שתיקה פרסית - חלק חמישי

ביתו של מנשה, אחיו של מורד, הפך לביתם הזמני של פרי ומורד. פרי מהלכת בין כותלי הבית ומכתבה של שירין אינו מרפה ממחשבותיה. הרגשתה חצויה. מן הצד האחד היא נהנית מהזכות להימצא במחיצת בעלה ולבנות את חייהם המשותפים ללא מעורבותם של שותפים אחרים לבית, ובאין עבודה, התפנה עבורם ירח דבש מתמשך. הם מעמיקים לחדור אל נבכי חייה וחייו, פותחים את מחילות לבם ומגלים את צפונות הנפש והגוף, מתנים אהבים כאוות נפשם, ובתום מעשה האהבה מתרונן צחוקם למשמע המשפט השגור בפיה: "אם משמרות הצניעות יגיעו לפה - שנינו נישלח לכלא אווין." אט אט שוכך הצחוק ותשוקתם מתלקחת בלהט מחודש.

תאבי חיים והלומי רעב הם נעקרים מבין המצעים ומסתערים על ארוחת הבוקר המלכותית הכוללת לחם, חמאה וריבה, בליווי כוס תה ממותק וריחני שטעמו ערב מאי פעם.

ומן הצד השני, היא נתונה בחוסר ודאות מוטרף ומוצפת באגם עכור של שאלות שאותן היא חולקת עם בעלה: מה יהיה? מה נעשה? איפה נגור? האם נישאר בטהרן? האם נצא לישראל?

התשובות מעורפלות, נטולות יציבות ותוקפן קצר מועד, בערך כמו הזמן החומק מידיעה לידיעה ברדיו. תשובת הבוקר אינה מחזיקה מעמד עד לצהריים, וזו מהערב שינתה פניה לעת בוקר.

"בעניין אחד אנחנו שנינו מסכימים," מנסה מורד לעשות סדר במחשבות. "את הילדים שלנו לא נגדל כאן."

פרי מאשרת. "הילדים חייבים לגדול במקום שפוי. במקום שמבטיח להם עתיד."

"אז בואי נתקדם מכאן. הסכמנו שאין מקום טוב יותר מישראל."

צלצול הטלפון מנתק את חוט השיחה.

"הלו," אומרת פרי ופניה מחווירות. היא מתנשפת ועפעפיה מתהדקים בחוזקה. ידיה ממשיכות ללפות את השפופרת כשצליל ניתוק ממושך מתריס מתוכה.

"מה קרה?" מורד עט לעברה, לוקח מידה את השפופרת ומניח אותה על התושבת בעודו מנסה לפענח את רישומי פניה.

"סולימן... בבית חולים."

"סולימן? מה קרה לאחי?" נבהל.

"נלך לשם. הוא פצוע."

הם שועטים מן הבית. "נעבור דרך אמי," הוא מפטיר.

גוֹהָר פצחה בזעקות ובהלקאות בחזהּ. פרי נטלה את יד חמותה והם נחפזו איתה לבית החולים ומצאו את סולימן שרוע על המיטה. פניו היו חבושות ועל עיניו, שהקרינו ביטחון וכוח בדרך כלל, היו תלויים כעת אניצים של חרדה. אמו התקשתה לשאת את מראהו. "ג'וּנֶה דֵלַם, נשמת לבבי, מה עשו לך?" ייבבה. "איזה רע עשית? רק טוב יש בך. 'אִנְשָׁאללָה קוּר בֶּשָׁן', הלוואי שיתעוורו."

האירוע התרחש כששהה בחנות הבגדים ב"פסאז' קומפני" שבמרכז העיר. סולימן טיפל בלקוחות אחדים כשפיצוץ עז הרעיד את החנות והעיף את המדפים, את הבגדים ואת הלקוחות. חלון הראווה התפוצץ. סולימן נהדף ונחת בינות לחלקיקים שהתעופפו, ושברי זכוכית חדרו לפניו. הוא הובהל לבית החולים וללא אמצעי הרדמה חולצו מפניו השברים. עיניו העידו על עוצמת הכאב שנאלץ גופו לשאת.

התברר ששלושה מטעני חומר נפץ הופעלו בחניה התת קרקעית על ידי ה"הֶזְבּוֹלַאי", אנשי החיזבאללה. הפסאז' נסגר.

"החנות של סולימן שבקה חיים," מלמל מורד בשובם הביתה.

"העיקר שסולימן בחיים," השיבה פרי מלמול.

היא העבירה אצבעות נרעדות על הרקה. "אנחנו צריכים ללמוד לקח ממה שקורה כאן. ישראל היא המקום שלנו."

הוא נטע את עיניו בעיניה. הנה הם ממשיכים את שיחתם מהמקום שבו הטלפון קטע אותה. "ברור," השיב. "נותרה שאלת הזמן. הנמלים סגורים. אנחנו צריכים להחליט אם לחכות עד שייפתחו, או שנצא לדרך מסוכנת."

פרי דיברה מהר. "המצב נעשה בלתי נסבל. אי אפשר להמשיך ולחיות באווירה הזאת. מסכן סולימן. מסכן אלקניאן," הזכירה את ראש הקהילה שהכול חרדו לשלומו. "הוא חזר לאיראן והוציאו אותו להורג. אין לנו מה לעשות כאן. אני רוצה שנצא עכשיו, לפני שאכנס להיריון. שלא נאחר את המועד. ישראל מחכה לנו. שירין וסוּרָאיָה ושלום משבחים את ישראל בכל מכתב. נעשה הכול כדי להגיע לשם."

"אז בואי נתחיל ללמוד את הנושא ולהניע את המהלכים. אני מציע שנבקר יותר בבית הכנסת. זה המקום לשאיבת אינפורמציה."

עיניה נפלו על לבושה. "הלבוש הזה שמחייבים אותי להיכנס לתוכו בהחלט יספק את בית הכנסת."

"אפילו לבית הכנסת הלבוש הזה שמרני מדי," גייס נימה מבודחת.

"עד שתהיה לנו תוכנית פעולה מסוכמת וברורה," הרשתה לעצמה אך חיוך דקיק, "נעסוק בהישרדות ובהכנות. אתה תמכור כובעים ואני אתחיל ללמוד מקצוע. בישראל אזדקק למקצוע. הייתי רוצה להיות גננת, אבל זה לא יתאים להתחלה בגלל קשיי השפה. נראה לי שאלך לכיוון של סַפָּרות, פדיקור ומניקור. בכל מקום בעולם נשים דואגות לטפח את המראה החיצוני שלהן."

"וכאן," העיר מורד, "הן משלמות ביוקר על איפור ותסרוקת."

"כאן הכול הפוך."

