למה מאיר שלו דרש לגרוס את הכתבים שהשאיר מאחור

את הזמן המועט שהיה למאיר שלו ז"ל בין גילוי המחלה לבין מותו בגיל 74, לפני שלוש שנים, הוא הקדיש בין השאר לגריסת סקיצות לא גמורות. במשך שבועות עבר עם אלמנתו רינה ושני ילדיו, זהר ומיכאל, על כל הכתבים והפתקים שכתב, וביחד הם בררו מה הולך להשמדה ומה לספרייה הלאומית.

"תיקתקנו את זה", מודיע מיכאל בשביעות רצון. "באנו לעשות עבודה ועם כל הצער והקושי, עשינו אותה. תוך כדי היה שם בונדינג וגם תחושת דחיפות, וכמובן היו תיבולים של הומור שחור סביב המוות. הרי לא היו לנו אשליות בנוגע לשאלה למה אנחנו עושים את כל זה".

הסצנה שעוקבת אחר תהליך הגריסה היא אחד הקטעים הופכי הבטן בסרט הדוקו טעון הגעגוע של הבמאית עדי ארבל, 'הדבר היה ככה', שישודר ביום רביעי (30.9) בכאן 11 וכאן BOX. כאשר אני מציינת שהרגע הדחוס הזה גרם לאוהבי האיש ואוהבי כתיבתו להרגיש נגזלים, אנחה נכרכת מסביבנו.

"קראנו את כתב היד של הספר על רות המואבייה, שאבא עבד עליו לפני מותו, ועם כל העצב שבדבר, זה לא מוכן, ולפרסם את הסיפורים הלא-גמורים של אבא זה כאילו שתגישי לשולחן את הקליפות עם האוכל, או שתניחי על הצלחת פשטידה לא אפויה", מתעקשת זהר, ומוסיפה שכבר לפני שנים אבא שלהם ביקש שאם משהו יקרה לו, הם מצווים להשמיד את כל הטיוטות שלא ראו אור.

מאיפה האובססיה הזו לגריסה? ממה בעצם הוא פחד? "זו לא אובססיה. זו קפדנות", היא מבהירה. "אין סיבה להשאיר אחריך משהו שהוא לא גמור. הוא ידע כמה עבודת ליטוש צריך כדי להגיע למוצר מוגמר, וכל עוד העבודה לא עברה את סף היסודיות שלו, היא לא צריכה לראות אור".

מיכאל: "חלק גדול מהארכיון היה גם ארגזים של מכתבים שקיבל מקוראים של הספרים ושל הטור ב'ידיעות אחרונות'. כל מכתב שענה עליו, ציין על המעטפה: 'עניתי'".

זהר: "נכון שבתוך הסיטואציה הייתה ההתמודדות עם זה שאבא הולך למות, אבל אני גם זוכרת הקלה ושמחה על הניפוי. בשביל אבא זה היה לדעת שהוא ממשיך הלאה, אל המוות, בראש נקי".

מה הוא אמר לכם על המוות? מיכאל: "עבור אבא, שכבר היה בסכנת חיים בזמן הפציעה בצבא, המוות היה חבר שלא רוצים להיפגש איתו שוב. אבל מרגע אבחון המחלה, הוא לא חי באשליות. היינו ביחד המון, ופתאום לכל הפגישות איתו היה משקל משמעותי. שאלתי את השאלות שרציתי לשאול והייתה החלפת אהבה. התחלתי להגיד לו 'אני אוהב אותך' בכל הזדמנות שהייתה לי".

איך הוא סיפר לכם על המחלה? רינה: "כל אחד קיבל את הידיעה לחוד".

מיכאל: "אבל הוא לא הסתיר ולא ניסה לנסוך בנו תקוות שווא".

זהר: "האבחנה הייתה בשלבים, ובכל שלב הבנו עוד קצת מה יש לו...".

מיכאל: "ומה שהיה לו, זה סרטן נדיר. סרטן לאנשים מיוחדים כמוהו".

