"חנקתי מחבל בידיים, עשיתי דברים כל כך הזויים, ואז אני יושב באוטו ומפחד למות"

הריאיון מתפרסם כחלק מהפרויקט "איפה הם היום" של ynet ו"ידיעות אחרונות" עם כמה מגיבורי טבח 7 באוקטובר ששרדו את התופת. הפרויקט כולל סדרת פודקאסטים ב-ב-Be.po ומוסף מיוחד ב"ידיעות אחרונות".

מסיבת הנובה הייתה אמורה להיות מסיבת הפרידה של דניאל שרעבי מקרוביו. הוא הגיע אליה עם אחיו נריה, חברו הטוב יוסף חיים אוחנה וחברים נוספים, רגע לפני שתכנן לעבור לארצות הברית ולהתחיל את החיים שדמיין לעצמו. במקום לעלות על מטוס, הוא מצא את עצמו בבוקר 7 באוקטובר מטפל בעשרות פצועים תחת אש, נלחם לצד אחיו ונפצע בעצמו מרסיסים. על פועלו זכה להשיא משואה. לימים סיפר בריאיון ל-ynet ו-"ידיעות אחרונות" על תחושותיו הקשות כלפי רשויות המדינה.

היום, כשהוא חוזר לאותה שבת, הוא אומר שבמובן מסוים כל חייו הכינו אותו לרגעים האלה. בצבא, למשל, שירת כחובש - ובאחד התרגילים התקשה לרוץ עם הציוד. "אמרתי לעצמי: אם החבר הכי טוב שלי יוסף פצוע קילומטר ממני ואני צריך לרוץ בספרינט, איך עושים את זה?", הוא נזכר. "באמצע כבר לא היה לי כוח להמשיך, אבל הראש פשוט לא נתן לי לעצור".

יוסף שעליו מדבר שרעבי הוא יוסף חיים אוחנה, שעמד במרכז אחת ההחלטות הקשות ביותר שקיבל באותו יום. אחרי פיצוץ שפיצל את החבורה, דניאל ונריה הסתתרו מאחורי רכב וחיפשו את יוסף. דניאל הבחין בו כ-15 מטרים מהם, מסתתר מאחורי רכב אחר. הם צעקו אליו, אך הוא לא ראה אותם. זמן קצר לאחר מכן הרכב שמאחוריו נפגע והתפוצץ. "האוטומט שעובר לך בראש הוא: אני רץ ליוסף להציל אותו ולהביא אותו אלינו", הוא מספר. את מה שקרה מיד לאחר מכן כלל לא זכר במשך תקופה, עד שנריה סיפר לו. "הוא אמר שבאתי לרוץ אליו, אז הוא עצר אותי ואמר: אם אתה רץ אליו אתה מת גם, ואם אתה רץ אז אני רץ אחריך - ושנינו מתים".

דניאל המשיך עם אחיו. במשך ימים לאחר הטבח הוא הסתובב בדרום וחיפש את יוסף, בתקווה שאולי הוא מסתתר. רק בהמשך התברר שיוסף נחטף לעזה. מכאן התחיל עבור שרעבי מאבק להשבתו, שנמשך כשנתיים; בדיעבד, הוא מבין שהמאבק הזה אפשר לו לדחות את ההתמודדות עם מה שהוא עצמו עבר. "זה גם עזר לי באיזשהו מקום", הוא אומר. "כשאתה עובר ממאבק למאבק, אתה לא נותן לעצמך זמן של קריסה טוטאלית. אין לך זכות".

לדברי שרעבי, המטפלת שלו הסבירה לו כי במשך התקופה הזאת בנה "חומות וביצורים" סביב הטראומה. "סגרתי את זה ואמרתי: זה ליום אחר", הוא אומר. "עכשיו יש דברים יותר חשובים".

אחרי שיוסף חזר, החומות כבר לא היו נחוצות. "הן התחילו להיסדק כי הבנתי שלא צריך אותן יותר", הוא אומר, "ואז דברים מתחילים לקפוץ משם, והרגעים חוזרים".

הוא מתאר תקופה קשה של התמודדות יומיומית: סיוטים, שינה לא טובה והתקפי חרדה. לדבריו, "קשה להיות בגוף של עצמך כשאתה חווה דבר כזה. והכי גרוע זה שאתה מודע לזה שזה התקף חרדה, אבל עדיין לא מצליח להתמודד עם הפחד".

גם החזרה של יוסף עצמו החזירה אליו חלקים מאותו יום. "הוא סיפר חלקים שאני לא זכרתי", אומר שרעבי. "הוא זכר את כל הרגעים הכי קטנים".