הוא לכסן מבט לעבר שק הכובעים המונח בקרן החדר. אמש הביאו אותו מהרי ויעקוב שקפצו לביקור.

מיד כשנכנס עם מהרי, הסיר יעקוב מעל גבו את ה"בוחצ'ה", הצרור, והניחו על רצפת החדר.

"מורד," פנתה מהרי אל חתנה כשראתה אותו עומד ובוהה ב"בוחצ'ה". "אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים כל היום. הכנתי לך עבודה.

"תפתח, תפתח," האיצה בו.

מורד השתוחח אל ה"בוחצ'ה", התיר את הקשר וגילה ערימה גדולה של כובעים פרוותיים.

"מה זה?" תמה.

"אתה לא רואה? קוראים לזה כובעים," השיבה חמותו בקריצה.

"כן, ברור," ענה במבוכה, "אבל מאיפה השגת אותם?"

"מהרי לא צריכה להשיג שום דבר," התערב יעקוב לטובת אשתו. "היא עושה הכול בעצמה."

"את הכנת את הכובעים האלה? איך השגת את הבד?" תמה מורד.

מהרי חייכה בסלחנות. "לא קניתי שום בד. תפרתי משאריות הבד של הז'קטים. בחורף הקשה הזה אנשים יקנו כובעים מחממים, הפרווה שלהם מצוינת."

מורד עמד מול הכובעים וקימט את מצחו. "איך חשבת על זה?"

"אתה עוד תלמד להכיר את חמותך," השיב יעקוב בהערצה מופגנת. "גם כשאין עבודה היא תמצא דרך להעסיק אותך. בזכותה הקמתי את חנות התבלינים שלי. זה התחיל במאתיים גרם 'חַקְשִׁיר', מאזניים וכף מדידה שהניחה לפנַי ושלחה אותי לשוק."

מורד נתן בחמותו מבט אסיר תודה. "בכל פעם שאני מחמיא לפרי היא מעבירה את המחמאה אלייך. 'זה הכול בזכות אמא, היא לימדה אותי,' היא אומרת."

אחרי לכתם, השהתה פרי את מבטה בכובעים. היא ניגשה ודלתה אחד מהם, אחזה בו בידה וליטפה את פרוותו ברוך כמו היה אפרוח זעיר. "אתה יודע, מורד, מאחורי הכובעים האלה עומד הסיפור של אבא ושל אמא. המאמץ שלהם למצוא עבודה לפרנסת המשפחה."

מורד האזין ברוב קשב לסיפורה של פרי על הוריה.

"הניתוק של אבא מטהרן והחיים בקשאן בתחילת הנישואים לא עשו לו טוב. מצד אחד היה מאושר עם אשתו ועם הבן הבכור שלו רָאמִין. החדר שקיבלו מסבא שלו פרג' היה מלא בקולות של חיים וחמימות משפחתית. אבל מצד שני, הוא לא מצא עבודה ולא יכול היה לפרנס את המשפחה. אמא החליטה להירתם לעבודה. היא קנתה ומכרה חוטי צמר ומשי וקיבלה עבודות אריגה מזדמנות. כל המשפחה העריכה את אמא הצנועה, החרוצה והחכמה."

"כמו שכל המשפחה שלי מעריכה אותך, הבת הצעירה והחכמה והיפה שלה," הסתכל בה מורד באהבה. "מזל שמבין כולם אני הוא שזכיתי בך. אני אוהב אותך, פרי ג'ון." הוא עטף אותה בזרועותיו ושפתיו חיפשו את שפתיה. פיה טבע בפיו רגע ארוך, נאחז וממאן להשתחרר.

פרי הדפה אותו קלילות. "בקצב הזה אני לא אספיק לספר לך על ההורים שלי," אמרה ברוך.

הוא הנהן בהכנעה ומשך את ידיו. "אני סקרן לשמוע."

"יפה," האירו לקראתו עיניה.

היא המשיכה והפליגה בסיפורם של הוריה. עד מהרה נקשרה נפשה של מהרי בנפשם של בני משפחתו של יעקוב. בעיניהם היתה כמו ורד המשפיע מיופיו ומריחו על סביבותיו. רק יעקוב לא היה שותף להנאה הכללית. בעוד כולם מתענגים ממראהו של הוורד המשתרש בביתם, נצמדה עינו דווקא אל הקוצים הדוקרניים שבגבעולו. הוא הגבר ועליו מוטלת האחריות לפרנסת המשפחה, והנה אשתו האהובה עולבת מבלי משים בו ובגבריותו. אין זה מדרך הטבע שגבר ייתָלה על צווארה של אישה. הוא האמין שבטהרן ייפתח מזלו.

בשנת 1943 לקחו יעקוב ומהרי את שני ילדיהם הקטנים, רָאמִין וסוּרָאיָה, ואת מיטלטליהם המדולדלים ויצאו לעיר הבירה טהרן. חסרון הכיס כיוון אותם היישר אל ה"מהלה", הגטו היהודי, הממוקם באזור הדרומי הדל והצפוף של העיר.

יעקוב, צְרוב זיכרונות ילדות של דלות ומצוקה, עשה כל שלאל ידו כדי להעניק לילדיו את שנמנע מהוריו לתת לו ולאחיו. תחילה ניסה כוחו בייצור סבונים. הוא בישל את התמיסה והשמנים, לקח לידיו את ה"גָלֵבּ", התבנית, יצר ריבועי סבון גדולים, והציעם למכירה.

חלפו ימים ומכירת הסבונים לא היה בה כדי למלא את צורכי המחיה של המשפחה ההולכת ומתרחבת.

מצויד בבד לבן ובאבקת צבעים שקנה בבאזאר, החל יעקוב בהדפסת בדים. את אבקת הצבע רוקן לתוך דלי ומהל אותה במים. לקח לידו את ה"גָלֵבּ" המלבני העשוי עץ אשר בתחתיתו מגולף ציור של פרח, טבל אותו בצבע והטביע את צורתו על הבד המתוח לפניו. הוא חזר וטבל והטביע פרח נוסף ועוד, עד שהתכסה הבד בתפרחת צבעונית. את הבד הלח פרש לייבוש בחצר בחסותן של קרני השמש.

הדפסת הבדים צלחה והביקוש הלך וגדל. אלא שההתחלה המבטיחה לא האריכה ימים.

מהרי התקשתה לשאת את מראהו בשובו הביתה נפול פנים ועגום סבר. היא הגישה לפניו "אָשֶׁה רֶשְׁתֶה", נזיד ירק עם אטריות שאהב, להרגיע את קיבתו, והוסיפה מנה של מילים חמות לעודד את רוחו. "'פַרְדָהָם רוּזֶה', מחר הוא יום חדש," ניגן קולה. במהרה קנה הביטוי "בֶּה אוֹמִידֶ חוֹדָה", בעזרת השם, משכן בפיה.