מיכאל: "עבור אבא, שכבר היה בסכנת חיים בזמן הפציעה בצבא, המוות היה חבר שלא רוצים להיפגש איתו שוב. אבל מרגע אבחון המחלה, הוא לא חי באשליות. פתאום לכל הפגישות היה משקל משמעותי והייתה החלפת אהבה. התחלתי להגיד לו 'אני אוהב אותך' בכל הזדמנות"

אפשר רק לדמיין את הספר ששלו היה כותב על מחלתו, לו הספיק. ילדיו מודים שהוא אכן רצה לכתוב על הפרידה הצפויה שלו מהעולם, ובאיזשהו אופן נדמה להם שהוא באמת עשה את זה: "אני חושבת שבראש שלו הוא כתב את הספר הזה, שעזר לו לראות את כל מה שקרה מנקודת מבט ספרותית, הרי ככה הוא התמודד עם הכל. ראה את החיים דרך סיפורים ודמויות", משתפת זהר.

"אבל אגיד משהו שאני לא יודעת אם אתם יודעים", רינה אומרת לילדיה. "ביום של האבחנה, הלכנו לשני רופאים. את הרופאה הראשונה אבא שאל אם הוא יכול לכתוב ספר ילדים או ספר מבוגרים. 'ילדים לוקח לי כמה חודשים ומבוגרים לוקח לי כמה שנים', הוא אמר, והרופאה ענתה לו 'מבוגרים'. אבל אחרי זה הלכנו לרופא השני, והוא אמר בדיוק ההפך, 'תכתוב ספר ילדים'".

הפציעה שמיכאל הזכיר קרתה כאשר שלו שירת כחייל בסיירת גולני, במהלך מלחמת ההתשה. הוא נפגע קשה מאוד מירי דו-צדדי וכמעט נהרג. בסרט הוא מספר שהרגיש כמי שנמצא בין חיים ומוות, ומתאר את החוויה כ"התרוממות נפש".

מיכאל: "אבא קיבל ארבע כדורים, ברגל ובאגן. הפציעה הייתה נוכחת והיו לו לפעמים כאבים בהליכה. כשהייתי ילד קטן וגם בגיל ההתבגרות, הוא טיפס איתי ודילג, אבל מאוחר יותר היה לו קשה".

זהר: "הוא צלע, אבל הוא לא דיבר על זה הרבה, ולא השתמש בזה וגם לא לקח משככי כאבים".

והנפש? הטראומה? דיבר על הלם קרב? זהר: "זה לא משהו שבא לידי ביטוי. גם לקחו אותו לסיור במקום שבו זה קרה".

רינה: "מאיר היה נוכח בחנוכת האנדרטה במקום שבו התרחשה הפציעה שלו. זוג חברים שלנו, שניהם פרופסורים לרפואה והגבר גם היה עם מאיר בסיירת, פחדו שהמקום הזה יעורר אצלו טריגרים..."

זהר: "אבל אבא כבר עיבד את רוב הנפש שלו בכתיבה. זו אינטליגנציה של תת-המודע, כשאתה שוזר את כל החיים שלך בספרים. ככה אבא עיבד כל דבר שקרה לו והשפיע עליו".

גם עם המציאות הישראלית הוא הספיק להתפייס לפני מותו? "מה פתאום", מבהירה זהר. "לצערו הוא כבר לא היה יכול להשתתף בכל מה שהתרחש בתקופת הרפורמה. אם היה יכול, הוא היה מגיע ונואם. אני מגעגעת לפרשנות שלו את העולם. יש לי כל הזמן בליל של דעות לגבי כל מה שקורה פה, והוא תמיד הצליח לנסח עבורי את המחשבות בצורה מדויקת, היה עושה לי סדר".

מיכאל: "לכולנו".

אם הוא היה בחיים היום, מה היה אומר על המצב? זהר: "בואי נגיד שהוא לא היה מופתע ממה שקרה. כבר בשנת 1967 הוא אמר לאבא שלו, סבא שלנו, 'לקחנו ביס שלא נוכל לבלוע', והוא שנים דיבר על כך שאין חזון ואין פתרון מדיני ושזה יתפוצץ לנו בפרצוף. עם כל הכאב שהוא בטח היה מרגיש, הוא ידע שלשם זה הולך. הוא גם היה מוטרד מההידרדרות של מערכת החינוך".

