רשימת חיסול - חלק רביעי

ריס נהג על אוטומט. הוא אחז בהגה, אבל הרגיש כאילו הטנדר נוהג בעצמו, בעוד תנועותיו שלו עצמו מוכתבות על ידי כוח חיצוני, כמו בחלום. קהות החושים פינתה את מקומה לכעס, שפגע בשיקול דעתו. הוא לא היה יכול שלא לחשוב על משפחתו, והכאב בנשמתו דחף אותו אל קצה צוק מטפורי של ייאוש. הוא ידע שברגע שיעבור אותו, יהיה קשה לחזור.

הוא ירד מכביש סילבר סטרנד, כפי שעשה אינספור פעמים בשמונה עשרה השנים האחרונות, ועצר ליד השער. השומר הצעיר זיהה מיד את הקרוזר. משהו בבחור שנהג בו תמיד נראה לו מיוחד. בעולם מלא אגו, מבטים מרוחקים ואליטיזם שמבוסס על דרגות, הקצין הזה שידר משהו אחר, כמעט כמו פרופסור מגניב בקולג'. תמיד היו לו חיוך ומילה טובה, ולכן הוא בלט במיוחד בעיני השומר בשער הזה, שדרכו עבר גם האדמירל כדי להגיע לוורקום, משם נוהלו אדמיניסטרטיבית כל הצוותים של הסילס. בעיני השומר, וורקום היה כוכב המוות, והאדמירל היה דארת ויידר, או אפילו המאסטר של דארת ויידר, איך קראו לו? שורת המכוניות שעברו בשער מדי בוקר הובילו קציני מטה בדרכם אל האבדון...

"בוקר טוב, אדוני."

"בוקר טוב, קן."

חוץ מריס, אף קצין לא קרא לו בשמו. למעשה הקצינים האחרים בקושי הכירו בקיומו. עבורם הוא היה סתם מטרד בדרכם למצוא חניה ולהתחיל את היום.

ריס הראה את התעודה הצבאית שלו, וקן הצדיע, כמקובל לקצינים.

"איך מתקדם הפרויקט שלך?" הם דיברו פעם על מכוניות, וריס ידע שקן משפץ מוסטנג מודל 69'.

וואו, אפילו עם מה שקרה למשפחה שלו, הוא עדיין שואל על המכונית שלי.

"בסדר גמור, אדוני. ו... אדוני? אה, אני משתתף בצערך."

כולם ידעו.

"תודה, קן. שיהיה לך יום טוב."

"אני מקווה, אדוני." קן נסוג צעד אחד לאחור, ואף על פי שלא היה צריך לעשות זאת שוב, הוא הזדקף והצדיע כשריס עבר לאט בשער.

נוף האוקיינוס השלו מעבר לדיונות היה מרהיב. גלים התנפצו לאט על החוף, והקקופוניה של הרעש היתה תזכורת לכך שבתוך היופי הזה טמון כוח שאסור לזלזל בו. ריס לא היה יכול שלא לחשוב על מסעם מאנטארקטיקה לתחנתם הסופית כאן בדרום קליפורניה.

הוא הגיע לתמרור עצור והתכוון לפנות כהרגלו שמאלה, אל היחידה, אבל אז התעשת ונזכר לאן פניו מועדות היום. ימינה. לוורקום. כולם שנאו להגיע לוורקום. המדים, הגנרלים, כללי הטקס. וורקום היה האנטיתזה לכל מה שמשך בחורים לקומנדו הימי. משם הגיעו ההנחיות חסרות ההיגיון, שהועברו מטה בשרשרת הפיקוד מאנשים שהיו כה מנותקים מהיישום הטקטי שלהן, עד שהיו בירוקרטים, חד וחלק. פוליטיקאים במדים. בניגוד לרצונו, ריס סובב את ההגה ימינה לוורקום, שם היה האדמירל השליט הכול יכול.

הוא עבר בעוד שער וחיפש חניה. היחידה התרחבה משמעותית בשנים שלאחר פיגועי 11 בספטמבר: מפקדות חדשות, יותר לוחמים ותומכי לחימה נוספים. מה שלא חשבו עליו היה מספיק מקומות חניה לכל כוח האדם הנוסף הזה. כשל לוגיסטי צבאי טיפוסי. הוא סרק את המגרש ומיד הבחין בבנטלי כחולה כהה שחנתה במקום השמור לאורחיו של האדמירל. מוזר.

הוא חנה ליד הגדר, נשען לאחור במושב הנהג ונשם עמוק. פאק. שום דבר מזה לא היה הגיוני.

הכאב המייסר הכה בו כרעם ביום בהיר. כאבי הראש האלה! תנשום, ריס. הכול בסדר. תנשום. אתה יכול לעשות את זה. תנשום. הכאב התפוגג כמעט באותה מהירות שבה התחיל.

הוא נשם עוד נשימה עמוקה ויצא מהרכב, יישר את מדיו וציין לעצמו בפעם האלף שאינו חמוש. הוא מעולם לא הבין את המדיניות שאסרה על לובשי מדים לשאת נשק אישי בשטח הבסיס או אפילו להחזיק אותו ברכב. הוא היה יכול לחתום על מקלעים אוטומטיים ועל רימונים בנשקייה באותו הבסיס שבו היה לו אסור לשאת את אקדחו האישי. המדיניות הזאת, שקבעו בירוקרטים במדים, למעשה פירקה מנשקם כמה מהלוחמים המיומנים והמוכשרים ביותר עלי אדמות. זה היה רק עניין של זמן עד שהאויב ינצל זאת.

ההתייצבות בוורקום מעולם לא היתה מהנה. אפילו האוויר שם כאילו היה שונה, אף שהמקום היה מרוחק רק כמה מאות מטרים מהיחידה. השומרים המסכנים בקבלה נראו כמו אסירים הממתינים להוצאתם להורג ועשו את עבודתם באותה מידה של התלהבות. כשהם כלואים מאחורי מחיצת פלסטיק שקוף עבה, הם תמיד נראו מרוצים בערך כמו עובדי תחנת דלק בשכונה מפוקפקת.

הוא מסר את תעודת הזהות שלו תמורת תג אורח, והכניסה למבוך של וורקום נפתחה בזמזום. הוא כבר הגיע לשם כמה פעמים לתדריכים ותיעב את זה בכל פעם. תספורות והקפדה דקדקנית על תקנות הלבוש היו מדדי ההצלחה במקום הזה, הרחוק כל כך משדה הקרב. ריס עשה כמיטב יכולתו להסתיר את הבוז שלו. רוב האנשים בבניין היו בכירים מכדי להילחם כבר ב 11 בספטמבר. כשכבר יצאו ל"שטח", זה היה בדרך כלל לאיזה חפ"ק בטוח שהתחבא בבסיס רחב ידיים, נווה מדבר בלב שטח עוין.

אדמירל ג'רלד פילזנר היה איש נמוך. לא עלוב לגמרי, אבל גם לא אדם שמיד מעורר כבוד. הוא היה התגלמות הקְצִינוּת, במובן המזלזל ביותר של המילה. הוא דרש כבוד מתוקף דרגתו, בניגוד חד לאנשים כמו ריס, שאנשיהם רחשו להם כבוד הודות למילים ולמעשים שלהם. בעולם המבצעים המיוחדים, המוניטין הוא שקובע כמה אתה שווה, ובמובן הזה, אדמירל פילזנר היה איש עני מאוד. הוא מעולם לא פיקד על אנשים בקרב, ובכל זאת נתן לכל מי שלא היה "בסוד העניינים", בצבא ומחוצה לו, להניח שעשה זאת. מאחורי גבו, אנשים כינו אותו "לורד פוֹבּיט" על משקל הוביט. פוביטים היו אלה שמעולם לא יצאו מהאזור הבטוח של הבסיס הקדמי. האדמירל היה מלך הפוביטים. איך הצליח לטפס בסולם הדרגות עד לדרגת אדמירל זה נבצר מבינתו של ריס, אם כי למען האמת, הוא גם מעולם לא הקדיש לכך מחשבה רבה. הוא היה ממוקד בחייליו ובמשימה מכדי להתעניין בפוליטיקה של הקצינים הבכירים. הוא נועד להילחם. האדמירל נועד לנהל ולדאוג לקריירה שלו. לעומת ריס, שהיה מקצוען, האדמירל היה קרייריסט וקידם את עצמו דרך פוליטיקה ולא דרך לחימה.