באחד הימים, בשעה שישב באוטובוס, מסר את הכרטיס לכרטיסן והסתכל בו כאילו ראה שלג ביום של קיץ. לפתע קם וירד ונסע לתחנה המרכזית ויצא משם צוהל ומריע, ובשובו הביתה הכריז: "אלוהים איתנו!" כך התחיל לעבוד ככרטיסן - עובר בין נוסעי האוטובוס, קורע כרטיסים וקורע עצמו מן העבר הקשה.

חלפו שנים, המשפחה התרחבה, וקריעת הכרטיסים שוב לא היה בה די כדי להאכיל את פיותיהם של ששת ילדיו שתבעו בנוכחותם את אחריותו לקיומם היום יומי.

בעבודתו החדשה, "בּוֹחְצֶ'ה קֶשִׁי", סוחב הצרורות, צרר בדים ודברי סדקית בתוך אריג גדול ויצא למכירה בשכונות של המוסלמים. היה הולך מבית לבית ונזכר בילדותו, איך התהלך בין בתי המוסלמים והציע את שירותיו לאנשים הטובים. ההיסטוריה חוזרת, הוא חשב, אלא שבמקום להציע שירות הוא מציע עכשיו מוצר, ובמקום לייחל לחיוך זעיר על פניה של אמו המסכנה הוא זוכה לקבלת פנים חמה מאשתו האהובה ומששת ילדיו שנולדו עד אז: רָאמִין, סוּרָאיָה, שַׁהְרָם, פָּרְוִיז, רִיטָה ושִׁירִין. בכל בוקר העלה את התער על אניצי זקנו ולכד במראה השתקפות של אדם שגאוותו, אושיית קיומו, שבה אליו.

חלפו ארבע שנים. הצמצום הכללי נתן אותותיו גם ב"בוחצ'ה" שחזר בכל יום כלעומת שהלך. בבוקרו של יום, בעוד רגליו מגמגמות אל הדלת, תהה אם יש טעם ליציאה מן הבית. מהרי היתה קשובה לשינויים המתחוללים בבעלה. הגם שלא נהג באלימות כלפיה וכלפי ילדיו, היה מרים קולו והבית היה אחוז מדנים. היא לא השיבה לברקים ולרעמים שניתזו מפיו ומעיניו, ולא סיפקה חומר בערה לליבוי הלהבות. כנגד זעמו עמדה בשתיקתה. אבל בחביוני לבה חסה על אומללותו. גבר בבית הוא מתכון למריבות, קבעה. אני חייבת להוציאו החוצה.

באחד הימים, בהיותו נתון בתוך יגונו, יצאה אל הבאזאר, בדקה ורחרחה, עד שקנתה מאתיים גרם "חַקְשִׁיר", גרגרים אדמדמים הידועים בסגולתם להורדת חום ולשיכוך כאב בטן, וכן מאזניים קטנים וכוס מדידה.

היא שבה הביתה והניחה את התכולה לפני בעלה. "קח את אלה, שב בקצה ה'מהלה' ותמכור," הורתה לו.

יעקוב התנתק מקורי מחשבותיו, התבונן במה שהונח לפניו, חפר במעבה שׂער ראשו ומשך בכתפיו.

"לך, יעקוב, תראה שתצליח," דיברה אל לבו כמו היה אחד מילדיה.

הוא הניע ראשו מצד אל צד, כדרכם של ילדיה להביע סירוב.

מהרי לא נראתה כמי שמופתעת מתגובתו. אם אין זה מכבודו לשבת באחת מקרנות ה"מהלה" ולמכור, היא תציע חלופה. חיש קל רכנה וגרפה את שקית הגרגרים ואת הכלים, צררה לתוך ה"בוחצ'ה", עטתה על בגדיה את הצ'אדור ויצאה מן הבית כשה"בוחצ'ה" מוטל על שכמה.

לפתע קם יעקוב וקרא אחריה: "מֶהְרי, בואי, אני אלך."

היא כמסה חיוך ושבה על עקביה. התוכנית צלחה.

לא יצאה שעה ויעקוב שב הביתה והכריז בנימת ניצחון, "'חַרִידַן הָמֶשָׁה!' קנו הכול!"

"'בָּרִיקָלָה', כל הכבוד," עודדה את בעלה הזורח וכבר קמה ויצאה וקנתה כמות גדולה יותר של "חַקְשִׁיר" והוסיפה וקנתה "טוֹחְמֶה שַׁרְבָּתִי" למניעת עצירות, ושבה וערכה את הכלים ואת המוצרים בתוך קופסת קרטון.

לקח יעקוב לידיו את המארז ויצא ושב. "הכול נמכר," בישר בעין מהבהבת. "שאלו אם יש לי 'דַרְצִ'ין' (קינמון), ואם יש לי 'חינה'."

"ומה אמרת?" חקרה.

"מה זאת אומרת? אמרתי שאין לי," השיב בפשטות, תמה על שאלתה.

מֶהרי הניעה ראשה. כמה ישר ותמים הוא בעלי, חשבה בלבה, אבל לו אמרה: "לעולם אל תגיד 'לא'. כל שמבקשים, תשיב: 'בעוד שעה יהיה,' או: 'מחר בבוקר יהיה.'"

"איזו אישה חכמה יש לי," קרא יעקוב והעביר יד על לחייהּ ונחפז להסירה במבוכה, והיא כחכחה ונחפזה למטבח לקרר את לחייהּ הלוהטת. היא לא יכלה להיזכר אם אי פעם ביטא במילים את רגשותיו כלפיה, אם אי פעם ליטף את לחייהּ, הגם שאוהב הוא אותה, בדרכו, כל השנים.

בכל יום הוסיפה מהרי עוד ועוד תבלינים, צמחי תה וצמחי מרפא לקופסה שהלכה ותפחה, ומכאן ועד להקמת חנות התבלינים הדרך היתה קצרה.

מורד מחא כפיים. "שיתוף פעולה מנצח בין אישה יוזמת ומעודדת ובין בעל פעיל ונמרץ."

פרי השיבה לו חיוך עולץ. "בזכות חנות התבלינים המצליחה יכולנו להתקדם באופן הדרגתי ולעבור בכל פעם יותר צפונה: מה'מהלה' למֵידָאנֶה בַּהַארֶסְטָן ומשם לחִיָאבָּנֶה שָאה."

"שמתי לב שב'מהלה' אוהבים ומעריכים את אבא שלך."

"הם קוראים לו 'אָגָא קָאשִי' כי הוא בא מקשאן. אבל מוכר התבלינים בבאזאר פונה אליו בשם משפחתו 'אָגָא הָנַאי'. הוא נותן בו אמון ואומר לו: 'הַפְטֶה דִיגֶה פּוּל בִּיָאר', בשבוע הבא תביא את הכסף."