רינה: "הוא גדל בבית של מורים".

זהר: "פעם, כשהגיע למפגש עם התלמידים בכיתה של הבן שלי, הוא אמר לילדים שלא משנה מה עושים, צריך לעשות את זה הכי טוב שאפשר, כלומר הקפדנות והיסודיות היו עבורו ערך עליון".

"ביום של האבחנה, הלכנו לשני רופאים. את הרופאה הראשונה אבא שאל אם הוא יכול לכתוב ספר ילדים או ספר מבוגרים. 'ילדים לוקח לי כמה חודשים ומבוגרים לוקח לי כמה שנים', הוא אמר, והרופאה ענתה לו 'מבוגרים'. אבל אחרי זה הלכנו לרופא השני, והוא אמר בדיוק ההפך, 'תכתוב ספר ילדים'"

שלו התחיל את הקריירה שלו בכלל בטלוויזיה. רק בגיל 40, אחרי שכבר היה מגיש תוכניות מוכר בכל בית בישראל בחסות הערוץ הראשון והיחיד, הוא ויתר על תהילה ומשכורת נוחה והתמסר לכתיבה.

"הוא הרגיש שהוא בשל להתחיל לכתוב. ובמקביל, בטלוויזיה כבר התחילו לצנזר אותו", מסבירה זהר. "וכשלקחו לו את החופש היצירתי ואמרו לו מה כן ומה לא להגיד מול המצלמה, הוא הרגיש שהוא מאבד את האינטגריטי, ולא יכול להמשיך. זה היה שילוב של הבשלות ושל הצנזורה, וגם של אבא שלו שאמר לו, 'נו מתי תעשה כבר משהו בעל משמעות', והוא ענה, 'אבל אני עובד, אני מפרנס, אני בטלוויזיה'".

להרשים את אביו היה הרבה יותר חשוב לשלו מאשר ללכוד את ליבו של הפריים-טיים בשישי בערב. בכלל, היחסים שלו עם הוריו - הסופר והמשורר הירושלמי המוערך יצחק שלו, ובת עמק יזרעאל המורה לספרות בתיה שלו - היו מאוד-מאוד קרובים.

"שניהם היו משמעותיים, בהתהוות שלו, במי שהוא היה", אומרת זהר, ורינה מוסיפה: "הוא היה מאוד משפחתי".

מיכאל: "הוא התרגש כשניגשו אליו תלמידים לשעבר של אבא או אמא שלו. את סבא יצחק אני לא באמת זוכר, הוא נפטר כשהייתי בן שבע, אבל סבתא הייתה יצור קורן וכל מי שהכיר אותה..."

רינה: "היה מאוהב בה".

זהר: "זה בעיקר שהיא הייתה גם אמא מאוד טהורה. הם לימדו אותו לקרוא ולכתוב בגיל שלוש וחצי, הם לקחו אותו לטיולים בטבע, הוא מעולם לא קיבל מהם ביטוי של אלימות, וזה בתקופה שבה הורים היו מרביצים לילדים שלהם".

ואיזה אבא היה מאיר?

מיכאל: "נוכח מאוד, משקיע, אבא שיוצא איתי לטבע, שעוזר לי בקשיים שהיו לי בבית הספר. אבא שהיו לי איתו גם התייעצויות רומנטיות".

זהר: "גם הילדים שלי מתגעגעים אליו. אבא ביקר אותנו לפחות פעם בשבוע, הקריא לילדים ספר, שיחק איתם שחמט, הצחיק אותם, לקח לטיולים. יש המון תמונות שלו עם הבת שלי, כששניהם מכופפים מעל נמלים ופרחים. הוא נהנה מהנכדים, מהילדות שלהם, ונהנה לשוחח איתם ולהקשיב להם. כשהיה כותב ספרי ילדים, היה מביא להם לקריאה ראשונה כדי לראות מה עובד ומה לא. הוא היה בעל משמעות עבורם. הרבה מהסבאות שלו מתבטאת בספר 'וניל על המצח ותות על האף', שהתחיל כי דסי, הבת שלי, אמרה לו, 'סבא תחזיק לי את הגלידה אבל אל תאכל' - ונולד ספר על סבא שבא להפריע בסדר היום של הנכדים".