בשנים האחרונות צצו ב"ניו יורק טיימס" וב"וושינגטון פוסט" כמה מאמרים ביקורתיים מאוד, שחשפו חקירות מרובות בנוגע להתנהלותו של אדמירל פילזנר ולהתנהגותו הנקמנית כלפי האנשים שתחת פיקודו. שני חברי קונגרס בעלי עבר צבאי מרשים גילו עניין אישי בהחלפתו של האדמירל הבירוקרט באדם מתאים יותר להנהגת אחד מכוחות המבצעים המיוחדים הטובים בעולם, ואחד מהם אף חשף את התנהלותו הנפשעת של האדמירל בנאום בסנאט. אם על כל קצין אחר ביחידה היה מתפרסם משהו שרק התקרב למה שנכתב על האדמירל, הוא היה מודח מתפקידו ו"פורש" לאלתר. ריס שיער שלנטיותיו הפוליטיות הליברליות של פילזנר, תחת נשיא דמוקרטי מהשמאל הקיצוני, היה חלק גדול בהישארותו בתפקיד. האדמירל היה בבירור מודאג יותר מגיוון כוח האדם ביחידה ומפתיחתה לנשים מאשר מהבסת אויביה של אמריקה. כל מה שישיג לו את הכוכב הבא. עם זאת, ריס חשב שהאיש לא יישאר בצי עוד זמן רב, בלי קשר למי שהכיר במסדרונות השלטון.

הוא עשה את דרכו לאזור הקבלה, שם ישב עוזרו של האדמירל בצייתנות ליד שולחנו במכנסי חאקי מגוהצים למשעי ובכותפת עם שרוך זהוב, שסימל את תפקידו כעוזר של קצין בדרגה בכירה.

"באתי לפגוש את האדמירל," אמר ריס והבחין שדלתו של פילזנר סגורה.

"הקדמת, אדוני," אמר העוזר בנימה שהצליחה להישמע מכבדת ומתנשאת בו זמנית.

"פשוט לא יכולתי לחכות," ענה ריס בקול ששידר בכוונה את ההפך הגמור.

"שב בבקשה, אדוני. האדמירל מסיים עכשיו פגישה ויפגוש אותך מיד אחר כך."

ריס סקר את החדר, התיישב בכורסת עור מרופדת יתר על המידה והעיף מבט חטוף בשולחן, שעליו היו מונחים כמה מגזינים איומים בהוצאת הצי. הוא ניצל את הזמן כדי להירגע ולארגן את מחשבותיו.

למה האדמירל רוצה לראות אותך? בטח בגלל המבצע באפגניסטן. אם כי בדרך כלל האדמירל היה מחכה עד שכל החקירות יסתיימו, והמפקד הישיר של ריס היה מדבר איתו קודם. למה כל כך מוקדם אחרי הרצח וההלוויה של אשתו ובתו? האם זה קשור לגידולים? או שהוא רוצה להביע את תנחומיו? כדי לוודא שהוא לא הולך לדחוף לעצמו קנה לפה? הוא ידע שהמאורעות הקשים האחרונים מערפלים את מחשבותיו, וכאבי הראש רק החמירו את המצב. תחשוב, ריס. משהו כאן לא בסדר.

דלת המשרד נפתחה בתנופה, וגבר שנראה כאילו יצא הרגע מסט צילומים של סרט הוליוודי פסע החוצה בצעדים נינוחים. המבט החטוף שהעיף בריס הסגיר היכרות לא הדדית, לפני שהסתלק משם בחופזה.

מעניין. מי זה?

קפטן הווארד ישב בדממה מתוחה. האדמירל מצדו הביט החוצה דרך החלונות הגדולים שהשקיפו אל האוקיינוס. הוא נראה שקוע במחשבות עמוקות, בידו האחת זוג משקפי קריאה עם מסגרת עבה, שקצה הידית שלהם נח על שפתיו. לאחר שתיקה ממושכת הוא סובב את כיסאו אל הפרקליט הצבאי שלו והניח את המשקפיים על השולחן לפניו. "איך אתה מתרשם מטדסקו? הוא מתכוון ליישר איתנו קו?"

"אני חושב שקנית אותו, אדוני. לבחור כמוהו זה הישג להיות חלק מהצוות שלך. חבר'ה מסוגו רוצים קצת מהקסם של הסילס, ואתה גרמת לו הרגע להרגיש שהוא הלוחם הכי טוב שלך."

"אני מקווה. אנחנו צריכים שהוא ייצמד לתוכנית. הוא מדאיג אותי, אבל הוא גם הקשר הכי טוב שלנו לזוג הארטלי, ובלעדיהם אין לנו כלום. העסק הזה יצא משליטה. לאורך כל הקריירה שלי התאמצתי לבנות מוניטין של מפקד ללא דופי. תחת פיקודי, המעמד של הלוחמה הימית המיוחדת עלה מעל ומעבר למה שמישהו העז לדמיין לפנַי. אני פשוט לא מבין למה כל כך הרבה אנשים ניסו לשמור את היכולות של הארגון הזה מתחת לרדאר. כשבוושינגטון חושבים על מבצעים מיוחדים, הם חושבים עלי. מבחינת הציבור, אני הסילס. ואני לא ארשה שהמוניטין שלי, או המוניטין של וורקום, ייהרסו בגלל ג'יימס ריס."

הווארד, שלא רצה להעלות את הנושא הרגיש של הכתבות שמתחו ביקורת על מנהיגותו של האדמירל, רכן קדימה ודיבר בקול נמוך. "הוא ייכנס בעוד רגע, אדוני. יש לך תוכנית? שנעצור אותו?"

"לא. אנחנו כמובן נאײם להאשים אותו בכל סעיף אפשרי, אבל אנחנו לא רוצים שהוא יהיה במעצר, כי שם יהיה מוגן. אנחנו רוצים אותו בחוץ, מנותק ולבדו. אתה תהיה העד שלי לכך שהוא יצא משליטה, שהוא השתגע לגמרי ומסוגל לכל דבר. אני אגרום לו לאבד את העשתונות, ככה שכל אחד בפיקוד יוכל לראות את זה על הפנים שלו כשהוא יצא מפה. ככה אף אחד לא יטיל ספק במה שעומד לקרות."

"איך אתה מתכוון לגרום לבחור הזה לאבד שליטה, אדוני? לא נראה לי שקל להוציא את ג'יימס ריס משלוותו."

"זאת לא תהיה בעיה, תאמין לי. ריס אולי מפקד מעולה בקרב, אבל בשלב הזה הוא בטח פקעת עצבים אחת גדולה, ואני אדאג לגעת בכל אחד ואחד מהעצבים החשופים שלו."

"כן, אדוני, אני בטוח שאתה צודק בעניין הזה."

פילזנר הביט בהבעתו של הווארד וקימט את מצחו. "אתה לא מתחיל להתרכך לי פתאום, נכון?"

"לא, אדוני, בכלל לא. רק רוצה לוודא שכל ההיבטים המשפטיים מכוסים."

"טוב. אני צריך שכולם יתמקדו בניסיון להחזיר את העסק הזה למסלול. בוא נכניס את ריס."

"כן, אדוני." הווארד חייך.

רבע שעה ארוכה להחריד חלפה עד שהדלת נפתחה שוב. הפעם עמד בפתח קפטן לנארד הווארד, הפרקליט הצבאי של האדמירל. איש בעל גוף קטן, ולפי השמועות, בעל אישיות באותו הגודל. האדמירל בחר להקיף את עצמו בבירוקרטים צייתנים ובעושי דברו.

בלי להושיט יד ללחיצה או אפילו לברך אותו לשלום, הווארד אמר, "לוטננט קומנדר ריס, האדמירל יקבל אותך עכשיו."

נפלא.