"עד היום הוא יוצא מוקדם בבוקר לעבודה."

פרי נטעה במורד מבט מוקיר תודה. הוא שם לב לפרטים הקטנים וידע להעריך אותם. אביה החרוץ משכים בחמש לפנות בוקר, שעה שהלילה משיל את גלימתו, ויוצא אל חנותו האהובה, מושך ברצועה ומגולל את התריס מעלה, ובתום יום העבודה מגוללו מטה.

"את יודעת, אני מבקר את אביך בחנות התבלינים ונהנה לראות אותו בתנוחה הקבועה: יושב על שרפרף העץ, שמרופד בבד מקופל שכבר קיבל את הצורה של... את יודעת, של הישבן שלו."

היא צחקה. כמה עדין ומתחשב הבעל הזה שלה.

"ובימים הקרים האלה," המשיך מורד בתיאור של חמיו האהוב, "הוא שם מתחת לרגליים מנגל עם הגחלים החמות ועם השמיכה שעוטפת אותו. הוא מתכופף וכל הזמן כותש. אלוהים, כמה סבלנות יש לאיש הזה לשבת ולכתוש בלי סוף."

"יש לו סבלנות ענקית, אבל תיקון טעות: הוא לא רק כותש. אל תשכח שהחנות מלאה בקונים ומישהו צריך לטפל בהם. וחוץ מזה הוא גם קולה."

מורד הנהן. לא פעם ראה את החיוך המזמין של יעקוב עם כניסתו של כל לקוח לחנות. הוא עקב אחר פעולתו החוזרת שאותה ביצע יעקוב במיומנות ובסבלנות שאינן נופלות מפעולת הכתישה. בכף המדידה חפן את התבלין המבוקש, זרה אותו לתוך עיתון המגולגל בצורת משפך ומלופף בתחתיתו, הניחו על כף אחת של המאזניים, ועל הכף השנייה הניח את המשקולת. בהגיעו למשקל הרצוי, סגר את חלקו העליון של ה"משפך" והגיש ללקוח המרוצה. העיתון המגולגל נועד למכירת תבלינים במשקל זעיר.

"אני מבין שהוא מכין בעצמו גם את המארזים למשקל הכבד. איך הוא עושה את זה?" מבע פניו העיד על סקרנות ועניין.

פרי עטה על ההזדמנות להתפאר במעשי אביה. "הוא קונה נייר משובח ואבקה צהובה - 'סֵרִיש'. הוא מערבב את האבקה במעט מים לקבלת דבק, מגלגל את הנייר ואת הקצוות מדביק ב'סריש'."

"מארז כזה יכול להתאים גם למשקל של קילוגרמים."

היא הנהנה במהירות והמשיכה במרץ: "ההצלחה הכי גדולה של אבא היא ה'הַלְבָה הָבִיג'. זאת תערובת מיוחדת של ארבעים רכיבים שאותם הוא קולה וטוחן: הל, זעפרן, זנגוויל, קינמון, גוֹרְסֶה כֶּמָר, ועוד מינים של אגוזים. לתערובת הזאת יש סגולות פריון. נשים שמתקשות להיכנס להיריון או סובלות מבעיות במחזור החודשי, לוקחות את התערובת וגם מציעות אותה לבעל לחיזוק הזרע. וזה עובד. הן שולחות חבילות לחברות ולמכרות שלהן במקומות נוספים באיראן, ואפילו בלונדון ובאמריקה."

"איזה קסם," התפעל מורד.

"הקסם הזה מצליח כשלוקחים במינון הנכון. אבא מדריך את הנשים, ואם לא נעים להן לדבר איתו ישירות על הנושא הרגיש הזה, אמא מתערבת ומוסרת להן את הוראות הטיפול. לא פעם מגיעה אחת המטופלות עם תינוק בידיים ואומרת לאבא: 'אִין פֶּסָרֶה שׁוֹמָהֶ', זה הבן שלך. ואבא עונה לה: 'מִבִּינִי הָלָה כֶּה חוֹדָה בּוֹזוֹרְגֶה', הנה את רואה שאלוהים הוא גדול."

"איזו צניעות," עיניו של מורד מלאו הערכה, "וכמה טוב שאמך עוזרת לאביך."

פרי חשבה על העצות המיוחדות שאמא לוחשת לאוזניהן של הנשים המתגודדות סביבה, ושאותן לחשה גם לאוזניה הסמוקות: "אחת - שמרי על טהרה, שתיים - האישה מכשירה את האדמה והגבר זורע את הזרע, על כן בעת ההתייחדות עלייך להגיע ראשונה לסיפוק ולהכשיר את הקרקע לזרע. שלוש - עלייך לשכב על צדך הימני, החזק. ארבע - על הרגליים להיות מונחות שלא לכיוון המזוזה."

"ואת כל זה הוא קולה בתוך הגיגית הגדולה," ציין מורד.

"נכון," אישרה פרי שהתנערה באחת מהרהוריה, "ולקראת 'מוּעֶדֶ ניסן', חג הפסח, הוא מחליף את הכלים, מלבין את הגיגית ומציע תבלינים כשרים לחג."

מורד התבונן בערימת הכובעים. "את יודעת, פרי," אמר, "אבא שלך הוא אדם מיוחד, אבל בזכות החיבור שלו לאמא שלך המובילה, המחזקת, הדוחפת, הוא הצליח לממש את עצמו."

פרי חייכה אליו בהכרת תודה.

"ואת יודעת מה אני מתכוון לעשות כבר מחר בבוקר?"

"ברור, תלך לעבוד ב'בּוֹחְצֶ'ה קֶשִי' עם הכובעים."

"איך ידעת!" נשק לה מורד.

"ואחר כך?" אתגר אותה בשאלה נוספת.

"גם זה ברור," חייכה פרי וחשפה את שיניה הצחורות, "אחר כך תלך לבקר בחנות התבלינים של אבא."

"תשמעו כולם, לא ידעתי שהתחתנתי עם נביאה."

21.

מדי בוקר חוטפים השניים ארוחה קלה, מקנחים בכוס תה ונפרדים בנשיקה. פרי מברישה את שערה ואוספת אותו לפקעת עגבנייתית מהודקת בסיכה, מקפידה לכרוך את המטפחת האפורה על ראשה וסביב פניה, עוטה עליה את ה"מַנְטוֹ" וזוקפת את צווארונו. להשלמת הופעתה כמצופה ממנה ברפובליקה האסלאמית האיראנית החדשה, היא מטילה את הצ'אדור על כל לבושה. אחר מנשקת את המזוזה ויוצאת חפה מאיפור בנעליה הרכוסות.

