עדיף להתבזות באירופה מאשר להצטיין בתירוצים מהספה

לכל הגאונים שטוענים שהקמפיין האירופי הוא כאב ראש שיפגע לבאר־שבע בליגה: עדיף להתבזות בליגה האירופית מאשר להיות מודח במוקדמות ולראות את המשחקים מהספה. רק ככה מתקדמים . כל היתר זה דיבורים של מפסידנים

גיא לייבה|

התוצאות הגרועות של הפועל באר־שבע עד כה בליגה האירופית לא מפתיעות במיוחד. היא משחקת בליגה שגדולה עליה בכמה מספרים, מול יריבות שרגילות לחשוב מהר יותר, לרוץ מהר יותר ולהעניש מהר יותר. מה שבישראל מספיק כדי להיאבק על אליפות, באירופה לפעמים לא מספיק כדי לצאת מהחצי. זה לא בהכרח אומר שבאר־שבע קבוצה גרועה. זה בעיקר אומר שיש עולם שלם מעבר למשחק שבו מחמיאים לך על "שליטה מוחלטת" כי היריבה לא עברה את קו האמצע.

גם לוח המשחקים לא מבשר טובות להמשך. יכול להיות שבאר־שבע תסיים את הקמפיין כמו מכבי ת"א בהופעותיה האחרונות במפעל, עם יותר שיעורים כואבים מנקודות. יכול להיות שפתאום תפתיע, תעלה הילוך ותצליח לחלץ משהו. כרגע, הדבר המדאיג ביותר הוא בכלל לא התוצאה הבאה, אלא השיחה שמתנהלת כאן סביבה. זאת שיחה שבה השתתפות בליגה האירופית נשמעת כמו טעות מנהלית שמישהו במועדון עוד יצטרך לתת עליה את הדין.

יותר מדי טיסות, אין בית, אין קהל, אין מנוחה, אין חשק. ומעל הכול מרחפת התלונה החמורה ביותר: זה פוגע בליגה. עוד הפסד אחד והפרשנים הגאונים כבר יסבירו שרן קוז'וך חייב להרים ידיים, להעלות את הנוער ולשמור את השחקנים למשימה החשובה באמת. הרי בשביל מה באר־שבע התאמצה כל הקיץ לעלות לאירופה? כדי שתוכל לוותר עליה באוקטובר ולהתרכז במאבק על הזכות לעלות אליה שוב במהלך הקיץ הבא.

אז הנה דעה שאיכשהו הפכה ללא פופולרית: עדיף להתבזות בליגה האירופית, ואפילו בקונפרנס־ליג, מאשר להיות מודח במוקדמות ולראות את המשחקים מהספה. עדיף לקבל שיעור מקבוצה טובה ממך מאשר להישאר בבית ולספר שהיית יכול לתת לה פייט. הלוזריות האמיתיות הן אלה שבכלל לא עלו. לפחות אם מתעקשים לחלק את התואר הזה, כדאי להתחיל בקבוצות שלא הצליחו להגיע למקום שבו באר־שבע נמצאת.

זה לא מעניק לקוז'וך ולשחקנים פטור מביקורת. מותר לבקר טעויות שחוזרות על עצמן. מותר לצפות מקבוצה נחותה להיות מאורגנת, להילחם ולנצל את המעט שהיא מקבלת. אבל יש הבדל עצום בין להגיד שהפועל באר־שבע צריכה לשחק טוב יותר לבין להגיד שאין לה מה לחפש שם. הראשון הוא דיון מקצועי. השני הוא המלצה לסגור את החלון כי לא נעים לראות מה קורה בחוץ.

כשחוזרים לשחק ברמות האלה אחרי תקופה ארוכה, יש תהליך הסתגלות קשוח. פתאום אין זמן לסדר את הכדור לפני המסירה, והחלוץ שמולך לא זקוק לחמש הזדמנויות כדי לכבוש. השחקן שנראה בישראל כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם מגלה שבאירופה אפילו השנייה הנוספת כבר נגמרה. את הפער הזה אי אפשר לסגור באימון מסכם, בנאום מוטיבציה או בפרשן שדורש "יותר מחויבות". צריך לפגוש אותו שוב ושוב, ולבנות קבוצה שמסוגלת להתמודד איתו.

התהליך הזה יכול לקחת גם כמה שנים. שתי ההופעות האחרונות של מכבי ת"א בליגה האירופית היו קשות לצפייה, אבל האלטרנטיבה אינה להישאר בארץ עד שנהיה מספיק טובים וגם לא לחכות שאופ"א תואיל בטובה להחזיר את המשחקים לארץ. איך בדיוק נהיה מספיק טובים? מעוד ניצחון על קבוצה שמבזבזת זמן מהדקה השמינית? קודם נכנסים להלם, אחר כך לומדים להתמודד, ובהמשך אולי גם מנצחים. ההתקדמות אינה אוטומטית צריך ללמוד מהפסדים, לשפר את הסגל ולתקן. אבל בשביל זה צריך קודם להיות שם.

כמו שאנחנו מתקשים להביט במצבנו ההולך ומידרדר בעולם, כך אנחנו מתקשים להביט במקומו של הכדורגל הישראלי. כאן כל רצף של שלושה ניצחונות מייצר "מפלצת", כל מסירת עומק מוכיחה שיש לנו שחקן שמתאים לאחת הליגות הגדולות, וכל מאמן מצליח הופך למועמד לייצוא. ואז מגיע משחק אירופי ומפריע לחגיגה.

פתאום המפלצת לא מצליחה להחזיק בכדור. במקום לעדכן את ההערכה שלנו לגבי הליגה, אנחנו כועסים על הקבוצה שחשפה את הפער. אותם אנשים שחושבים שהשתתפות באירופה היא קשה ומיותרת, הם אותם אנשים שהוכו בהלם אחרי שאירלנד השפילה את הנבחרת ולא הבינו מאיפה זה הגיע.

לא בטוח שגם אם נחבר את כל כוכבי הקבוצות בישראל נקבל קבוצה תחרותית בליגה האירופית. לכן באר־שבע לא עושה לכדורגל הישראלי בושות בעצם זה שקשה לה. היא מראה את הרמה שלו, בלי האריזה המחמיאה שאנחנו מייצרים לו מדי שבת. עצם ההעפלה שלה הייתה הישג נאה, שתקשורת הספורט לא נתנה לו מספיק כבוד. העובדה שאחריו הגיעו הפסדים לא מוחקת אותו בדיעבד, ולא הופכת את הקיץ המוצלח לתאונה מצערת.

הטיסות, היעדר הבית והקהל והעומס הם קשיים אמיתיים. אבל לא להפוך אותם בבקשה לטיעונים בכתב אישום נגד עצם ההשתתפות. אפשר להבין את המחיר המקצועי ועדיין לדרוש מבאר־שבע לבוא לכל משחק כדי להתחרות. זה הרי כל הרעיון בספורט: להגיע למקום שבו לא מספיק להיות טוב ביחס לשכונה, ולנסות להשתפר.

באר־שבע צריכה לרצות לזכות באליפות, אבל היא צריכה לרצות גם להיות מועדון שמסוגל להתמודד באירופה. אם בכל פעם שהמפגש עם הרמה הזאת כואב נמליץ לה לברוח הביתה, נישאר לנצח עם אותה ליגה, אותן מחמאות ואותה הפתעה כשהכדור זז מהר מדי. אפשר להפסיד באירופה ולצאת עם משהו. כניעה מראש זה מעשה לוזרי.