משרדו של אדמירל פילזנר היה כמעט בדיוק כפי שריס ציפה. שולחן כתיבה גדול ניצב מול חלונות ענק שפנו אל האוקיינוס השקט. נוף של מיליון דולר, אם כי הוא היה בטוח שהמתקן עלה למשלמי המסים הרבה יותר. ריס הבחין שהקירות אינם מעוטרים בסממנים הרגילים של חיים שלמים בצבא. במקומם היו תלויים עליהם תצלומים של האדמירל במדים באירועים שונים, לצד המי ומי של האליטה הפוליטית והצבאית של וושינגטון: גנרלים בכירים, אזרחים בבגדים יקרים שהוא לא זיהה ואפילו שרת ההגנה. נראה שכל התמונות צולמו בקבלות פנים של אירועים לגיוס כספים לצבא. כנראה האדמירל נהנה מהחיים בזמן שחיילים, לוחמים בצי, טייסים ונחתים נלחמים ומתים מעבר לים. על המזנון בפינה נחה חגורת אליפות של ה UFC, שניתנה לאדמירל במתנה תמורת סיור במתחם ההכשרות של הסילס שארגן ללוחם MMA במשקל בינוני. משמאלה היתה קסדת פוטבול של סיאטל סיהוקס, הקבוצה הביתית של האדמירל, חתומה בידי השחקנים וצוות האימון, שניתנה גם היא במתנה בתמורה לסיור לחיזוק המוטיבציה לפני משחק נגד הצ'ארג'רס. נראה שמתחם ההכשרות נעשה פופולרי מאוד בשנים האחרונות. יד רוחצת יד.

על השולחן הבחין ריס באולר קומנדו במעמד תצוגה. ניכר שמעולם לא נעשה בו שימוש ושהוא ניתן לאדמירל במתנה על תפקיד מטה כלשהו שמילא. לפי השמועות, הוא אהב להרים אותו כדי לאיים על אנשי הסגל שלו, שלא ענדו את סיכת הקלשון.

השולחן של האדמירל ניצב על במה? מה לעזאזל? כן, הוא היה על במה. קטנה, אבל בכל זאת. ריס נזכר שקרא פעם שג'יי אדגר הובר הציב את השולחן במשרדו על במה כדי שיוכל להשקיף מלמעלה על הנכנסים. הכול היה עניין של כוח.

"אדוני." ריס הנהן לעבר האדמירל.

פילזנר המשיך לרשום משהו ולא הרים את המבט אל האורח שלו. ריס העביר את מבטו מהאדמירל אל הווארד, בחזרה אל האדמירל ולבסוף הביט החוצה לחלון. לא הציעו לו לשבת.

"מה לעזאזל קרה באפגניסטן, קומנדר?" ירק לבסוף האיש קטן הקומה.

"מה, אדוני?" ענה ריס.

"אתה יודע," אמר האדמירל והרים סוף סוף את מבטו. "הפשלה האדירה שלך."

ריס העביר את מבטו אל הפרקליט, שפניו לא זעו. "אדוני, אני לוקח אחריות מל "

"אתה בהחלט הולך לקחת אחריות מלאה! השם של היחידה נפגע אנושות. האנשים האלה מתים, ואתה הכתמת את המוניטין של המותג הזה, שנבנה בעמל רב!"

מותג? על מה הבן זונה הזה מדבר?

"אדוני, אין את מי להאשים חוץ ממני. אני הייתי מפקד הכוח הקרקעי. האחריות היא שלי."

"את זה כבר קבענו, קומנדר. מה שעוד לא קבענו זה למה."

למה?

הוא ללא ספק לא הוזמן הנה לביקור תנחומים על אשתו ובתו.

אז מה העניין?

למה? זאת שאלה מצוינת, לעזאזל. למה? פתאום התחוור לו במה מדובר. האדמירל רצה לבחון אותו, לראות אם ייפתח לגבי המשימה והטקטיקות שהוכתבו מלמעלה. בזמנו לא היה לו ברור בדיוק מי "למעלה" הכתיב את זה. עכשיו הוא ידע.

עיניו לא משו מהאדמירל, אבל בתוך פחות משנייה הן נהפכו מרציניות לקפואות. לריס היה נדמה שהוא רואה את האדמירל מתכווץ בכיסאו.

"אדוני, המשימה הזאת הגיעה מלמעלה," הוא אמר לאט, בקול נטול רגש.

"לא, היא לא, קומנדר ריס. אל תחמוק מאחריות. אתה היית המפקד ואתה נכשלת. הכשלת את אנשיך ואת האומה הזאת." האדמירל נעמד וסוף סוף תפס תאוצה. "ב NCIS יסיימו בקרוב את החקירה. הם יאשרו שהתרשלת במילוי תפקידך, ואני מתכוון להעמיד אותך למשפט צבאי. בינתיים אני מורה לקפטן הווארד לשלול את הסיווג הביטחוני שלך ולהתחיל בהליכי הדחה מהיחידה." ריס עמד בפנים חתומות והישיר מבט מעבר לאדמירל הזועם. "רשימת האישומים נגדך ארוכה, קומנדר, ואני מבטיח לך שכאשר מערכת המשפט הצבאית תסיים איתך, לא יישאר ממך כלום!" זיעה החלה להצטבר על מצחו ועל שפתו העליונה, ורסיסי רוק ניתזו מפיו כשכמעט צעק, "ואם אנחנו כבר מדברים" הוא קם וזז לצד שולחנו. הבמה שעליה עמד מיקמה אותו פחות או יותר באותו גובה כמו ריס. "לא הצלחת להגן על אנשיך, לא הצלחת להגן על משפחתך, והגיע הזמן שתשלם את המחיר, לא רק על כישלונותיך, אלא גם על הכתם שאביך השאיר על המורשת של היחידה הזאת."

המכה המהירה תפסה את האדמירל לא מוכן. אפו התרסק בהתפרצות של דם, כשהעצם והסחוס נשברו תחת אגרופו השמאלי של ריס. לפני שהספיק להגיב, ריס כבר הוריד עליו את משקל גופו, סובב את מותניו והנחית בידו הימנית מהלומה על האף השבור, בעוצמה כזאת, שהווארד חשב שהאדמירל עלול למות בו במקום. ריס דווקא נהג באיפוק, אבל לא היה אפשר לדעת זאת מהאגרוף שפגע בלסתו של פילזנר והפיל אותו ארצה בחבטה כבדה.

הווארד לא ראה מימיו שינוי קיצוני כל כך בהתנהגות אצל אף אדם. הוא הביט במחזה באימה, בגבו אל קיר המשרד, בתקווה שיבלע אותו ויגן עליו מפני מה שנראה כמו הזעם בהתגלמותו הטהורה ביותר.

ריס צעד לעברו צעד אחד ועצר.

עזוב אותו, ריס.

ככה בטח מרגישים האויבים כשהאנשים האלה באים לצוד אותם, חשב הווארד.

המבט בעיניו של ריס לא הותיר ספק בלבו לא יהיו לו שום נקיפות מצפון אם יהרוג אותו וישאיר אותו מת על רצפת המשרד. עיניו היו קרות, והפרקליט הצבאי הצליח לחשוב רק על מילה אחת: מוות. אף על פי שהיה חם והוא הזיע מאוד, גופו רעד באופן לא רצוני.

"תוסיף את זה לרשימה," סינן ריס, הלך אל הדלת וסגר אותה מאחוריו ברוגע.

הווארד צנח לרצפה בחוסר אמון. הוא היה אסיר תודה על שנמלט מזעמו של ריס ולא היה מסוגל להסיר את עיניו מגופו של האדמירל, שלא זע.

כשהיה בחזרה בטנדר, ריס נשם עמוק. הוא נדרש לכל המשמעת העצמית שלו כדי להיראות כאילו דבר לא קרה כשמיהר במורד המדרגות במפקדה. הוא החזיר את תג האורח ופילס את דרכו בחניון אל הרכב. מה הלאה? שום דבר ממה שקרה לא היה הגיוני. אף מילה על הגידולים. הם באמת לא יודעים?