גם התנ"ך היה נוכח בספריו, והוא הרבה לצטט ממנו וגם כתב על בסיסו ספרי עיון וספרי ילדים. ילדיו אומרים שהתנ"ך אמנם היה נוכח בבית, אבל לשאלה אם אביהם האמין באלוהים זהר עונה ש"לא באופן שבו יהודים מאמינים בו. אבא חשב שלאלוהים לא אכפת אם נעשה או לא נעשה משהו".

"אבא לא האמין באלוהים כבורא תפילות, הוא האמין במדע"... מוסיף מיכאל וזהר ממשיכה: "והתייחס לתנ"ך כאל המיתולוגיה והשורשים שלנו. אבא היה בנאדם מאוד שורשי, אז כחלק מכך גם חשב שהתנ"ך הוא ספר גאוני. הוא אהב את המינימליזם של הכתיבה וגם לדמויות הוא התייחס כדמויות ספרותיות ולא כמשהו שבאמת קרה. ההורים שלו הרי היו מורים לתנ"ך והם לקחו אותו לטיולים בעקבות סיפורי התנ"ך, וכשאת לוקחת ילד קטן בן חמש ונותנת לו קלע ואבן ומספרת לו את הסיפור על דוד וגוליית, זה נכנס ומחלחל".

זהר: "והידענות שלו בתנ"ך גרמה לו להיות בלתי מנוצח מול הימין הדתי הקיצוני".

מיכאל: "זה לא עניין של ידענות, זה עניין של ערכים ואמונות וחזון".

המתח שיש היום בין דתיים לחילונים השפיע עליו? פגם באהבה שלו למקרא?

"למקרא לא. אבל הדת הממוסדת..."

רינה: "זה הטריד אותו מאוד".

זהר: "שהדת תשתלט על המדינה".

מיכאל: "וחוסר היכולת להשתנות לכיוון שהוא לא משיחי, אלא יותר ליברלי ומודרני שוויוני. ההקצנה הדתית וההלכה הקפדנית וזה שהדת היא חלק מהמדינה וגורמת לאמונות לאו דווקא מבוססות לנהל את חיי היומיום".

זהר: "זה הפריע לו מתוך הצורך שלו בחופש, מתוך ההבנה שדמוקרטיה היא ערך עליון, ולכן לא יכול להיות שדת תהיה חלק ממדינה. בעיניו זה מצב שסותר את עצמו".

רינה: "אף על פי שאהב לחגוג את פסח ולקרוא את ההגדה כמו שצריך".

זהר: "אבל עם האינטרפרטציות שלו, כשהוא גם דילג על חלקים נכבדים".

כי הוא רצה להגיע לאוכל?

"אצלנו אוכלים קודם כל את המרק עוף ונרגעים".

אנחנו יושבים סביב שולחן האוכל בדירה התל-אביבית של משפחת שלו, ורינה והילדים חוזרים לזיכרונות ולטעמים שאת חלקם תיעד שלו גם בספריו, בין אם בכריך הסתתים מעורר התיאבון מהספר 'בביתו במדבר', או הפונטו דה מאסאפן, עוגיות השקדים ב'עשו'.

"לאבא היה את הקוזין הגלילי שלו", צוחק מיכאל.

זהר: "אבל הפשטות הייתה אצלו ערך. למשל, הבן שלי שאל אותי מה המאכל שסבא הכי אהב ואמרתי לו שנראה לי שביצת עין, אבל כזו שעשויה בקפדנות".

רינה: "אבל הכי הוא אהב מרק עוף. בכל פעם שחזרנו מחו"ל הייתי הולכת למטבח ומכינה מרק עוף, כי זה היה הטעם של הבית".