דסה צריך להוכיח את עצמו, לא את נאמנותו | תוכן גולשים
ארגוני האולטראס של מכבי חיפה מסרבים לעודד את אלי דסה בגלל עברו במכבי ת"א, אבל כאוהד ותיק ביציע הצפוני אני חושב שהם טועים. אפשר להבין את הרצון לשמור על המסורת ועל היריבות, אבל שחקן חדש צריך לקבל הזדמנות הוגנת. את דסה צריך לשפוט לפי מה שיעשה בירוק, לא לפי החולצות שלבש בעבר. גם לכם יש מה להגיד? שלחו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il
גיא צינקר, KICK|
תגיות
ההחלטה של ארגוני האולטראס של מכבי חיפה שלא לעודד את אלי דסה מעוררת סערה בקרב האוהדים. הכותרות מתמקדות בצעד החריג נגד שחקן הרכש החדש, אבל מאחוריו מסתתר ויכוח עמוק יותר על זהות המועדון, נאמנות לסמל והגבול שבין שמירה על עקרונות לבין קבלת המציאות של הכדורגל המודרני.
אני מנוי ביציע הצפוני מאז פתיחתו של סמי עופר, ועוד קודם לכן ישבתי ביציעי קריית אליעזר. אני מכיר את העוצמה של הקהל הזה, את החשיבות של ארגוני האוהדים ואת ההשפעה שלהם על האווירה באצטדיון. ודווקא משום כך, אני חושב שההחלטה שלא לעודד את דסה היא טעות. כשהצפוני מתייצב מאחורי שחקן, העידוד שלו לא נשאר רק ביציע. הוא מגיע לדשא, סוחף אחריו אלפי אוהדים ויכול לתת לשחקן דחיפה משמעותית.
אבל לפני שממהרים לתקוף את הארגונים, כדאי לקרוא גם את מה שנכתב מעבר לכותרת "לא נעודד את דסה". בהודעה שלהם הם מזהירים כי "אם נכשיר את הקרקע לכך ששחקנים מהיריבות יגיעו אלינו, ההנהלה תנחית כאן גם את דור פרץ וזהבי", ומבהירים שדסה נדרש להוכיח את עצמו.
כדי להבין את העמדה הזאת, צריך להכיר את תפיסת העולם של ארגוני האולטראס, שלא תמיד מתיישבת עם זו של האוהד הממוצע. לעיתים נדמה שהם עדיין נאחזים בכדורגל של פעם, בתקופה שבה המעבר בין יריבות נחשב כמעט לחציית קו אדום. אלא שהמשחק השתנה. שחקנים מחליפים קבוצות, עוברים בין מועדונים יריבים ומקבלים החלטות מקצועיות וכלכליות שלא בהכרח מעידות על מידת החיבור שלהם לסמל.
אני יכול להבין את הרצון לשמור על משהו מהכדורגל ההוא, שלפני הכסף הגדול והמעברים התכופים. לעקרונות האלה יש ערך. הם חלק מהזהות של המועדון, מהמסורת שלו ומהתרבות שהתפתחה ביציעים במשך שנים. לא פעם, דווקא הארגונים הם אלה ששומרים על הדברים שהופכים את הכדורגל להרבה יותר מעוד משחק.
אבל יש הבדל בין לשמור על עקרונות לבין להפוך את העבר של שחקן למכשול עוד לפני שקיבל הזדמנות להוכיח את עצמו. דסה שיחק במועדונים יריבים, ולפני שהגיע לחיפה בחן אפשרות לחזור למכבי ת"א. אז מה? האם שחקן מקצועני צריך להתנצל על התחנות שעבר בקריירה שלו? האם עצם העובדה שלבש בעבר חולצה אחרת הופכת אותו לפחות ראוי ללבוש ירוק?
מדובר בשחקן שתרם רבות לכדורגל הישראלי, ובעיקר לנבחרת ישראל. הוא היה שם לאורך שנים, צבר ניסיון ברמות הגבוהות והגיע עד לתפקיד קפטן הנבחרת. דסה לא הגיע למכבי חיפה כדי להוכיח שהוא שונא את מכבי ת"א או כל יריבה אחרת. הוא הגיע כדי לשחק כדורגל ולעזור לקבוצה להצליח. זה מה שצריך לעניין אותנו.
מותר לא להסכים עם החלטות ההנהלה, לבקר החתמות ולחשוב ששחקן מסוים אינו מתאים למועדון. גם היריבות הספורטיבית חשובה, ואין שום סיבה למחוק את ההיסטוריה או לוותר על הזהות הייחודית של מכבי חיפה. אבל שחקן חדש צריך לקבל הזדמנות הוגנת. את דסה צריך לשפוט לפי היכולת שלו, המחויבות שיפגין והתרומה שלו לקבוצה, לא לפי צבע החולצה שלבש בעבר.
אני לא מצפה מארגוני האולטראס לזנוח את העקרונות שלהם. להפך, אני מעריך את הרצון לשמור על המסורת ועל מה שמייחד את הקהל שלנו. אבל דווקא קהל שמתגאה בעוצמה שלו צריך לדעת מתי להשתמש בה כדי לחבק שחקן, ולא כדי להציב בפניו מחסום. אפשר לדרוש מדסה להוכיח את עצמו על הדשא, בלי לדרוש ממנו להוכיח נאמנות שעוד לא הייתה לו הזדמנות להפגין.
הייתי רוצה לראות את היציע הצפוני מתייצב מאחוריו. לא בגלל מה שעשה בקבוצות אחרות, אלא בגלל מה שהוא מסוגל לעשות אצלנו.
העבר של דסה שייך לקריירה שלו. העתיד שלו במכבי חיפה כבר שייך גם לנו.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.