ריס ידע שהאדמירל הוא פוליטיקאי נקמן, שמתעניין רק בהתקדמות בסולם הדרגות. הכתבות בעיתונים העידו על הנקמנות הזאת ועל אופיו האמיתי של האיש. השאלה היתה איך מישהו חסר עמוד שדרה כמוהו יגיב להשפלה הזאת במשרדו. האם ישתמש בכוח מעמדו כדי להפיל את כל התיק על המפקד הכפוף לו, או שהפגיעה הזאת בסמכותו תביך אותו כל כך, שישמור על התקרית בסוד וינסה לתקוף בעקיפין? הוא הניח שהאפשרות השנייה הזאת סבירה יותר, אבל רצה להיות מוכן גם לאפשרות הראשונה. בכל מקרה, הסיווג הביטחוני שלו יבוטל ברגע שהווארד יתאושש ויגיע לטלפון, ואז כבר לא תהיה לו גישה לשום מתקן של הלוחמה הימית המיוחדת. הוא הציץ בשעון. לאדמירל ולפרקליט הכלבלב שלו ייקח קצת זמן להתאושש ולגבש תוכנית פעולה. כך לפחות הוא קיווה.

הוא הניע את הקרוזר ונסע לכיוון יחידה שבע.

-פרק 18-

אדמירל פילזנר נשען קדימה בכיסאו עם המרפקים על השולחן. ביד אחת החזיק בראשו ובשנייה הצמיד שקית קרח לצד הימני של פניו. חתיכות טישו היו תחובות בנחיריו, ודם הכתים את מדיו, שקודם לכן היו ללא רבב. הוא עצם את עיניו וניסה להתרכז. אירועי השעה האחרונה הותירו אותו מזועזע ומושפל. לפחות הווארד היה היחיד שראה את זה, חשב.

הווארד, שישב בכורסת העור מול שולחנו של האדמירל, לא הרגיש בנוח כלל וכלל. הוא התפתל ללא הרף והביט לכל עבר, רק לא ישירות בבוס המושפל שלו. הוא חש הקלה רק מעצם העובדה שריס לא הפנה כלפיו אלימות פיזית.

בניגוד לשיקול דעתו, הוא הפר את השתיקה. "אדוני, ריס גמור. תקיפה של קצין בדרגת אדמירל היא מחוץ לתחום, אפילו בשביל לוחם בסילס. עד סוף היום הוא יהיה באזיקים ויעמוד למשפט צבאי. אנחנו נמרר לו את החיים, אדוני! זה לא יעבור לו בשתיקה! נשלול ממנו את הדרגה, נבטל את הסיווג הביטחוני שלו, ניקח ממנו את סיכת הקלשון היקרה שלו, ובתוך שבועות נעמיד אותו בפני שופט. הוא יבלה את העשור הקרוב בכלא לוונוורת וישבור סלעים גדולים לסלעים קטנים."

אלמלא כאב לו כל כך לדבר, פילזנר היה קוטע את הפרקליט שלו מוקדם יותר. הוא ידע שאפו שבור והיה אסיר תודה על כך שהלסת שלו ניצלה מגורל דומה. שתי עיניו התנפחו ובקרוב יופיעו תחתיהן "פנסים". הוא הורה להווארד לדאוג לכך שעוזרו יבטל את כל פגישותיו לשארית השבוע. הוא יצטרך למצוא תירוץ אמין לאף השבור ולפנים החבולות, תירוץ שיאפשר לו לשמור על מעט מכבודו.

"קפטן הווארד," פתח פילזנר בקול מאנפף, שלא הלם את מעמדו, "אנחנו לא נעשה שום דבר מזה."

"אבל אדוני, הוא תקף אותך במשרדך ועוד בנוכחות עד! צריך להגיש נגדו כתב אישום באופן מיידי!"

"לנארד, אני אומר לך לא! אתה מבין מה יקרה למוניטין שלי אם יתברר שחטפתי מכות מקצין זוטר בדרגה 4?" האדמירל התייחס לדרגת השכר של ריס.

"אדוני, אנחנו לא יכולים לתת לו לצאת מזה בלי כלום."

"תן לי להזכיר לך, לנארד, שאני האדמירל ואתה הקפטן. תזכור את זה כשאנחנו בבניין הזה."

"כן, אדוני," מלמל הווארד והשפיל מבט לרצפה.

"אנחנו נתעד את זה, אבל לא ננקוט שום פעולה רשמית. אתה יודע מה יקרה אם ריס יהיה במעצר. דיברנו על זה זה רק יקשה עלינו להגיע אליו. אנחנו חייבים להיצמד לתוכנית ולתת לו ללכת. אני רוצה שתמלא דוח שתשמור אצלך, עד לרגע שנצטרך ראיות מתועדות. אני רוצה גם שתצלם את הפנים שלי, למקרה שנצטרך את התיעוד בהמשך. הראיות האלה ייקשרו לדפוס ההתנהגות של ריס באופן שלא יותיר ספק בקשר לאשמתו. יש לי פתרון קבוע לג'יימס ריס, וכל זה מתאים בול לתוכנית."

-פרק 19-

צוות שבע של הסילס קורונדו, קליפורניה

האנגר הציוד בכוח של ריס היה חלל עצום, עמוס מהרצפה ועד התקרה במדפים על גבי מדפים, כך שיספיקו לאחסון כמויות הציוד האדירות הדרושות לאחת מיחידות המבצעים המיוחדים המובילות בעולם. היום לא היה שם איש, וריס ידע שכך יהיה. הוא הקיש את הקוד שלו במנעול, סובב את הידית ופסע פנימה אל חושך מוחלט. הדלת נסגרה וננעלה מאחוריו בנקישה חדה. המקום לא רק שימש לאחסון הציוד, אלא גם היה מרכז הקיום של כל לוחם ביחידה. החלל היה מעין מועדון, אקסקלוסיבי יותר מכל מועדון חברים אחר על פני כדור הארץ.

הקולות מלאי הביטחון שפעם מילאו את החדר הזה נדמו. לא נשמעו עוד קולות האנשים שהיו הטובים ביותר בתחומם. איש לא היה שם כדי לצעוק שלום, לספר בדיחה או לשאול שאלה. איש לא עסק בהתאמת ציוד או באריזה לקראת האימון הבא. ריק. מעל שאון הגלים המתנפצים נשמע רק זמזום המזגנים, שנדמה כי לעולם לא עבדו כמו שצריך. ריס עמד דום בעיניים עצומות והעלה בדמיונו את המקום כפי שהיה פעם: שוקק חיים, חדור באחווה הייחודית שמשכה אינספור לוחמים אל היחידה והשאירה אותם שם. ריח האבק והעפר, שנאספו בשטחי אימונים ברחבי אמריקה ובפעילויות מבצעיות בכל קצוות תבל, עמד בחלל הזה בקורונדו שבקליפורניה. כשהתערב עם הזיעה ועם הלחות הגבוהה ליד האוקיינוס, נוצר ניחוח ייחודי, שמי שהתכונן שם למלחמה לא ישכח לעולם.

כשהתעשת לבסוף מהרהוריו הושיט ריס יד והדליק את האור. ההאנגר הוצף מיד בזוהר פלואורסצנטי לבן. בוזר תמיד פיקח על החזרת הציוד, והמקום היה בבלגן מוחלט. נדרשו לו כמה דקות לאתר את התיקים שלו ועוד כמה דקות כדי לחלץ אותם מהערימה, לבדוק בזריזות את תכולתם ולהעמיס אותם על הטנדר שלו שחנה בחוץ.

לפני שיצא משם בפעם האחרונה, ריס פתח תיבת מפתחות קטנה שהיתה מותקנת על הקיר. הוא העביר את אצבעותיו על פני המפתחות שהיו תלויים בה בצורה מאורגנת פחות או יותר, עד שמצא את הצרור שעליו התנוסס השם "דוני" ודחף אותו לכיס. לאחר שהעיף מבט אחרון על החלל, הוא סגר את הדלת מאחוריו ופנה אל הנשקייה.

"היי, אדוני. מה העניינים? כלומר, מה שלומך? אה, אני, אה..."

"הכול בסדר, קרל," אמר ריס בחיוך חם. "אני אהיה בסדר," הוסיף, אם כי לא באמת האמין בזה בעצמו.

"פשוט לא ציפיתי לראות אותך כאן כל כך מהר אחרי... טוב, אחרי ש... אתה יודע..."