ברדתה היא מקדמת בברכת "בוקר טוב" את גיסתה, ונושקת לשלוש האחייניות האהובות השרויות כל היום בבית מאז השבתת הלימודים בבתי הספר. לבה נצבט כשהיא נזכרת במכתבה האחרון של סוראיה, שתיארה בהתפעלות את החינוך המעולה שמקבלים ילדיה בעיר החינוך והתרבות כפר סבא.

היא מתמרנת בינות למצבורי השלג הבוצי המתערבלים בשביבים אפורים של פחד, ומעבירה מבט מוטרד בגברים המזוקנים ובנשים העטויות ברעלות, ב"מַנְטוֹ" וב"צ'אדור" המטשטשים את מראה הגוף, ופוסעים במתינות מחושבת, מצייתים בהכנעה להוראות מגבוה, שלא להלך מהר ברחוב, שלא לחבור לקבוצות. היא תוהה מה מייחד אותה מיתר הנשים שנראות כמו יצורים דוחים ומעוותי צורה, ומשיבה לעצמה בעגימות נפש כי בדיוק כמותן גם היא חלק מהעדר, עדר של כבשים המהלכים בראש מורכן אחר כולם ונשמעים להוראת הרועה. אלא שהרועה אינו האיש הטוב החס על עדרו, כי אם אדם עלום מרובה ידיים, ובכל אחת מהן הוא אוחז מקל להלקאה.

היא מקפידה שלא למשוך תשומת לב. ככל שתצמצם מאישיותה, כך יישמרו סיכוייה לחצות את המשוכה העוברת בין הבית לבית הספר לסַפּרות מבלי להיעצר על ידי סיירות הצניעות המכונות "חָהָארָנֶה זֵיינַב", האחיות זֵיינַב. הסיירות הללו מצוידות באלות ונתונות במסע ציד מטורף ללכידת "מופקרות", "כופרים" ו"עבריינים", כדי ללמדם בדרך הקשה את כללי ההתנהגות האסלאמיים הטהורים.

מזווית עינה היא עוקבת אחר בחורה שנראה כי לא טרחה די לצמצום מראיה, והנה היא נעצרת על ידי האחיות זֵיינַב.

"למה את לא מכסה את השיער?" תוקפת האחות זיינב, לבושה שחורים מכף רגל ועד ראש ונראית בעיני פרי פחות אחות ויותר כיצור שטני שעלה ממעמקי האדמה.

הבחורה, שציצת שיער חרגה מתחום ה"מק'נעה" (כיסוי ראש מוסלמי, תחליף למטפחת ראש) השחור שלה ובצבצה על מצחה, בשוגג או במכוון, ממהרת ועוטפת את ראשה.

"מה זה הידיים האלה? למה לכלכת את הציפורניים שלך בגועל נפש הזה?"

"זה לק, שכחתי לנקות..." מגמגמת הבחורה בפנים חיוורות כשהיא מאגרפת את ידיה לכסות על קלונה.

האחות זיינב מגיבה להסבר המגומגם בסגנון נוסח משטרת הצניעות. "גם ראש גלוי וגם ציפורניים מטונפות," היא מטיחה בה בקול רועם. "את משחיתת מוסר. את תקבלי מלקות על העבירות הקשות האלה, ובפעם הבאה אם נמצא אותך חוטאת שוב, נסקול אותך למוות." בקצב אחיד היא חובטת במקל על גבה ועל כתפיה, והבחורה מרימה ידיים מתגוננות אל פניה.

המחזה המבעית שהתנהל לנגד עיניה של פרי ארך כשלושים צעדים של הליכה מדודה ברחוב העוין. מתחת למטפחת שעטפה את ראשה סמר שערה. היא ביקשה לפלס דרכה בין המהמורות המרושעות, הבוחנות ומאיימות בכל צעד ושעל, ולהתרחק משם ככל האפשר. עיניה טיפסו מעלה, הרחק מהנעשה על פני האדמה הבוערת, ונטפלו לעלוות העצים העטויה פתיתי שלג, כמו פודרה המכסה את הכתמים. לפחות את האיפור הזה לא יסירו האחיות זיינב, היא רוטנת בפה נעול.

בהמשך הדרך התגודד קהל סביב נער ונערה וחזה בהתזת צבע על פניהם. על מה ולמה? את התשובה על כך קיבלה כשנשמעה צעקה רמה מפי המתיז: "כעת תור המלקות. שבעים וחמש מלקות כדי שעוד פעם לא תחשבו לדבר אחד עם השני ברחוב."

פרי התאוותה לנוס מהמקום בטרם תיאלץ לחזות בהלקאתם של הצעירים המסכנים. אולם זכרה כי אל לה להיחפז, פן תיעצר ותיענש גם היא בעבור מהירות גבוהה בהליכה. היא חנטה את פניה החיוורות במטפחת וקיוותה להיעלם כולה בתוך המטפחת.

מאחוריה נשמעו הדי המלקות ועווית של כאב חלפה בגבה כמו כוונו ההצלפות ישירות אליה. קצרת רוח טיפסה במעלה המדרגות המובילות אל כיתת הלימוד, נכנסה וסגרה אחריה את הדלת החוצצת בינה לבין העולם המשתולל בחוץ. היא הסמיכה ראשה אל הדלת, נשמה נשימות נמרצות ובהדרגה האטה את קצב הנשימה. אחר הסירה את ה"מַנְטוֹ" ותלתה על הקולב במבואה.

המוסלמיות הרבות הלומדות איתה מפתיעות אותה באופן הגלוי שבו הן מצהירות על כוונתן לעזוב את איראן ולצאת לגרמניה, לאנגליה, לקנדה. מיד בהגיען אל בין כותלי בית הספר הן תולשות מעליהן במיאוס את השכבות החיצוניות של לבושן ונותרות בבגדים הדוקים המדגישים את קווי המתאר של גופן ואת נשיותן המתפרצת. היא מניחה שבימים של טרום המהפכה האסלאמית הן לא התהלכו במחשופים כה עמוקים כפי שהן מפגינות כעת, ברצותן לקרוא תיגר לאיסורים ולחרמות המאוסים. הן שולפות מן התיק בזה אחר זה את כלי המשחית: שפתון, בקבוקון בושם, לק ומסרק, מזליפות מעט בושם ומרחרחות זו את צווארה הבשׂוּם של זו בצחקוק, מפדרות את פניהן, מושחות את שפתותיהן באודם עז ובוהק, מורחות לק תואם על ציפורניהן, נעמדות לפני המראה, מפריחות אליה נשיקות, פוצחות פה אחד בקריאה של הפתגם: "הרגי אותי, אבל לפני כן תייפי אותי", וחותמות את ההכנות לקראת הלימודים בשורה של ענטוזים המפיקים רעמי צחוק.

