי איתם", היא אומרת, והחיבה בקולה ניכרת. "יש לו עוצמה יוצאת דופן כשחקן, והוא מסוגל לעשות כל כך הרבה עם כל כך מעט".

השניים שיתפו פעולה גם בעיבוד הטלוויזיוני ל"חתולה על גג פח לוהט", לצד ריפ טורן וקים סטנלי. "היה לנו קאסט פשוט מבריק, וגם ההפקה הזאת איכשהו נעלמה. אבל זה חלק מהטבע של מה שאנחנו עושים", היא אומרת.

לאורך הקריירה שלה שיחקה לאנג מול כמה מהשמות הגדולים של הקולנוע האמריקאי, בהם ג'ק ניקולסון, רוברט דה נירו, דסטין הופמן, דניס קווייד, גבריאל ביירן ואד האריס. אבל מתברר שגם לה נשארו חלומות מקצועיים, כאלה שכבר לא יתגשמו.

"הייתי נותנת הכול כדי לעבוד עם רוברט דובאל או ג'ין הקמן", היא אומרת על שני השחקנים, שהלכו לעולמם בשנתיים האחרונות. "אילו הייתה לי הזדמנות לעשות סרט עם אחד מהם, זה היה אומר לי עולם ומלואו".

נדמה שלאורך הקריירה שלה לאנג נמשכה שוב ושוב לנשים שהעולם מתקשה להכיל. פרנסס פארמר המרדנית, בלאנש דובואה השברירית מ"חשמלית ושמה תשוקה", קרלי מרשל מ"שמיים כחולים" וכמובן מרי טיירון. נשים שמסרבות להתנהג יפה, מרגישות יותר מדי, אוהבות יותר מדי ולעיתים גם הורסות את עצמן בדרך.

"אני אוהבת לחקור רגשות קיצוניים", היא מודה. "זה בעיניי החלק הכי מעניין במשחק, ואני שונאת להודות בזה, אבל גם החלק הכי קל. כי הכול כבר נמצא שם בתוכך. צריך רק למצוא את הדרך להתחבר לזה". לדבריה, הדמויות הללו מאפשרות לה להגיע למקומות שאחרת אולי לא הייתה מעזה להתקרב אליהם. "את מגלה דברים על עצמך שכמעט אף פעם אין לך הזדמנות לגלות. הייתי בת מזל שיכולתי לגלם כמה נשים כאלה לאורך השנים, והן יקרות לי מאוד".

האם לאנג חוששת שלגלם כל כך הרבה נשים על סף התמוטטות ישפיע גם עליה? מתברר שהשאלה הזאת כבר נשאלה בבית. לאנג נזכרת איך בתה הצעירה, האנה, שהייתה אז בת שש או שבע, נהגה להתלוות אליה לתיאטרון בלונדון בזמן שגילמה את בלאנש דובואה ב"חשמלית ושמה תשוקה".

"יום אחד היא שאלה אותי: 'אמא, את לא חושבת שלשחק את כל הנשים המשוגעות האלה יהפוך גם אותך למשוגעת?'", נזכרת לאנג בחיוך. "אמרתי לה: 'לא. אני חושבת שלשחק את כל הנשים המשוגעות האלה דווקא מונע ממני להשתגע'".

ולמרות כל התפקידים הכבדים, דווקא אחד התפקידים הקלילים בקריירה שלה הוא שזיכה אותה באוסקר הראשון. כשסידני פולאק הציע לה להשתתף ב"טוטסי", לצד דסטין הופמן, היא לא ממש התלהבה. "חשבתי שאני לא רוצה לעשות את זה. זה נראה לי כל כך קליל", היא מודה. "אבל סידני שכנע אותי, ואני אסירת תודה לו לנצח על כך. אני נותנת לו את כל הקרדיט, גם על זה ששכנע אותי וגם על הדרך שבה ביים אותי".

ואם לאנג הייתה זקוקה לתזכורת לכך ששתי זכיות באוסקר לא בהכרח מרשימות את הדור הצעיר, היא קיבלה אותה דווקא מהנכדות שלה. "ישבנו ערב אחד מול הטלוויזיה, דפדפתי בין הערוצים ופתאום הופיע 'טוטסי'. חשבתי לעצמי שזאת הזדמנות מושלמת להסביר להן מה אני עושה ומי אני בתוך כל הדבר הזה", היא מספרת.

"אז ישבנו וצפינו. אני שם, צעירה ובלונדינית, ודסטין מחופש לאישה בצורה פשוט איומה, עם התסרוקת הנוראית, המשקפיים האבסורדיים והשמלה הקטנה ההיא. ואני מחכה שהילדות יגידו 'היי סבתא, זאת את!'. אבל אנחנו ממשיכות לצפות, ולצפות, ולצפות - והן לא אומרות מילה. בסוף, בסצנה משותפת שלי ושל דסטין, לא התאפקתי ואמרתי להן: 'בנות, זאת אני'. ואז הן מסתכלות על המסך ושואלות: 'מי מהן?'".