קרל היה הנשָק של צוות שבע של הסילס. הוא לא היה לוחם קומנדו בעצמו, אלא נגד חימוש מהצי, שהוצב בפיקוד הלוחמה הימית המיוחדת. הם היו יחד בסבב בעיראק כמה שנים קודם לכן, כשריס הוביל צוות צלפים לתוך רמאדי בשיא המלחמה.

"זה קשה, קרל. אני לא אשקר. אני קצת אבוד ומבולבל כרגע. אני צריך זמן כדי לקבל קצת פרופורציות."

קרל היה איש דתי והעריץ את הקצין שניצב מולו. ברמאדי הוא ראה את ריס יוצא למשימות רבות מכפי שהיה יכול לזכור. הוא זכר שלא רק האנשים שתחת פיקודו רחשו לו כבוד רב, אלא גם הקצינים הבכירים יותר בזירה.

"קרל, אני יוצא לנילנד לכמה ימים. צריך להיות עם החבר'ה כרגע."

נילנד היה מגרש המשחקים של הסילס ליד אל סנטרו שבקליפורניה, צמוד להרי השוקולד. שם יכלו הלוחמים לירות בדברים ולפוצץ אותם כאוות נפשם כאימונים לקראת פעילות מבצעית מעבר לים.

"נילנד?" תהה קרל. "זאת אומרת, אתה לא חושב שכדאי שתלך... אממ, לכל מקום... אממ, לכל מקום אחר... אתה יודע... בגלל..."

"הכול בסדר, קרל. אני רק רוצה לצאת עם החבר'ה ולהתרחק מכל זה לכמה ימים. אני צריך לתפוס Mk 48 ולשחרר כמה כדורים במטווח."

עכשיו הוא דיבר בשפה של קרל.

"מובן, המפקד. ו... המפקד? אממ, אשתי ואני מתפללים בשבילך כל לילה."

"תודה, קרל. אני מעריך את זה."

"אני מניח שאתה רוצה לקחת איתך כמה צעצועים?" שינה קרל את הטון של השיחה.

"בהחלט!" ענה ריס בחיוך. "אתה יכול לארגן לי אלפיים כדורים של 7.62 מילימטרים בשרשרת וארגז של בלאק הילס 77 בזמן שאני אוסף את הנשקים שלי?"

"אין בעיה, אדוני."

טוב, כנראה האדמירל עדיין לא הוציא פקודת מעצר על שמו.

ריס ניגש למכונה שעל קיר הנשקייה והכניס את כרטיס הזיהוי שלו מהיחידה. זה יהיה המבחן האמיתי. הוא הקיש את הקוד האישי שלו, הצמיד אגודל למשטח על הקיר והביט לתוך סורק רשתית העין. נוהלי האבטחה בנשקייה עברו כברת דרך ארוכה מאז שהגיע לכאן. הוא זכר ימים שבהם לא היו שום אמצעי אבטחה מלבד מנעול גדול על כלוב מלא בנשקים. הימים הטובים ההם, חשב. המכונה צפצפה והבהבה בירוק, ולפניו נפתחו דלת הנשקייה והדלת הפנימית, שמאחוריה אוחסנו כל כלי הנשק של הכוח שלו.

הוא תפס עגלה והתקדם במסדרון, חלף על פני כלובי הנשק של הכוחות האחרים ולבסוף הגיע לכלוב שחיפש. עדיין היו אצלו כלי הנשק האישיים מהסבב שהסתיים עכשיו והוא עוד לא החזיר, אבל הוא בכל זאת רצה לשדרג את המאגר שלו לקראת מה שעמד בפתח. היֵה מוכן.

ריס סקר במבטו את הכלוב הגדול וערך בראשו ספירת מלאי. למעשה, הכלוב היה חלק מחדר, שהופרד במחיצה והיה מלא בכלי משחית. מולו נפרשו שורות על גבי שורות של רובים, אקדחים, רובים מקוצרים, מערכות לרובי צלפים, אמצעים לראיית לילה, מטולי AT 4, רקטות לאו, מקלעי Mk 48 ו Mk 46, מוקשים, ארגזים של לבנות חבלה C 4 וגיליונות עם המידע על חומר הנפץ. זה היה החלום הרטוב של כל חובב נשק. ריס סיים את ספירת המלאי והחל להעמיס על העגלה את כלי העבודה שבחר.

-פרק 20-

שכונת שיידי קניון מחוז אורנג', קליפורניה

"מייק. מייק. מייק?"

"אה, מה? אה, סליחה, מותק..." מייק טדסקו הפיל את הטלפון הסלולרי שלו כשהושיט יד למוצץ שעל השיש, שעליו הצביעה אשתו בתנועה לא כל כך מרומזת. אחר כך החזיר את המבט לקערת דגני הבוקר שלו, שעוד היתה מלאה למחצה, כאילו בצ'יריוס טמונה התשובה לאיזו שאלה לא פתורה.

ג'נט טדסקו הביטה בבעלה ונאנחה. הוא היה מעופף מהרגיל בחודשים האחרונים. אולי הנסיעות התכופות לוושינגטון גמרו אותו, או הנסיעה ללוס אנג'לס כמעט מדי יום, אפילו שהוא מעולם לא התלונן על זה. היא ידעה שהוא גר במחוז אורנג' רק מפני שהיא גדלה שם ואהבה את המקום. החברות שלה היו שם, והוריה גרו במרחק נסיעה של חצי שעה בלבד ויכלו לשמור על שלושת ילדיהם. כך היא היתה פנויה להשתתף בשטף הבלתי פוסק של אירועי גיוס כספים ראוותניים ואירועי צדקה, שהיו ההתמחות של מייק. תמיד הודו לו והרימו לכבודו כוסית ואמרו שהוא החלק שמחבר את כל חלקי הפאזל. זה הסב לה גאווה עצומה.

מבחינה רשמית, מייק טדסקו היה יועץ עסקי, אבל כל מי שהכיר אותו ידע שהוא "פיקסר". הוא היה מקושר כמעט לכל מי שהיה אפילו טיפה חשוב בדרום קליפורניה, ממנהלי אולפנים ועד פוליטיקאים מרכזיים. חבריו כינו אותו "ד'1", מכיוון שנראה שהוא נמצא במרחק דרגת הפרדה אחת כמעט מכל אדם שהוא. הוא היה מאותם אנשים שטובים בכל דבר. מאלה שבתיכון שונאים אותם כי הם לא צריכים ללמוד כדי להצליח ומנצחים בגולף גם ביום הכי גרוע שלהם. חזותו הנאה, השכלתו האקדמית היוקרתית וכישוריו האתלטיים זיכו אותו באהדה רבה מצד שני המינים, אך הוא היה בעל ואב מסור במפתיע.

למראית עין היו לו חיים מושלמים: בית ליד מגרש הגולף בשיידי קניון, השכונה הפרטית היוקרתית ביותר במחוז אורנג', דירת נופש מדהימה במאווי ובקתת סקי הררית בדיר ואלי. ריינג' רובר חדש לאשתו ובנטלי לעצמו השלימו את הגרסה של דרום קליפורניה לציור של נורמן רוקוול. בניגוד לרבים מהאנשים שהתרועע איתם, הוא היה מאושר באותה מידה, אם לא יותר, בתור מדריך שיט או מדריך סקי. הוא פשוט היה טוב עם אנשים ובאמת ובתמים אהב לעזור להם.

האתגר שלו היה לתמרן בין כל הדרישות הסותרות שהופנו אליו ולדאוג שהכול יסתדר. הוא חי בתחושת אשמה תמידית, שכנראה החדירו בו השנתיים שלמד בבית ספר קתולי בילדותו. מצפונו ייסר אותו בכל פעם שנקרא לפגישה בוושינגטון או נתקע בפקק בדרך ללוס אנג'לס ובחזרה, ונגזל ממנו זמן שהיה יכול לבלות במחיצת אשתו וילדיו היפים. הוא רצה להשתחרר מהחיים התובעניים שהתרגלו אליהם.

למייק היתה תוכנית. הוא חשב על סכום כסף מסוים, שכאשר יצליח לחסוך אותו, יפרוש. אז יוכל לבלות עם משפחתו ולטייל לפי לוח הזמנים שלהם, ולא של מישהו אחר. באופן מוזר הוא לא חש צורך להמשיך לצבור עוד עושר ויוקרה כמו רבים אחרים במעגל ה"חברים" שלו. ברגע שיגיע ליעד שלו, הוא פשוט ייעלם.