פרי משתפת פעולה עם הבנות בצחוק שופע עליזות ורואה במפגשים הללו תזכורת לשפיות ולקלילות של החיים בטרם תצא שוב לכובד הרובץ לפתחם. בתום יום הלימודים, לקראת צאתן אל הרחוב המנוכר, הן מקפידות לקרצף מעל פניהן את האיפור הכבד, טומנות את ידיהן המטופחות בכפפות מסוות לק, ובחוסר רצון גלוי הן ניגשות לטשטש את נשיותן בליפופי המטפחת סביב ראשן ובמעטה ה"מַנְטוֹ" וה"צ'אדור" על בגדיהן.

פרי לומדת את רזי המקצוע, ובין כותלי הבית היא מוציאה לפועל את שיטות הטיפול הנלמדות על שערה ועל ציפורני ידיה ורגליה. היא מדמה לחשוב שהיא מהלכת יד ביד ובראש מורם עם מורד בחוצות העיר עם שערה הגלוי שעבר החלקה ועם ציפורניה העשויות, ועל גופה שמלת המיני הקצרצרה שהיא כה משתוקקת לשוב ולכנס לתוכה את גופה. ומורד גם הוא מסיר מעליו את בגדי החאקי המשמימים ומתגנדר בחולצה צבעונית ובמכנסי ג'ינס או בחליפה מהודרת, קושר עניבה אמריקאית מושחתת המסכנת את שלום העולם אליבא דח'ומייני וחבר מרעיו, והם מושכים את עיניהם של עוברים ושבים.

פעולות הידיים לטיפוח ההופעה מחזירות אותה לימי הילדות, למשחקי הבובות, שאותן הלבישה וסירקה שוב ושוב. עתים היא יורדת למפלס התחתון ומיישמת את מיומנויותיה החדשות על שערן של האחייניות החינניות המתחרות ביניהן מי תהיה הראשונה הפעם לטיפול יופי תחת ידיה של דודתן האהובה. שערותיהן הארוכות עוברות הברשה וקליעה לצמות, תוך קריאות התפעלות החולצות צחקוקים עולצים מפיותיהן הקטנטנים. בתום שעת היופי עומדות פרי וגיסתה במטבח, ובארבע ידיים זריזות הן מתקינות ארוחת ערב משותפת.

מורד נעשה פחות ופחות בטל ויותר עסוק. הוא שב הביתה עם ניצוץ צוהל בעיניו וממטיר את הדיווח היומי על מכירותיו. מתברר כי היוזמה והתושייה של מהרי עומדות במבחן המציאות, והביקוש לכובעים מפתיע בהיקפו.

בסופי השבוע הם מבקרים בקביעות בבית הכנסת. הם חשים כמיהה למשב של תפילה, לקשר קרוב עם בורא עולם שינחה אותם בדרכם העלומה, ובה בעת מלקטים זרזיפי מידע באשר לאפשרויות המילוט. בניגוד לאוזניהם הכרויות, פיהם חתום ואינו מעיד על צפונותיהם.

"שבת שלום," מקדמות הנשים את פני פרי בהיכנסה, ומפנות לה מקום ישיבה על ספסל העץ.

"שבת שלום," משיבה פרי ומהדרת את הברכה בחיוכה המתוק.

"מה שלומך? מה חדש?" נלחשות אליה השאלות מכל עבר, בתקווה לדלות ממנה מידע חדש, בעוד עיניהן נתונות במילוי מסור של תפקידן הכפול: בחינה מדוקדקת של מראה פניה של פרי מצד אחד, ומעקב אחר שורות התפילה הנקראות מן הספר הפתוח שבידיהן מצד שני.

פרי משיבה בכל הרצינות, "ברוך השם, הכול בסדר," "בעזרת השם, יהיה בסדר," ועיניה חולפות על פני הנברשות עתירות האור המשתלשלות מן התקרה, דרך הציורים והעיטורים המקשטים את הקירות, ונעצרות לבסוף בבימת העץ ובדמותו התמירה של החזן הקורא בקול ערב את פרשת השבוע.

ובהגיע הנשים לשלב המיצוי בחקירה, מזליגה מי מהן לאוזניה את החדשות הטריות ועוקבת בקורת רוח גלויה אחר ארשת פניה המופתעת, שכר הולם בהחלט למאמציה של זו בהפצת המידע.

מאז ומתמיד שימש בית הכנסת מוקד חברתי ורכילותי לנשים. עזרת הנשים מזמינה לפתיחת הלבבות והפיות ולהחלפת פרטי מידע: מי הגיעה לפרקה, מי השתדך ומי התארס, מי חלה ומי החלים, מי התעשר ומי ירד מנכסיו, וכל זאת למורת רוחו של הגבאי שנאלץ מעת לעת להקיש בידו על התיבה ולבקש לכבד את התפילה המיתמרת אל שערי שמים.

באיזשהו אופן צולחת הפטפטת את מחסום הווילון ומסתננת לאוזניהם של הגברים, ואף אלו אינם טומנים פיהם בסידור, כי אם מפנים אותו לאוזנו הזקופה של איש שיחם, וכך ממשיכה השמועה לעשות כנפיים בין הכתלים המקודשים.

פרי מבחינה בעובדה כי המהפכה המתחוללת ברחבי המדינה נותנת אותותיה גם בבית הכנסת. מבט חולף על הגברים המתפללים מורה על היעדרותו של הדור הצעיר. הבחורים גויסו לשורות הצבא או הצליחו להימלט אל מחוץ לגבולות המדינה.

נושאי הרכילות עברו גם הם שינויים ברוח הזמן, והם מצטמצמים כעת לנושא מוביל אחד: היציאה מאיראן. תוך הסתכלות מרפרפת בין דפי התפילה מתגלגלים שמותיהם של בני המזל שיצאו והגיעו למחוז חפצם, שמותיהם של בישי המזל שלא צלחה דרכם, ושל אלו המתכוננים לקראת ביצוע התוכנית ההרפתקנית.

פרי יונקת את הסיפורים על אודות יהודים ומוסלמים שחצו את הגבול ונסו על נפשם. אנשים עוזבים פתאום בלי להיפרד לשלום מקרובים ומידידים. כך הובא לידיעתה שהלן, חברתה המוסלמית של אמא מהרי, נמלטה לביתה שבווינה והותירה מאחוריה את הווילה הגדולה והלבנה שלה בשכונה הצפונית היוקרתית שִׁמְרָאן, את החצר המטופחת, המכונית ותכולת הבית, וארבעה אנשים פעורי פה: העוזרת, הנהג, הטבח והגנן. כמוה נטשו את בתיהם יהודים ומוסלמים עשירים, שגרירים וידוענים בעלי הון.

