"פתאום חזרתי ל-7/10, ליריות האלה. בוכה וחסרת אונים, צעקתי לבד בתוך האוטו 'איתמר, איתמר'"

הריאיון מתפרסם כחלק מהפרויקט "איפה הם היום" של ynet ו"ידיעות אחרונות" עם כמה מגיבורי טבח 7 באוקטובר ששרדו את התופת. הפרויקט כולל סדרת פודקאסטים ב-ב-Be.po ומוסף מיוחד ב"ידיעות אחרונות".

בבוקר 7 באוקטובר, כשנשמעו יריות ברחובות אופקים, איתמר חדד - לוחם שרק סיים קורס קצינים - לקח את הנשק ויצא מהבית. אמו טלי אמרה לו לרוץ ולהציל כמה שיותר אנשים. זמן קצר אחר כך יצאה גם היא מהבית, יחד עם בתה מיטב. כשהבינה שיש פצועים ברחובות ושאנשי מד"א אינם יכולים להגיע אליהם בתוך מתקפת הטרור, היא החליטה לקחת על עצמה את הפינוי. "אמרתי: 'אני מפנה פצועים. תוציאו פצועים, אני אביא את הרכב'. אני זוכרת שהוא אמר לי: 'גיבורה, אל תעזבי אותנו'. את המילים האלה אני לא אשכח".

טלי רצה להביא את המכונית. בין הפצועים שהוכנסו אליה היה גם איתמר, שנפגע מחמישה כדורים ומרסיסים. לדברי אימו, הוא נלחם לצד יצחק בליטי ואבי בוזגלו, שנהרגו, והמשיך להימלט מהמחבלים כשהוא פצוע ומדמם. במשך יותר משעה הוא שהה פצוע בתוך בית, בזמן שבחוץ נמשכו הקרבות.

כשטלי ראתה אותו, היא חשבה לרגע שאיבדה אותו. "הסתכלתי על הבן שלי", היא נזכרת. "רציתי לקרוא בשם שלו, כי כל הזמן חיכיתי שהוא ירוץ ואני אגיד 'איתמר, מה קורה? מה איתך?'. החלטתי שאני פשוט צועקת כצעקת כאב את השם שלו, 'איתמר, איתמר', והוא ענה לי. הוא הסתובב אליי ואמר: 'אמא, מה את עושה פה?'. באותו רגע קיבלתי אותו במתנה. הכוחות חזרו אליי".

היא נסעה עם איתמר ופצועים נוספים לכיוון אנשי הרפואה, ובדרך הוא אמר לה שקר לו. "הסתכלתי במראה וראיתי שהראש שלו נופל והוא עוצם עיניים. התחלתי עוד פעם לאבד אותו, צעקתי על הפצועים: 'תדברו איתו, תצעקו לו'. צעקתי 'איתמר, תתעורר. הנה מאמי, אנחנו מגיעים. אתה חזק, אתה גיבור'".

כשהגיעו לנקודת מד"א, סיפרה, השער היה סגור. "ירדתי מהאוטו והתחלתי לנער להם את השער. צעקתי: 'הבן שלי מת, תעזרו לי, הבן שלי מת'". לבסוף איתמר קיבל חמצן והועלה לאמבולנס.

באותו רגע, במקום לנסוע בעקבותיו, טלי הסתובבה וחזרה אל אזור הלחימה כדי להמשיך לפנות פצועים. "כששמו לו את החמצן ופינו אותו באמבולנס הרגשתי הקלה", היא אומרת. "אמרתי: מישהו ידאג לבן שלי, אין לי מה לדאוג. החלטתי שאני חוזרת. אני בתפקיד. עם הזמן הבנתי שרציתי לעשות את התפקיד הזה, לפנות פצועים, כי הרגשתי שאני עושה את זה ואני לא מפחדת. כל מישהו שאני אוציא - אני מרוויחה אותו".

על פעולותיה באותו יום טלי קיבלה את אות נשיא המדינה לגבורה אזרחית, וסיפורה סופר גם בסדרה "אור ראשון". אבל כשהיא חוזרת לאותו בוקר היום, היא זוכרת לא רק את האזרחים שיצאו להילחם ולהציל, אלא גם את התחושה שנותרו לבדם.