לפני שנתיים, מלאכת חיבור השחקנים בתוכנית העסקית שהתווה סטיב הורן נראתה תמימה למדי, אפילו ראויה לשבח. מייק היה אמור להקים צוות שירכוש תרופה לחסימת השפעותיה של הפוסט טראומה עוד לפני שתכה שורש, יבדוק אותה קלינית וישווק אותה. התרופה, חוסם בטא למסלולים עצביים, היתה אמורה לחולל מהפכה בטיפול הרפואי ביוצאי צבא ולמנוע את ההרס שמחולל המחיר הפסיכולוגי של מלחמה מעין שיקום נפשי מונע ללוחמים. במהלך השנים הוא פקד אירועי גיוס כספים רבים של הצבא ושל ארגונים של יוצאי צבא, כך ששמע לא פעם את סיפוריהם של אלה שחייהם השתנו לחלוטין בגלל מה שעשו בשדה הקרב. "הפרויקט" היה דרכו לתרום יותר מאשר כסף. עם זאת, מעורבותו בו לא נבעה מאלטרואיזם טהור. הצלחה בו תביא אותו למספר שלו ועוד הרבה מעבר לו ותאפשר לו להימלט מחייו הנוכחיים.

גיוס כספים ותמיכה בקרנות האלה היו דרכו של מייק לכפר על רגשות האשם שקיננו בו על שלא התגייס לצבא בעצמו. בכנות, הוא התבייש. הנזירות בבית הספר הקתולי בהחלט עשו את עבודתן נאמנה. הוא עבד אז במגזר הפיננסי במנהטן, אחרי שעזב את עבודתו כעוזר בקונגרס, והיה בעבודה בבוקרו של אותו יום שלישי בספטמבר, כשהמטוס הראשון פגע במרכז הסחר העולמי. במקום לרוץ לעזור, הוא רץ לכיוון השני. כשאנשים פנו ללשכות הגיוס בעקבות הפיגועים, מייק מצא מקלט בבית הספר למנהל עסקים על שם מרשל באוניברסיטת דרום קליפורניה. שם הוא גילה שכישרונו האמיתי אינו ניתוחים אנליטיים ואפילו לא מנהיגות עסקית, אלא האמנות של יצירת קשרים וטיפוחם עד שאפשר להמיר אותם לכסף.

אחד המנטורים שלו היה חבר קונגרס לשעבר מקליפורניה, שנכשל בניסיונו להיבחר לנשיאות עשור קודם לכן, כשאחד הרומנים הרבים שניהל דלף לתקשורת. באותה עת חשב טדסקו שההימור הטוב ביותר שלו נכשל, אבל כעת נראה שהוא עומד לקבל הזדמנות שנייה: אשתו של אותו חבר קונגרס היתה שרת ההגנה הנוכחית ועל המסלול הבטוח להיות המועמדת הדמוקרטית לנשיאות בבחירות הבאות.

העובדה שהיה איש הסוד של אחד הזוגות החזקים ביותר בוושינגטון חיזקה עוד יותר את מעמדו בקהילה הפיננסית וגם בקהילה הפוליטית. מייק היה החוט המקשר בין הכסף הגדול לכוח הגדול.

לרוע המזל, פרויקט הגישור המסוים הזה השתבש בצורה איומה, והפעולות של שותפיו הבעיתו אותו עד עמקי נשמתו. מה שהתחיל כתוכנית שהיתה עשויה להציל חיים וגם לעזור לו להגיע ליעד שלו נהפך לסיוט. מייק הרגיש כאילו הוא עצמו הורה על הריגת לוחמי הסילס, אף שלא היה מודע לקשר של "הפרויקט" למארב המתוקשר באפגניסטן עד שאדמירל פילזנר והפרקליט הצבאי שלו תדרכו אותו אתמול, ללא ספק בהוראתו של סטיב הורן. אולי סטיב ידע שהוא החוליה החלשה ושצריך ליישר אותו. מבחינה פסיכולוגית, העובדה שהאדמירל שאיתו ישב באירועי צדקה רבים של קרן הלוחמה הימית המיוחדת הוא ששיתף אותו במידע, היתה משקל רב יותר מאשר אילו היה שומע זאת מסטיב עצמו. המסר היה ברור: אם אנשי סילס מוכנים להרוג אנשי סילס אחרים כדי להשאיר את המיזם הזה בחיים, הם כנראה פועלים למען טובת הכלל.

אבל לצאת ממשרדו של פילזנר ולראות למעשה את פניו של אחד האנשים שהיה לו חלק בהשמדתם זה כבר היה יותר מדי בשבילו. בחדר ההמתנה של האדמירל ישב גיבור אמיתי, כשגידול סרטני ממאיר מתפתח במוחו, אנשיו ומשפחתו מתים, והוא אינו מודע כלל למערך הכוחות שהתחברו כדי להמשיך לפרק את חייו, ובסופו של דבר לחסל גם אותו.

מייק היה החוליה החלשה. הוא ידע את זה. והוא ידע שאם יגלה ולוּ סימן קטן לחולשה, האחרים לא יהססו להשליך אותו לכלבים. הם לא שיחקו דמקה או שחמט, אלא פוקר תלת ממדי, והוא יצטרך לבלף אם הוא רוצה לסיים את המשחק. למעשה לא לסיים את המשחק, אלא לצאת ממנו בחיים. המטרה שלו עכשיו היתה לצלוח את האסון הזה בחיים הוא, אשתו וילדיו. אם רק יצליח לשמור על פרופיל נמוך, הוא יוכל להציל את משפחתו וגם להגיע לסכום היעד שלו. ואז הוא יסיים אחת ולתמיד עם סטיב הורן ודומיו.

הוא יכפר על חטאיו בחיים האלה או בעולם הבא, לא היה לו ספק בכך. אלוהים יעניש אותו. הוא יישא לבדו את נטל מעורבותו, כל הדרך לקבר ולאן אשר יפנה משם.

-פרק 21-

המרכז הרפואי של הצי בבלבואה סן דייגו, קליפורניה

ד"ר פול ראסל סיים את המשמרת שלו ונופף לשלום לצוות המחלקה. הוא שקל לעצור במכון הכושר בדרך הביתה, אבל אחרי יום שלם על הרגליים פשוט לא מצא בתוכו את הכוח. בגיל ארבעים ושמונה חוסר החשק להתאמן נתן בו את אותותיו, ומדי בית החולים הרפויים כבר לחצו קצת על הכרס. הוא חצה את מבוך המסדרונות, שמבקרים רבים כבר הלכו בו לאיבוד, ופנה אל חניון הצוות, פתח את דלת הוולוו סטיישן הישנה שלו בעזרת המפתח ונכנס פנימה. הוא הניח על ברכיו את תיק המסמכים השחור הזול, שחולק כשי בכנס רפואי, ושלח יד לסגור את הדלת.

ברגע שטרק את הדלת, יד נעלמה אחזה בשערו והטיחה את ראשו לאחור, אל תוך משענת הראש. קנה של אקדח הוצמד בחוזקה אל צווארו, מתחת ללסת, והוא השתנק.

"תסתכל במראה הפנימית," אמר הקול מאחוריו. "אתה זוכר אותי?"

ראסל היסס, ואז הציץ במראה בלי לנסות להזיז את הראש. הוא זיהה מיד את פניו של ג'יימס ריס.

"כן, אני יודע מי אתה."

"למה אישרת שאני כשיר כשידעת על הגידול?" שאל ריס בקור רוח.

"אני לא יודע כלום על שום גידול," גמגם ראסל, שניסה נואשות לשמור על שמץ של שליטה עצמית ונכשל כליל. "הבדיקות והסריקות שלך אפילו עוד לא חזרו. אמרו לי רק לאשר אותך, ולא משנה מה לא בסדר איתך. הם איימו להרוג את המשפחה שלי."

"מי זה 'הם'?"

"זה היה איזה איש ביטחון ממשרד ההגנה. יש לי את כרטיס הביקור שלו בתיק, אני אתן לך אותו בשמחה. בבקשה אל תפגע בילדים שלי."

