הוא היה אמור לככב בקולנוע, ובמקום זה החביאו אותו. מה כל כך מפחיד בסרט החדש של עלי ג'י?
בתחילה דובר על כ-1,000 בתי קולנוע בארה"ב, אבל התוכנית הצטמקה, וחמישה ימים אחרי שיצא סרט הקאמבק של סשה ברון כהן כבר עלה לאמזון פריים. בדרך הוא ספג קמפיין החרמה בבריטניה וביקורות קשות בארה"ב. אלא שמאחורי הסערה סביב "עלי ג'י: אני מי?" מסתתרת סאטירה שלא חסה על אף צד. היא לא מושלמת, אבל ברגעיה הטובים עומדת מול המיטב של בוראט וברונו
אם יש סרט שעליו ניתן לומר שהוא "נקבר קבורת חמור" הרי שזהו "עלי ג'י: אני מי?” (Ali G: Who Iz I?). הסרט מחזיר את ברון כהן לדמות האיקונית מסדרת הטלוויזיה הבריטית/אמריקאית (18 פרקים שהוקרנו בין 2000-2004). ושבה יצר תוכנית אירוח בהגשתו של מראיין בלתי סביר: צעיר בריטי מסטיינס על התמזה, שהוזה את היותו ראפר ממוצא ג'מייקני. קריקטורה מגוחכת באופן בלתי נתפס, ושבאמצעותה ברון כהן הפיל בפח אנשים מוכרים מתחומי התרבות, המדע והפוליטיקה.
"עלי ג'י: אני מי" - טריילר
(באדיבות סרטי פורום פילם)
התגובות של המרואיינים לטמטום של הדמות, או, במקרים מסוימים, הפגנת הטמטום האותנטית שלהם, הייתה פורצת דרך לזמנה. ברון כהן הפגין יכולת אלתור וירטואוזית, המשולבת במניפולציות ערמומיות על המרואיינים – שילוב שהוליד רגעים קלאסיים של הומור קרינג'. הדמות הועברה למסך הגדול ב"עלי ג'י: הסרט" (2002) שבו נעשתה החלטה כושלת ליצור קומדיה בדיונית לחלוטין, וזאת בשונה מאזור הדמדומים המשלב תיעוד וסרט מתיחות שבו פעלה הסדרה.
מאז ברון כהן פיתח דמויות נוספות שבאמצעותן הוא אלתר בסיטואציות קיצוניות. בוראט (2006 ,2020), ברונו (2009), ועוד שלל דמויות משנה בסדרה בת שבעה פרקים שנקראה "מי זו אמריקה?" (2018). שתיים מהדמויות שיצר עבור סדרה זו – המרצה ללימודי מגדר נירה קין-נדג'וצ'לו והמומחה הישראלי ללוחמה בטרור ערן מורד - מופיעים גם בסרטו הנוכחי. ברון כהן הוא סאטיריקן שברגעיו הטובים חושף את הטיפשות המפלצתית של הגזענים מהצד הימני, ואת נביבותם המחשבתית של הנאורים בעיני עצמם מצד שמאל. בתרבות שבה אבדה היכולת להבחין בין דמות נלעגת כמכשיר מחולל ראקציה סאטירית, ודמות שעיצובה הגזעני פסול, ההומור של ברון כהן הפך ללא לגיטימי.
יש לזכור שברון כהן הוא גם יהודי. ולא מ"הסוג הטוב" נוסח אדם ברודי או האנה איינבינדר שמתהדרים בטוהרם המוסרי באמצעות האשמת ישראל ברצח עם. הוא יהודי שמכיר ואוהב את ישראל, יודע לא מעט מילים בעברית (בעיקר קללות מאוד יצירתיות), ושחושב, רחמנא ליצלן, שהחמאס רצח אנשים חפים מפשע ב-7 לאוקטובר. היו ניסיונות למנוע את הפצת הסרט בבתי הקולנוע בבריטניה, ניסיונות שמאחוריהם עמד ארגון פלסטינאי שנקרא NewsCord ושעוסק בפיקוח פוליטי על מדיה. הם תירצו את הקמפיין בעיצוב של "עלי ג'י" כחיקוי של תרבות שחורה ובריטית-ג'מייקנית, תוך שימוש בסטריאוטיפים גזעניים. בפועל היה זה ניסיון גזעני לקנסל קומיקאי יהודי שאותו ניתן לתייג כ"ציוני". הם זכו להצלחה מסוימת כשאחת מרשתות בתי הקולנוע בבריטניה הכריזה שהסרט לא יוקרן אצלה.
גם אולפני אמזון MGM, שהפיקו את הסרט, נראו בעיקר כמי שמנסים לטאטא אותו בזריזות האפשרית מתחת לשטיח, עד שייזרק לפלטפורמה של אמזון פריים. במקור דובר על הפצה בכ-1000 בתי קולנוע בארה"ב אך זה השתנה כמה פעמים. ב-10 באוקטובר תוכנית ההקרנה צומצמה לשבוע בודד. ב-21 באוקטובר השבוע הפך ליומיים של הקרנה. למחרת הוא הופץ בבתי קולנוע ספורים בארה"ב וחמישה ימים אחר כך כבר הועלה לאמזון פריים. לי לא ידוע על הפצה כה משובשת של סרט, שנראה כי היא מונעת משילוב בין פחד משתק וחוסר אמון מוחלט בתוצר.