טלי מדגישה כי במהלך היום הגיעו לאופקים כוחות משטרה, מג"ב וצה"ל. לצד זאת, היא מספרת על רגע אחד שנחרת בה - אז עמדה סמוך לכוח צבאי, ושמעה את המפקד מקבל בקשר הוראה לצאת לרעים, שם התרחש הטבח במסיבת הנובה. "כל החיילים עלו לאוטובוס ועזבו אותנו", היא אומרת. "זה רגע שהרגשתי שנטשו אותנו, שוויתרו עלינו. וזה לא משהו שאמרו לי - זה משהו שאני שמעתי וראיתי".

את האזרחים שנשארו להילחם באופקים היא מכנה היום בסיורים שלה "הפרטיזנים של המאה ה-21". לדבריה, "אלה חברים ששמעו מה קורה דרך קבוצות וואטסאפ ורצו עם כלי נשק ואקדחים בחופשה, או עם כל אמצעי אחר". גם איתמר, היא אומרת, יצא בלי אפוד ובלי מפקד. "הם פשוט יצאו עם הרוח, וחלקם לא חזרו הביתה".

שלוש שנים חלפו, אבל מבחינת טלי, 7 באוקטובר לא נשאר מאחור. לא מזמן נסעה באזור מיתר. בסביבה התקיימו אימונים צבאיים, ולפתע נשמע צרור יריות. את מה שקרה אחר כך היא מתארת בצורה מצמררת. "פתאום חזרתי ל-7/10, ליריות האלה. התחלתי לבד בתוך האוטו לצעוק 'איתמר, איתמר', ואני בוכה וחסרת אונים. אני אומרת: 'טלי, תירגעי, זה רק את האימונים'. וזה קורה".

כל מפגש עם איתמר עצמו עדיין יכול להציף אותה. "כשאני רואה אותו אני מתרגשת", היא אומרת בדמעות, "כאילו זה לא ברור שהוא חי. זה לא ברור שהוא בכלל מדבר איתי בטלפון". בשנה האחרונה זכתה גם ללוות אותו לחופה: "תפסתי לו את היד, כאילו - זה אמיתי? זה אתה? בכל פעם שאני רואה אותו בכל מיני סיטואציות אני נופלת לבכי, לעצבות, למרות שהוא חי והתחתן".

איתמר ממשיך לעבור טיפולים פיזיים ונפשיים. גם טלי אובחנה עם פוסט טראומה, מטופלת ונוטלת תרופות. היא מנסה לשמור על הילדים ולא להעציב אותם, אבל לפעמים הכאב פורץ מעצמו. כשאיתמר נסע לתאילנד, למשל, היא החזיקה מעמד חודש, ואז נשברה בשיחת וידאו. "התחלתי לבכות ואמרתי לו: 'תחזור הביתה, מספיק, די, תחזור הביתה'. לפעמים תופסים אותי במטבח והדמעות לבד משתחררות. אני אומרת: יש לי איתו מסע. היה לי איתו מסע, מסע לא פשוט". היא קוראת לו היום "המגדלור שלי".

אחד הדברים שעזרו לה להתמודד היה דווקא לספר שוב ושוב את מה שקרה. תחילה, אנשים הגיעו לביתה כדי לשמוע את הסיפור; בהמשך היא החלה לקחת קבוצות למסלול שעברה באותו בוקר, ופתחה את "סיור סיפור".

"היו מגיעים אנשים, הייתי מספרת ובוכה, והיו מחבקים אותי ומעצימים אותי", היא אומרת. "זה לא היה רק לשבת על ספה מול פסיכולוג, אלא לקבל אהבה, חיבוק ומילה טובה". לפעמים, היא מספרת, המשתתפים מבחינים שבמהלך השחזור היא מתחילה ממש לרוץ. "אני מספרת את הסיפור כאילו אני עכשיו נמצאת בתוכו".

אחרי שאיתמר חזר מהאשפוז היא החלה להביא הביתה עציצים. "עשיתי לעצמי גינה טיפולית", היא אומרת. "הייתי בוכה ויושבת עם הפרחים, מזיזה, מתעסקת. הרגשתי שהם כאילו אנשים שאני יכולה לבכות להם בלי הפסקה". כשהצמחים ששיקמה החלו לפרוח, היא מצאה בהם משהו משקם גם עבורה. "זה ריפא אותי. ההרצאות ריפו אותי".