"תושיט יד לאט לתיק ותוציא את הכרטיס. אם יצא מהתיק המזדיין הזה משהו אחר, אתה תדמם למוות עוד לפני שיספיקו להכניס אותך למיון." ריס הזיז קלות את הקנה של הגלוק 19 שלו והצמיד אותו בחוזקה לעורק התרדמני של ראסל.

ידיו של ראסל רעדו כשחיטט בתיק וחיפש את הכרטיס.

"הנה הוא. מצאתי."

"תניח אותו על משענת היד מימינך." ראסל עשה כפי שנאמר לו. "מה בדיוק האיש הזה אמר לך?"

"הוא ידע הכול. הוא ידע שאני מנהל רומן עם אחת האחיות כאן. הוא אמר לי שהוא יהרוג את אשתי והילדים ויגרום לזה להיראות כאילו אני נפטרתי מהם כדי שאוכל להיות איתה. אני בכלל לא רוצה להיות איתה!" אמר ראסל בייאוש. "הוא אמר שתעבור כאן כשתחזור מאפגניסטן ושאני צריך לאשר אותך בהקדם האפשרי, ולא משנה מה מצבך. לא שמעתי ממנו מאז."

ד"ר ראסל עצם את עיניו בחוזקה והתכווץ. פתאום היד הרפתה משערו, נשמעה נקישה מכיוון הדלת האחורית, והאקדח נעלם מצווארו. שיווי המשקל של הוולוו השתנה, והדלת האחורית נטרקה. הוא הציץ במשענת היד הכרטיס נעלם. הוא העביר את התיק למושב הנוסע וקלט שבגדיו רטובים לגמרי. הוא השתין על עצמו. הוא ישב במכונית עוד עשרים דקות וניסה להפסיק לרעוד, לפני שהניע ונסע במהירות הביתה, לאשתו וילדיו.

ריס היה מורעב כשהתרחק מבית החולים וקלט שלא הכניס לפה שום דבר חוץ מקפה זה יותר מיממה. הוא נסע למסעדת כריכים איטלקית של פעם, שכבר ביקר בה כמה פעמים לאורך השנים. זה היה עסק משפחתי, מהסוג שאין בו מצלמות אבטחה ואף אחד בו לא שואל שאלות. כשנכנס למרכז המסחרי הישן שבו שכנה המסעדה, החניון היה כמעט ריק. הסופרמרקט שפעם היה שם עבר מזמן לבניין חדש יותר, ומאחור נותרו כמה עסקים עצמאיים, שנהנו מדמי שכירות זולים יחסית.

זאת היתה השעה השקטה שלפני ארוחת הערב, וריס היה הלקוח היחיד במסעדה הקטנה. הוא הזמין כריך, בלי מיונז, וכוס מים קפואים, שילם במזומן והתיישב בשולחן הקרוב ביותר לדלתות הזכוכית כדי לקלוט ויי פיי מאחד העסקים הסמוכים. הוא קפץ הביתה אחרי הפגישה עם קייטי והוציא אייפון ישן מהציוד שלו למשימות מעבר לים. הוא קנה אותו משומש בקוריאה במשימת אימונים כמה שנים קודם לכן. עכשיו הדליק אותו ומצא אות חלש ממכון הציפורניים, שהיה ממוקם שתי דלתות משם. הוא הפעיל את ה VPN והוציא את כרטיס הביקור מהכיס.

ה' ג'ושוע הולדר סוכן מיוחד שירות החקירות הפליליות של משרד ההגנה

על הכרטיס היו רשומים כתובת ומספר טלפון במישן וייחו, קליפורניה, וגם כתובת מייל. על גבו נרשם מספר טלפון סלולרי בעט כדורי, והוא הניח שזה המספר של הולדר.

שירות החקירות הפליליות של משרד ההגנה? הוא שמע על החבר'ה האלה רק בהקשר של הונאות רכש ולא הצליח להבין למה הם מעורבים בחקירה הזאת. ולמה הסוכן הזה השאיר כרטיס? אולי כי הוא היה בטוח שיהרגו אותי בפריצה לבית. ריס הקיש את השם במנוע החיפוש והגיע לכמה עמודי פייסבוק, שאף אחד מהם לא נראה שייך לסוכן בשירות החקירות הפליליות של משרד ההגנה מדרום קליפורניה. הוא גלל למטה עד שמצא עמוד לינקדאין של "ג'וש הולדר משרד ההגנה". בינגו. הוא צילם את המסך, פתח את אפליקציית סיגנל והקיש את הסיסמה שלו.

הוא שלף את המפית מכיס החולצה והקליד את רשימת התווים שנתן לקייטי לתוך שורת החיפוש. החשבון שלה היה פעיל, ולכן הוא הוסיף אותה כ"חברה" ושלח לה הודעה.

זה החבר שלך מגרין בין. הבחור הזה קשור איכשהו הוא רמז לפגישה הראשונה שלהם בבגראם וצירף את צילום המסך של החשבון של הולדר.

הוא מחק את היסטוריית החיפוש, כיבה את הטלפון והכניס אותו לכיס בדיוק כשהגיע הכריך שלו. עשר דקות אחר כך, הקרוזר שלו יצא מהחניון ופנה לכיוון קורונדו.

-פרק 22-

מסעדת בּוטלפיש ברנטווד, קליפורניה

מסעדת בוטלפיש לא התחילה לפעול רשמית לפני 11:30, אבל אחרי שיחת טלפון מהעוזרת של הורן לבעלים, מנהל המשמרת הגיע מוקדם ופתח את הדלתות בזמן לפגישה שנקבעה לתשע בבוקר. הורן היה משקיע מרכזי בסניף החדש של המסעדה ורצה שהפגישה הזאת תתקיים מחוץ למשרדיו בקפסטון. המקום הטרנדי היה פתוח, נקי ומזמין, בניגוד מוחלט לנושאים שעמדו על סדר היום.

עם הגעתם, כל אחד מהגברים הובל לתא ישיבה שבו המתין קנקן קפה טרי. שורות על גבי שורות של בקבוקי יין, שהיו מסודרות מאחורי קיר זכוכית, גרמו לסול אגנון להצטער שלא שתה כמה כוסות קודם לכן. ג'וש הולדר עורר בו אי נוחות קיצונית, ולא מפני שהיה גדול או קולני במיוחד, אלא בשל ההיעדר המוחלט של רגש אצלו. הולדר סייע בתכנון המבצע כולו כמיופה כוח של משפחת הארטלי, יחד עם מרקוס בויקין, שייצג את האינטרסים של קפסטון. נראה ששניהם לא ייחסו שום ערך לחיי אדם, אבל היה ביניהם הבדל מהותי: להולדר לא היתה שום בעיה לבצע את החיסולים בעצמו.

מייק טדסקו וסול אגנון ישבו נבוכים יחד באותו צד של התא מתוך כבוד למשתתף השלישי בפגישה. הולדר הגיע אחרון, בחולצה לבנה מעומלנת שלא היתה מכופתרת עד הסוף. גם מקטורן החליפה שלו, בצבע אפור כהה, היה פתוח. באופן כללי הוא נראה מתוחכם מדי בשביל עובד מדינה. לאחר שכולם הגיעו, המנהל ניגש למשרדו כדי לאפשר להם פרטיות מוחלטת. הולדר הנהן בבוז לעבר שני הגברים והחליק למושב מולם. איש לא הוציא מילה כשמזג לעצמו כוס קפה באטיות תיאטרלית, הוסיף שמנת וממתיק מלאכותי ובחש לאט. אחרי שלגם מהקפה, הרים סוף סוף את מבטו אל אגנון וטדסקו שישבו מולו.

"אז מה העניין?"

"אהמ... מר הורן רצה שנדבר איתך פנים אל פנים על ג'יימס ריס."

"מה איתו? השותפים שלכם דפקו את המארב באפגניסטן שהוא היה אמור למות בו, ואז הכנופיה המטומטמת ששכרתם לרסס לו את הבית אפילו לא חיכתה שהוא יגיע, ועכשיו אתם רוצים שאני אתקן את זה, נכון?"

"טוב, אתה מבין, אנחנו קיווינו..."

"אנחנו?"