היא כורה אוזן לסיפורי החקירות הקשות והעינויים שעוברים הנתפסים ואלו שנלכדו כשברשותם כסף וזהב ונכלאו בכלא אווין האיום. אוזניה קולטות את אלו שה"גָצָ'קְצִ'י", המבריח, הונה אותם, גזל את כספם ורכושם ונעלם כשהוא נוטש אותם במדבר השומם ומותיר רק את לבושם לעורם. ועוד היא מענה עצמה לשמוע על מקרים חמורים יותר שבהם קיפחו הנמלטים את חייהם. ומעל כל אלה מרחף כל העת סיפורו המדכדך של אחיה שַׁהְרָם.

בין כותלי הבית מחליפים פרי ומורד פרטי מידע, נתון תמורת נתון, משל היו סוחרים. הנושא פוקד אותם בקביעות, והם מטפחים ומזינים אותו בעובדות.

"פרי ג'ון," פונה מורד אל פניה המכורכמות. "את בטוחה שאת רוצה לצאת להרפתקה הזאת?"

בבת אחת היא מסירה מעליה את הקדרות ועוטה ארשת של נחישות. "יותר ויותר אני רואה שאין לנו מה לעשות כאן. אנחנו חייבים לצאת."

בתוך כך הולכים ומתרבים מעשי האלימות. המפַגעים רומסים בדרכם מכל הבא ליד, ואיש אינו חסין בפניהם. כל אירוע ותקרית, לא זו בלבד שאינם מרַפּים את ידיהם אלא מחזקים ומעצימים את החלטתם.

וכשההחלטה קיבלה צורה של מעשים והמעשים התגבשו לכדי תזוזה מעודדת לקראת מעשה הבריחה, התבשרה פרי על הריונה.

22.

פרי מהלכת כבת מלך מפונקת בממלכתה המתקתקה. לאחר מכירת ביתו של מנשה, אחיו של מורד, שבו חסו במשך שישה חודשים תמימים מאז חתונתם, הם מהגרים אל ביתו של רָאמִין, אחיה של פרי, וחולקים אותו עם רָאמִין, עם בֶּהְנָם ועם הוריה.

"היהודי הנודד," קראה פרי בהגיעם אל ביתם הזמני החדש. "אני מקווה שהמעבר הבא יהיה ישירות לישראל." היא חושבת בצער כי אילו יכלה ללדת את ילדה הראשון בישראל, היה ילדה הבכור צבר כמו אחייניה, שהם צברים מבטן ומלידה, והיא יכלה כמו הוריהם להתגאות בעובדה שגם בנם הראשון שלה ושל מורד הוא צבר.

"בעזרת השם, אבל לפני כן תעברי בשלום את הלידה," הבהירה מהרי ולקחה מידיה את המזוודה.

"נראה מה יגיע קודם," השיבה פרי.

"פרי," הזדעקה מהרי ונתנה מבט תוכחה בבתה. "על מה את מדברת? את לא רוצה הָאסבְּשָלוֹם לפגוע בתינוק. תני לו לצאת בשלום, ואחר כך אלוהים גדול. ותפסיקי להרים דברים כבדים, תני לגברים לעשות את העבודה שלהם."

"טוב, ממאן. בשביל התינוק שלי אעשה הכול. אפילו ישראל תחכה."

ואכן, היא עושה למען העובר שבבטנה. היא אוכלת לשובע, מבקרת בקביעות אצל רופא הנשים המוסלמי, עורכת סיורי קניות ומגבבת על המלתחה החדשה בגדים מיניאטוריים, מגבות וחיתולים. "'שׁוּקוּן נָדָארֶה', אין בזה מזל," נבהלות המילים מפי אִמה, אבל פרי מפנה עורף לאמונות התפלות ולצקצוקי הלשון ויוצאת ושבה עם שמיכה כחולה.

ביתו של רָאמִין בנוי על שני מפלסים. במפלס העליון מתגורר רָאמִין, בעוד אשתו וילדיו שוהים בארצות הברית. בֶּהְנָם מצא משכן הולם במתחם העליון של אחיו. במפלס התחתון משתרע סלון רחב ידיים הזוכה לתאורה טבעית שמנדב חלון הזכוכית הגדול. באגף השמאלי חדר שינה ובו ממוקמים פרי ומורד, ובאגף הימני מטבח. הוריה ישנים על ספת הסלון.

מדי יום פוקחת פרי עיניים אל בוקר מתקדם, כשכדור השמש המחזיק את שרביט השליטה בממשלת היום שולח אליה קריצת קרניים מבעד לחווקי התריס. היא מותחת זרועותיה בפיהוק מתמשך המנער את שיירי השינה המתפוגגת, ולובשת בניחותא את השמלה הפרחונית הרחבה. או אז היא מתיישבת מול המראה, מתאפרת, מטפלת בשערה, ויוצאת אל הסלון כשחיוך נסיכותי מעטר את פניה. בני הבית מכרכרים סביבה כמו עדת דבורים סביב מלכתם, דואגים לספק את מאווייה ומוסיפים ומלעיטים אותה גם כשכלו צרכיה, ולקינוח מעתירים עליה קיתונות של אהבה.

פרי מקבלת בפליאה את השינויים המתחוללים בגופה ואת גזרתה המתעגלת, ותוהה על נס החיים הצומח בתוכה. היא נענית ברצון להנאות הקטנות המציפות אותה מכל עבר, מאריכה את מנוחת הצהריים בעצלות מתמשכת וקמה בעצלתיים ממקום רבצה כמו חתולת בית מפונקת. וכמודעת למקור מעלותיה, היא מחליקה בידה על בטנה, לוחשת דברי חיבה לעובר הנע ברחמה ומודה לו על שזיכה אותה ביחס מועדף.

לעתים, כשעולה בה הרהור באשר לתוכנית הבריחה, מזהים סובביה את הסממנים המתגודדים על מצחה, והם נרתמים לעקירת המחשבה המופרכת בעודה באִבּה. "אם תגיעי למקום זר והָאסבְּשָלוֹם יקרה משהו - מי יעזור לך?" מתרה בה אמא. "לַכול זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים," מגייס אבא את קהלת. "אולי אנחנו לא מפנקים אותך מספיק?" שולח אחיה רָאמִין עקיצה, ופרי מחליקה בידה על ראשו.

האירועים ממשיכים לנעוץ בהם את חודיהם, והם מאוגפים בשרשורי מילים הנטפלים אליהם מן המרקע או מהעיתון, וכגיבוי מסכיתים ל"קול ישראל".