גם הביקורת האמריקנית לא החמיאה – ואין זה מפתיע. בסרט יש כמה סצנות ברוטליות שלועגות לתקינות פוליטית, בעיקר זו הנאכפת בידי אפרו-אמריקאיים, אנשי דת מצפוניים ויועצי נאורות פוליטית. הומור כלפי רדנקס גזעניים זה דבר אחד, אבל הליברליות של מבקרי הקולנוע האמריקאים מתקשה לבלוע רגעים שבהם קבוצות מיעוט אינן מוצגות במיטבן. באתר מטאקריטיק המרכז ומשקלל ביקורות של מבקרי קולנוע יש לסרט ציון מכפיר למדי של 39 מתוך 100. אני לא רוצה לטעון שיש קונספירציה נגד הסרט, אבל אם מחשבים עצמאית את הציונים של כל ביקורת חלקי מספר הביקורות המספר שמתקבל הוא 55.4 - נמוך אבל באופן בינוני, לא נמוך באופן קטסטרופלי.
אז איך הסרט עצמו? לא מושלם, כמובן. יש בו קטעים שעובדים טוב יותר ויש שפחות. לראות את ברון כהן בן ה-55 מגלם גרסה מבוגרת של הראסטפארי מסטיינס מזכיר קצת את תחושת האי נוחות הספציפית (בתוספת לאי נוחות הרגילה) שמלווה צפייה בחברי כנופיית ג'אקאס בסרטיהם האחרונים. וזאת למרות שכהן השיל לא מזמן ממשקלו, ומתחת לזקנקן, המשקפים והבגדים נראה צעיר משמעותית מגילו. בהנחה שלא פוסלים על הסף את סוג ההומור של ברון כהן, הרי שהמיומנות שלו עדיין שרירה וקיימת. כמה מהקטעים מזכירים וריאציות על דברים שכבר ראינו מעבודותיו הקודמות, אבל יש גם רגעים מבריקים שעומדים יפה מול המיטב של בוראט וברונו. אני יכול להעיד על עצמי שבמהלך הצפייה התכווצתי בלא מעט רגעים, וצחקתי פחות ממה שחשבתי שאצחק. בצפייה חוזרת בסרט, כשמפלס חרדת-הקרינג' קצת ירד, הסרט היה יותר מצחיק.
סיפור המסגרת עוסק בניסיונו של עלי ג'י לשחזר את ימי התהילה לאחר שנות השפל. דרך סיפור זה הסרט עוסק באופן רפלקסיבי בבעייתיות המיוחדת של הדמות וסוג ההומור של ברון כהן באקלים התרבותי-פוליטי העכשווי. בפתיחה ובסיום של הסרט יש הבהרה, קצת מביכה, של השיטה הכוללת מספר מצומצם של שחקנים, עם משתתפים רבים שמופלים בפח ומתועדים בקלונם. בכך הסרט מסמן שהוא פועל במצב של כוננות ספיגה, בניסיון להתמודד עם הרתיעה האוטומטית של בני דור ה-Z, שסוג ההומור עשוי לטרגט אותם.
בסיפור המסגרת HBO לא חידשו את החוזה לסדרה של עלי ג'י לפני 20 שנה. מאז הוא התגלגל בניסיון למצוא את עצמו – תהליך שמוצג בסדרת סצנות בתחילת הסרט. יש לו חברה ששמה הוא ג'ולי קייט מידלטון (מורגנה רובינסון) שנמצאת בהיריון מתקדם. אגב, זו רחוקה מלהיות הבדיחה הפוגענית ביותר כלפי בית המלוכה הבריטי. עלי ג'י צריך למצוא דרך לפרנס את חברתו ההריונית. פקס ישן נושן מתגלה, ובו HBO מסכימים לדרישותיו החוזיות. זה שולח את עלי ג'י לארה"ב במחשבה השגויה שהוא עומד לחזור למעמד של כוכב עשיר. על הקולב הרעוע הזה נתלות סצנות שבהן הוא מנסה לאסוף צוות לתוכנית, מבין שהוא צריך להתנצל על דמותו, ובישורת האחרונה יוצר גרסה מופרעת לחלוטין של תוכנית האירוח – הכוללת הופעת אורח של חבר הקונגרס המושחת והמורשע ג'ורג סנטוס. רק אציין שסגמנט שכולל השתתפות של מגוון אנשי דת אמיתיים, ושבו עלי ג'י מקרין סרטון AI שעוסק במחילה דתית לחטאי העבר של דמותו, הוא אחד הדברים המצחיקים ביותר שראיתי בשנים האחרונות.
מלבד הקו העלילתי שבו מככב עלי ג'י, יש עוד שניים שבהם ברון כהן סוגר את הסאטירה כלפי צד ימין וכלפי צד שמאל. עלי ג'י נרדף ע"י המרצה ללימודי מגדר נירה קין-נדג'וצ'לו. קריקטורה של מרצה לבן ונאור מאוניברסיטת ברקלי שמנהל קמפיין החרמה כנגד הניכוס של תרבות שחורה שעלי ג'י מבצע, בעודו מדגים דרגת ניכוס שמקוממת כל אפרו-אמריקאי בסרט. זה מגיע לשיא בסגמנט שבו קין-נדג'וצ'לו מוביל חבורה צעירים ווקיסטים, עם איי.קיו של נעל מרופטת, לפעולות מחאה קרימינליות שמטרתן לסכל את התוכנית החדשה של עלי ג'י. בצד הימני של המפה ישנו סגמנט ארוך שבו ערן מורד מדריך קבוצת גזענים לבנים, לתרגול "קומנדו" שמתמחה בלכידת תינוקות של מהגרים. דבר דומה למה שברון כהן עשה בסדרה "מי זו אמריקה?" אבל בדרגה קיצונית הרבה יותר של שילוב בין פרוורטיות פוליטית ומינית. מעבר לשאלת ההומור והאימפקט הסאטירי, עצם היכולת של ברון כהן לגרום לאנשים "רגילים" להתנהג בדרכים מופרעות נותרת בדרגה בלתי נתפסת.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.