אגנון סקר במבטו את החדר הריק, רכן קדימה ודיבר בקול נמוך. "מר הורן קיווה שתוכל לחסל את הבעיה."

הולדר נענע בראשו בבוז גלוי. "אתם עד כדי כך מטומטמים? הבחור הזה שורד את המארב באפגניסטן, אני מארגן התאבדות לניצול היחיד הנוסף, ואז פורצים במקרה לבית שלו ומחסלים לו את המשפחה. אתם לא חושבים שיהיה קצת חשוד אם גם הוא ימות פתאום בשלב הזה? אולי ניתן לשוטרים ולתקשורת טיפה קרדיט?"

אגנון התכוון לענות אבל עצר את עצמו והביט בטדסקו לגיבוי.

לבסוף, מייק דיבר. גם הוא נרתע מהולדר, אך יחסיו עם המנטור המשותף שלהם העניקו לו מידה מסוימת של אומץ. "ג'וש, הורן דיבר עם ג'יי די והוא הציע לעזור. דיברתי איתו ויש לו פתרון בשבילנו."

"פתרון?"

"הוא הציע שנשתמש ב'נכס רדום'. הוא אמר שאתה תדע למה הוא מתכוון."

"ג'יי די אמר לך את זה?" ארשת פניו של הולדר התרככה למשמע שמו של האיש הגדול.

"כן, הוא אמר שזאת הדרך הכי טובה לחסל את ריס בלי לעורר חשד. עם כל הפרסום סביב הפיאסקו באפגניסטן ואז הפריצה לבית, הורן חושב שהסוכן הרדום הספציפי הזה לא יעורר חשדות כאלה. הכול תלוי בזה, ג'וש."

"טוב... אם האפשרות הזאת על השולחן, אני מסכים שכדאי שנתקדם איתה. אם ג'יי די הציע את זה, אני אדאג שזה יקרה." הולדר לגם עוד לגימה מהקפה והישיר מבט אל טדסקו. "אתה מחזיק מעמד?"

"למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון שדברים כאלה הם לא הקטע שלך. אתה תצליח לא להתפרק, או שאני צריך לשים עין גם עליך?"

"אני? אני בסדר, ג'וש. אל תדאג בגללי."

"רק אל תישבר לנו, טדסקו, אנחנו צריכים את כולם איתנו בעסק הזה. מה שלום אשתך היפה?"

"היא בסדר. אני בסדר... באמת."

"טוב. עכשיו, אם תסלח לנו, מר אגנון ואני צריכים לדון בכמה דברים."

"בסדר. תודיע לי מה אתה צריך ממני." טדסקו קם ופסע בעצבנות לעבר הדלת. הוא תהה מה אינם יכולים לומר בפניו.

קורונדו, קליפורניה

באותו לילה, ריס ישן טוב יותר מכפי שישן זה זמן רב, עוד לפני המבצע האחרון באפגניסטן. הוא התעורר ברבע לשבע בלי עזרת השעון המעורר, התיז קצת מים קרים על פניו והביט במראה שמעל הכיור. שמונה עשרה שנים של קפיצות ממטוסים וממסוקים, של הרמת משקולות ושל אימונים באמנויות לחימה גבו את מחירן. הוא נראה עייף, אף שעוד לא חגג ארבעים. הוא הופתע ששערו עדיין כהה וסמיך, ללא סימנים לשיבה, אם כי הוא כבר הבחין בכמה שערות לבנות בזקנו, שצמח עכשיו. בסך הכול הוא הרגיש בר מזל על שיצא מאימת המלחמה יחסית ללא פגע, בעוד כל כך הרבה אנשי צבא אחרים חזרו מזירת הלחימה שבורים בגופם, בנפשם וברוחם. הוא גרר את עצמו למטבח בכבדות וגילה שקנקן הקפה ריק. לורן היתה משכימת קום ותמיד הכינה קפה. הוא ידע שתזכורות קטנות כאלה יעוררו בו את היגון על מותה עד סוף ימיו ושאין שום דבר שהוא יכול לעשות בנידון. שום דבר מלבד להרוג את כל מי שאחראי לזה. הוא ויתר על הקפה ולבש את בגדי הריצה שלו.

בסילס, לכל סבב מבצעי קדמה תקופת אימונים שבה חברי הצוות התכוננו פיזית ומנטלית למשימות המסוכנות שלפניהם. בקרב, טעויות קטנות עלולות להחזיר אנשים הביתה בשקי גופות, ומיומנויות כגון ירי, חבלה, שימוש בציוד קשר והגשת עזרה ראשונה דורשות תרגול מתמיד. ריס ידע שלפניו קרב מסוג אחר, והצעד הראשון בהכנות לקראתו היה לוודא שגופו ונפשו יהיו מוכנים.

הוא ביצע סדרה של מתיחות בהכנה לריצת הבוקר ואז השפיל מבט אל האייפוד שבידו. הוא היסס לרגע לפני שלחץ על "פליי" ועצם עיניים. זאת היתה רשימת ההשמעה של לורן. הוא ידע שהמוזיקה תחזיר אותו ישר אליה ורצה שהיא תהיה איתו, אבל גם ידע שכשיגיע הזמן לטפל בעניינים, הסחת הדעת תפריע לו. עד אז, היא תעודד אותו. הוא הצמיד את המכשיר לשרוולו, בדיוק כשהתחיל אחד השירים האהובים על לורן "I Will Wait" של ממפורד אנד סאנס. הוא נזכר שהאזינו לו יחד בהופעה בסוף הסתיו, עטופים בשמיכה על הדשא ולוגמים בהיחבא ויסקי מבקבוק שלורן הבריחה פנימה במגף. כשהכירו בקולג', ריס לא סבל את הטעם של לורן במוזיקה. היא אהבה פולק, והוא העדיף צלילים קשוחים יותר, אבל עד מהרה היא שכנעה אותו. הוא זכר לילות רבים לצלילי מפוחיות, תופים, כינורות וגיטרות של להקות מרחבי העולם ומדי פעם כמה שירים של האנק ויליאמס, ויילון ג'נינגס, מרל האגרד וג'וני קאש לטובת הגיוון. עם רשימת ההשמעה של לורן באוזניות הוא התחיל לרוץ במסלול המעגלי סביב האי, שאורכו כמעט אחד עשר קילומטרים.

הוא רץ בקצב אטי ואחיד לאורך קילומטר וחצי, ואז החל באינטרוולים של שתי דקות כל אחד: ריצה מהירה, כמעט ספרינט אנאירובי, ואחריה שוב ריצה קלה, וחוזר חלילה. בקילומטר וחצי האחרונים הוא ירד מהמדרכה אל החול הלבן שבחוף, שעליו רץ גם בהכשרה של הסילס כמעט שני עשורים קודם לכן. רגליו צרחו ממאמץ כשדחף את גופו קדימה בחול הרך והגביר את הקצב ככל שהצליח. הוא סיים בספרינט אל קו הסיום שקבע לעצמו, מאחורי מלון דל קורונדו המפורסם, שם הצטרף לנופשים שחזרו מהליכות נטולות דאגות על החוף ועשו את דרכם אל מקבץ המבנים שנאמר כי בהשראתם יצר ל' פרנק באום את עיר האזמרגד בספרו הקלאסי "הקוסם מארץ עוץ". אדם מזיע בבגדי ספורט היה כמעט בלתי נראה, בייחוד בבתי מלון. הוא ניגש ללובי מהמאה התשע עשרה והתחבר לווי פיי החינמי.

חיכתה לו הודעה מקייטי.

מצאתי כמה דברים שאתה צריך לראות. מתי נוכל להיפגש?

ריס השיב: כבר אין לי עבודה, אז אני פנוי מתי שתרצי. תגידי לי איפה תהיי.

הוא בהה לרגע במסך, בתקווה שהיא מחוברת ותגיב מיד. היא הגיבה.

יש לי הערב ארוחה מקדימה לחתונה של חברה מהקולג'. אני אהיה במלון הייאט בהנטינגטון ביץ'. תוכל להיות שם בין ארבע לשש?

יכול. אני אמצא אותך, הוא הקליד, כיבה את המכשיר, ירד במדרגות ויצא מהמלון כדי לחטוף ארוחת בוקר בדרך הביתה.