אבל יוסף אינו האדם היחיד מאותו בוקר שדניאל ממשיך לשאת איתו. לצדו היה גם נריה, אחיו הצעיר, שהגיע איתו למסיבה ונלחם לצדו. "הוא לוחם בנפש וגם בגוף", אומר דניאל. "ב-7/10 הוא עשה דברים שילד לא עושה במציאות, גם מבחינת האומץ והיכולת לתפקד תחת כל כך הרבה קושי ופחד".

אחרי 7 באוקטובר עבר נריה תקופה קשה מבחינה נפשית. עבור דניאל נוספה להתמודדות גם אשמה של אח גדול. "אתה הבאת אותו למסיבה הזאת, מסיבה ראשונה שלו, והיא הפכה לשדה קרב ושינתה לו את כל החיים", הוא אומר. "אין דרך חזרה. מה שהיה היה, אי אפשר לשנות, ואתה לא יכול לחזור אחורה".

אצל דניאל, אחד הרגעים שבהם הבין עד כמה אותו יום נשאר בגוף הגיע אחרי הלווייתה של חברתו קארין ז'ורנו. "יצאנו מההלוויה והיינו אבודים", הוא מספר. החברים ישבו מחוץ לבית העלמין, חלקם שתו ואחרים עישנו קנאביס. "עישנתי שאכטה אחת יותר מדי וקיבלתי את התקף החרדה הראשון בחיים שלי. התקף חרדה זה הדבר הכי מפחיד. חנקתי מחבל בידיים, עשיתי דברים כל כך הזויים, ואז אני יושב באוטו ומפחד למות. מפחד למות".

בעקבות ההתמודדות פנה שרעבי לטיפול. לדבריו, בתחילה התקשה להתחבר לעצם הרעיון, ולא הבין את משמעותו. בהמשך החל בטיפול שכלל בין היתר EMDR, ומצא בו דרך לעבד חוויות נקודתיות מ-7 באוקטובר. אלא שגם כשהחל לנסות לבנות לעצמו חיים חדשים, הטראומה לא נשארה מאחור. דווקא תחילת הלימודים באוניברסיטה, הצעד שסימן עבורו התקדמות, הציף מחדש את המראות מ-7 באוקטובר. "אני לא אשכח את שלושת הימים הראשונים", הוא מספר. "אתה חווה דבר משמעותי כמו כניסה לאוניברסיטה בחיים, והגוף שלך מרגיש, תרצה או לא תרצה".

בלילה, כשניסה להירדם, הוא מצא את עצמו שוב שם: "אני עוצם עיניים ורואה דם, אש ויריות. אני לא ישן. זה לא חלום, זה במצב שאני ער". במשך יומיים, הוא מספר, כמעט לא הצליח לישון, עד שביום השלישי קרס מעייפות. בהמשך עבד בטיפול גם על ההצפות האלה. "היום זה קורה לעיתים רחוקות יותר", הוא אומר.

אחת החוויות שעליהן הצליח לעבוד בטיפול הייתה הטיפול בפצוע קשה בנובה. במשך שעות ניסה שרעבי לעצור דימום קשה בידו, וכשהחלו לפנות אותו, הפצוע איבד את הכרתו והדימום התחדש. שרעבי תפס את כלי הדם והניח חוסם עורקים נוסף. "אם לא הייתי מצליח הוא היה מת", הוא אומר. "חודשים אחרי זה הייתי נזכר בזה ומקבל התקף חרדה. היום אני יכול לספר לך את זה ואני נשאר פה עדיין רגוע ומדבר איתך".

היכולת הזאת חשובה במיוחד, משום שמאז 7 באוקטובר שרעבי לא עוסק רק בשיקום שלו. יחד עם נריה הוא הקים עמותה שנועדה בתחילה לסייע לאנשים שניסו לשים קץ לחייהם, ובהמשך הרחיבה את פעילותה. לדבריו, היא סייעה במאות טיפולים אישיים, סמינרים, רכיבות טיפוליות, קורסים ולימודים לנפגעי טראומה ולשורדי נובה. דרך הפעילות הזאת הוא רואה מקרוב את מי שכמעט שלוש שנים אחרי עדיין לא הצליחו לחזור לחיים שהיו להם קודם.

"בלי עזרה נכונה ויעילה אנשים לא יצליחו לקום", הוא אומר. "אתה רואה את זה על משפחות שהן מרוסקות. בן אדם אחד יכול לפרק משפחה שלמה. שורד נובה אחד שחי בבית עם ההורים שלו ועם האחים שלו יכול להחריב את כל המשפחה".