ועדיין, היא לא מאמינה שיגיע יום שבו האירוע יהיה מאחוריה לחלוטין. "זה עיבוד של כל החיים, אני חושבת. לא שוכחים את זה. אלה שני אירועים באירוע אחד: אני שחוויתי את 7 באוקטובר ברמה האישית שלי - וגם הילד שלי".

הטראומה נכנסה לבית כולו. לטלי שישה ילדים, וכל אחד מהם, לדבריה, התמודד עם משקעי אותו יום. "כל אחד עם המשקעים שלו, עם החוויה שלו, בתוך בית אחד", היא אומרת. "זה לא פשוט. איך מגיבים? מי יטפל במי? כולם צריכים טיפול".

אלא שבשנה האחרונה הגיעו בזה אחר זה ארבעה טלפונים שטלי עדיין מתקשה להאמין להם: בנה הבכור יונתן נבחר למצטיין הרמטכ"ל; בתה מיטב נבחרה לחיילת מצטיינת נשיא; איתמר חזר לשירות וקיבל קידום בדרגה שנתיים לפני הזמן; ובתה גפן, מדריכת חי"ר, קיבלה הצטיינות בתפקידה.

"אני מקבלת טלפון אחרי טלפון ואומרת: מה קורה פה? מה עשינו פה?". אחת מבנותיה כתבה לה: "זה חינוך מהבית". טלי מחייכת כשהיא מסבירה את החלוקה המשפחתית: "העוז והגבורה זה שלי, אמא שלהם, והצניעות זה אבא שלהם. הם ראו את האמא החזקה, הדומיננטית, ואת האבא הצנוע והשקט. כשיש את שני הדברים האלה אפשר להביא הצלחות".

מבחינתה, ההישגים מקבלים משמעות נוספת על רקע המקום שבו גדלו. "המצוינות הזאת היא בשבילי כאמא הוכחה שגם כשאתה גר בשכונה סוציו-אקונומית נמוכה, עם פשע, אתה מצליח לשבור תקרת זכוכית. זה עניין של רצון, ואני חושבת שגם הייתה עבודה טובה של חינוך".

טלי עצמה נמצאת היום בתחילתו של פרק חדש. אחרי 22 שנות הוראה, ועם תואר שני בחינוך, היא עזבה את המקצוע. במקום להחליט מיד מה תהיה התחנה הבאה, היא החליטה לנסות לממש את הדברים שנשארו במשך השנים במגירה. "אמרתי - טלי, עזבי, שחררי. כל מה שאת עושה אלה כל החלומות שהיו לך במגירה ולא הצלחת כאמא שעובדת, כאישה, לממש. אז עכשיו כל דבר שחלמתי לעשות אני הולכת ועושה".

היא למדה חתירה, ספרות וסטיילינג, ונרשמה לקורסים וחוגים בלי לדרוש מעצמה לדעת לאן הם יובילו. "אני מכניסה לעולם שלי תוכן מבלי לצפות", היא אומרת. "עושה דברים ממקום של כיף ורצון רק להיות שמחה, ליהנות ולהתבונן בילדים, לראות את הדרך שלהם. כי אני עשיתי כבר דרך. עכשיו אני רק נהנית".

רגע לפני סיום השיחה היא מוציאה תמונה של איתמר מיום חתונתו. אחרי כל מה שקרה באותו בוקר, ואחרי שלוש השנים שבאו בעקבותיו, מבחינתה זו הרבה יותר מתמונה משפחתית. "אני קוראת לה 'תמונת הניצחון'", היא אומרת. "אני חושבת שזה בעצם הניצחון של עם ישראל - שבמקום שבו גדעו לנו חיים, אלה שנשארו יקימו בתים, יתחתנו ויביאו ילדים בעזרת השם. מבחינתי זה הניצחון. היו עוד הרבה סיפורים כאלה אחרי 7/10, שהשאירו תקווה שהעם שלנו עוד יכול להיות חי וקיים".