פרי רושמת:

בני הערובה בשגרירות האמריקאית שנתפסו על ידי הסטודנטים בארבעה בנובמבר, מוחזקים עדיין בבניין השגרירות האמריקאית.

אני חושבת על המסכנים האלה שלא פגעו באף אדם, למה זה מגיע להם? למה זה מגיע למשפחות שלהם שמתות מדאגה לשלומם? הסטודנטים רצו להעניש את הנשיא ג'ימי קרטר על שנתן רשות לרזא שאה להיכנס לארצות הברית ולקבל טיפול רפואי. בהזדמנות הזאת הם מענישים אותו גם על כל השנים שבהן הוא תמך בשלטון של השאה. ובאותה הזדמנות הם הולכים להיסטוריה הרחוקה ונוקמים על התמיכה של ארצות הברית בהפיכה של 1953 שהביאה להדחת ראש הממשלה מוחמד מוסאדק. סגירת חשבונות על הגב של אנשים תמימים.

אני לא בטוחה שהיתה כאן הוראה מלמעלה. יש לי הרגשה שח'ומייני בעצמו הופתע ממה שקרה. עושה רושם שהעניין מסתבך ולא מוצאים לו פתרון.

"ככה זה כשאין בעל בית רציני במדינה," היא משחררת משפט לאוויר החדר ואוחזת לפתע בבטנה. הכאב חולף והיא תוהה לפשר העווית. כעבור דקות אחדות אוחזת דקירת כאב בגבה ובבטנה, והיא נבהלת.

מהרי קרבה אל בתה ועל פניה טבועים דאגה וחיוך גם יחד. "זה מתחיל, פרי ג'ון. את הולכת להיות אמא."

שלוש עשרה שעות התייסרה פרי בכאביה. הרופא חישב לבצע ניתוח קיסרי, אך בסופו של דבר נפלה ההחלטה על לידת ואקום תחת הרדמה. בכל אותן שעות ניצב מורד מאחורי דלתו של חדר הלידה וקרא תהלים.

פרי התעוררה ופקחה את עיניה אל החומה המשפחתית שהקיפה את מיטתה. "מזל טוב, 'פֶּסָר זָהִידִי', ילדת בן," קראה החומה פה אחד. היא חיבקה את תינוקה בעיניים נוצצות ומפיה נטף צוף: "אֵי חוֹדָה, מָמָאן שׁוֹדָם', אלוהים, אני אמא."

לידתו של התינוק אֶבִּי, קיצור השם אִבְּרָהִים (השם הפרסי לאברהם), האירה את הבית, הפיחה בו שמחת חיים ויצקה בין כתליו טוהר ותקווה, חום ואהבה, כנגד האפלה, הקדרות והעוינות ששררו בחוץ. טקס ברית המילה אפוף היה בתחושה חזקה של משפחתיות.

פרי סוקרת את המטר האנושי המקיף את הבית, ואוזניה כרויות להמולת הצחוק והשמחה. מתחוורת לה עובדה מוזרה כי בהולדת תינוק כולם נרגשים סביבו: אמא, אבא, סבתא, סבא, דודות, דודים, שכנות, שכנים, ומי לא? התינוק. הוא בלבד שרוע על מרבצו, אדיש ומכונס, ואינו מבין על מה המהומה. ואף על פי כן ממשיכים לרקד סביבו, והתגמול הוא בעצם היותו.

היא שבויה בקסמם של הרגשות האימהיים שמעורר בה התינוק הרך האחוז בידיה. בכל פעולת הנקה היא תמהה כיצד גופה ממשיך להזין אותו.

"תאכל יפה בני, מחמלי," היא מדברת אל פלומת השיער השחורה המהדרת את ראשו ושואפת את ריחו המתקתק, והוא נושא אליה עיניים גדולות ונבונות. "עליך להתחזק לקראת היציאה. דרך ארוכה לפנינו."

ואֶבִּי, כמו מבין את דברי אמו, יונק בשקיקה ומגהק כשהיא מניחה אותו נשען על חזה. וכשהוא גדל עוד והיא ממתיקה בפניו את סודה, הוא משיב לה בגרגורים עולצים המחלצים קולות צחוק מפיה.

יום ראשון, 3 באוגוסט 1980

יומני, אני ממאן! אמא! המילה "ממאן" מרגשת אותי. אני חושבת שהמילה הזאת מכילה הכי הרבה רגשות, יותר מכל המילים שבעולם.

לפני שלושה חודשים נולד אֶבִּי שלי. אני אוחזת אותו ברכּוּת בידי. האם יש פלא גדול מזה? האם יש משהו מתוק יותר, טהור יותר, ממוסס יותר? אני לא שבעה מלהסתכל בו כל היום, לנשק אותו, להריח את הריח הנפלא שלו, לשמוע את הגרגורים המהפנטים שיוצאים מהפה המתוק הזה. כשהוא ישן אני מתקרבת בכל פעם לשמוע את הנשימות שלו. וכשהוא ער אני מצחיקה אותו, וכבר הוא מניף במרץ את הידיים והרגליים הקטנטנות שלו. אני מדברת אליו והוא מקשיב, ואם התרחקתי ממנו הוא מיד קורא לי בבכי שובר לב, ואני חוזרת ולוקחת אותו לידיים ומחבקת אותו ומבטיחה, "אמא כאן, חמוד שלי, אמא לא עוזבת אותך לעולם."

אני מוכנה לעשות הכול בשבילך, מתוק קטן שלי. אני רוצה שתגדל ותתחזק ונצא לישראל, ובעזרת השם ניתן לך את כל הטוב שמגיע לך.

ובדיוק כשפרי חשה שהגיעה העת להשיח עם מורד בדבר התוכנית, היא נמצאה מעוברת בשנית.

כנגד המחשבה המפעימה על החיים החדשים הנבראים ברחמה, היא מצרה על היותה נצורה שוב בעל כורחה.

מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי של הספר.

שרה אהרוני / שתיקה פרסית

עורך אחראי: דב איכנולד

עורכת ספרי המקור: נוית בראל

עורכת הספר: דפנה שחורי

עורכת הלשון: ורד זינגר

מעצבת הכריכה: דנה ציביאק

הדימוי שעל הכריכה: Trevillion Images / Agnieszka Kielak

הפקה והבאה לדפוס: בתיה בודנר

לוחות: צביקה שרויטמן

סדר: טפר בע"מ

תודה לכותבי הספרים הבאים: 1. רוח אללה - ח'ומייני והמהפכה האסלאמית, אמיר טהירי. ספריית אפקים/עם עובד, 1985. 2. איראן במהפכה, דוד מנשרי. הקיבוץ המאוחד, 1988. 3. שטן גדול שטן קטן - מהפכה ומילוט באיראן, אליעזר (גייזי) צפריר. ספריית מעריב, 2002.