והזמן שעובר, הוא אומר, הופך חלק מהפגיעה לפחות נראית. "אני לא יודע אם 'נשכחנו' זו המילה הנכונה, כי במדינת ישראל קורים כל כך הרבה דברים", הוא אומר. "אנחנו עוד חלק ממשהו, אבל הדבר הבא מגיע. מסתובבים בינינו אלפי אנשים שהם שקופים".

שרעבי מדבר גם על הבירוקרטיה ועל המפגש עם הוועדות בביטוח הלאומי, נושא שעליו דיבר בהרחבה גם בעבר. מבחינתו, גם המפגש עם המערכת עלול להפוך לחלק מהטראומה. "כל ועדה של ביטוח לאומי מפילה לך איזה שנה אחורה בשיקום רק בגלל ההתנהלות שלהם", הוא טוען.

למרות הביקורת, כשנשאל אם הוא כועס על מה שקרה ועל כך שבאותו בוקר נאלץ בעצמו לעשות את מה שאחרים היו אמורים לעשות עבורו, התשובה שלו מפתיעה. "אני לא כועס על אלה שהיו אמורים להיות שם", הוא אומר. "אין לי מקום בתוך כל הדבר הזה, בתוך כל האישיות שנקראת דניאל, לכעס".

מבחינתו, זו אותה תפיסה שעזרה לו לשרוד בזמן אמת. כשהם היו מוקפים, תחת ירי, כשמסביבו אנשים צעקו ולא היה ברור מאיפה תגיע האש הבאה, הוא ניסה להתמקד רק בדבר אחד: במה שנמצא בשליטתו. "החלטתי להתרכז רק במה שאני כן יכול לעשות, במה שכן בר שינוי ויש לי שליטה עליו", הוא אומר. "צלחתי את היום הזה".

שלוש שנים אחרי, אותה תפיסה מלווה אותו גם בשיקום. הוא מדבר על "צמיחה פוסט טראומטית" ועל היכולת לבנות מתוך הטראומה גם חיים חדשים, אבל מדגיש שאין פירוש הדבר שההתמודדות נגמרה. "זה בהחלט לא אומר שאתה לא מתמודד", הוא אומר. "עד היום אני מתמודד עם הבוקר. אני קם ככה ואז אחרי הצהריים אני משתפר. המלחמה הזאת היא להכניס את עצמי למצב של: אוקיי, זה קשה, אבל אני יכול להתמודד עם זה".

העשייה למען אחרים, לדבריו, היא חלק מהדרך הזאת: "אם אני לא עושה מה שאני עושה לטובת האחר, המצב שלי הרבה יותר גרוע בכל המובנים. זה נתן לי כל כך הרבה".

היום הוא כבר מסתכל גם קדימה. הוא לומד, ממשיך בעשייה הציבורית ובהסברה, ובעתיד רוצה להרחיב אותה עוד יותר. כשהוא נשאל אם הכוונה גם לפוליטיקה, הוא משיב בחיוב. "יש פה דברים שצריך לתקן, יש הרבה דברים שצריך לעשות", הוא אומר. "הדבר שהכי מעניין אותי היום זה לעשות מהפך בתחום הנפש".

ויש גם עתיד אישי. זוגיות, הוא מודה, חסרה לו. "אני בשלב שאני כבר מוכן", הוא אומר, אחרי כל מה שעבר. "זו הייתה תקופה ארוכה ולא רגילה, שבה אתה מתעסק בכל כך הרבה דברים אבל לא בעצמך בדברים האלה. אני חושב שהגיע הזמן".

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, הוא מבקש מהחברה הישראלית לזכור שלא כל פגיעה נראית מבחוץ. "כל כך הרבה אנשים חטפו במלחמה הזאת בכל כך הרבה צורות", הוא אומר. "אחד איבד 20 חברים, אחד איבד יד, אחד רגל, אחד מתמודד רק עם הנפש ולא רואים אותו בכלל. אנחנו צריכים קצת יותר סבלנות וקצת יותר כבוד אחד לשני. לא חייב שכל מה שעברת יהיה בחוץ כדי לקבל כבוד והערכה ואמון בסיסי בצד השני".

ולשלוש השנים הבאות יש לו משאלה אחת: "שנהיה ראויים למה שקרה לכל האנשים האלה שמתו בשבילנו והקריבו כל כך הרבה עבורנו. אם למרות הכול עדיין אין לנו אחד את השני, ואנחנו לא מתנהגים זה לזה בצורה יפה, בריאה ונכונה - כמו שאנחנו אמורים כחברה ישראלית-יהודית - אז אנחנו גמורים".