בייבי בלוז - חלק שביעי

רננה ואני עמדנו בפינה של שדרות הנשיא ודרך הים וניסינו לעצור טרמפ. רצינו לים. עוד היה קר בשביל לשחות אבל מספיק חם בשביל להשתזף. התחבאתי מאחורי רננה שנופפה ביד. פחדתי שפואד יצוץ פתאום. בזמן האחרון היה לי נדמה שאני רואה אותו בכל מקום. כאילו הוא עוקב אחרי. אבל המכונית האמריקאית הענקית שנעצרה לידנו לא היתה הטקסי של פואד. זאת היתה מכונית ישנה, חומה זהובה, ענקית וחבוטה. שניים ישבו בתוכה והבחור שישב ליד הנהג לא שאל אותנו אפילו לאן, וזה אומר בשפת הטרמפים הבינלאומית שהם ייקחו אותנו לכל מקום שנרצה.

הנהג רק הושיט יד לאחור ופתח עבורנו מבפנים את דלת המושב האחורי, שהיה מרופד בעור בצבע יין אדום עמוק. העור היה קרוע בכמה מקומות ומילוי הספוג הצהבהב הציץ, אבל גם זה לא הצליח לגרוע דבר מהשיוט הגאה של המכונית שפעם היתה כנראה אצילית מאוד.

"לאן?" שאל הנהג בכל זאת.

"לים," אמרתי.

"לים?" הנהג הסתכל על חברו שלצדו כמבקש את אישורו.

"יאללה, לים," אמר השני.

"אני עבאס," אמר הנהג, "וזה האני," הוא הצביע על חברו.

"אני מיכל," אמרתי, "וזאת רננה," הצבעתי עליה.

"אתם מבית ספר חוגים," אמר האני.

"מאיפה אתה יודע?" שאלה רננה.

"לפי התלבושת. יש לנו את הפלאפל שליד הבאולינג," הסביר האני את הבקיאות שלו בסמלים שעל החולצות.

הים היה בצבע כחול עז וחודר וזאת היתה הפעם הראשונה שיצא לנו להגיע לחוף הפתוח במכונית ולא ברגל. אבא ואמא בכלל לא נסעו לחוף הכרמל. הם הלכו רק לחוף בת גלים. אבל אני אהבתי את החוף הפתוח, הדרומי. הוא נראה תמיד רחב יותר, סוער יותר, אינסופי יותר. כשהגיע לכביש הראשי, עבאס סטה לכיוון החוף ונסע לאורכו, על הכביש הפנימי הצר, עוד ועוד דרומה בדרכי חול ועפר, עד שהגיע לקבוצת עצים שהיו נטועים בחול ונראו כמו ציור של נווה מדבר והחליט שכאן יהיה למכונית שלו נוח לעמוד. כולנו יצאנו וישבנו על החול, בצל העצים.

"יש לכם סיגריות?" שאלה רננה.

היו להם. מרלבורו וקנט. עבאס והאני היו אוצר.

כל אחת מאיתנו הדליקה סיגריה. עבאס הוציא קופסת גפרורים מהכיס שלו ומתוכה הוציא מלבן קטן שטוח חום וחלק.

"עישנתם פעם חשיש?" הוא שאל.

"לא," אמרתי.

"תריחי," הוא אמר ושבר חתיכה קטנה מהמלבן והניח אותה בידי.

זה היה חזק מריח הים. והקולן שלי נדרך. זה היה ריח כמו של כל מה שקבור באדמה רטובה מגשם. ריח של שורש טחוב וגם רענן, כאילו הרגע נתלש.

"יש לך מחברת?" שאל עבאס את רננה. היתה לה.

הוא תלש דף ועליו פורר החוצה את הטבק מסיגריית מרלבורו אחת בלי לקרוע את הנייר. חלק מהטבק הוא הניח בצד ועל החלק השני הוא פורר חתיכות קטנטנות של חשיש, שכדי לפורר אותן הוא חימם קודם קצה אחד של המלבן מעל להבת האש של המצית שלו. אחר כך הוא מילא מחדש ובסבלנות את הסיגריה הריקה בתערובת של טבק ופירורי חשיש קטנים. את הקצה של הסיגריה הוא גלגל עד שהוא נראה כמו חוד מצנפת של גמד יער. את הפילטר של הסיגריה הוא הוציא החוצה בזהירות ובמקומו גלגל קרטון קטן, שאותו תלש מהצד הפנימי של מכסה קופסת המרלבורו, לא לפני שנשך אותו כמה פעמים בשיניים כדי שהקרטון יתרכך. עקבנו אחר כל פעולה שהוא עשה בלי להוציא מילה. למדנו.

כשהסיגריה היתה מוכנה עבאס נתן לי אותה ואמר, "תדליקי."

ואז הוא התחיל להכין עוד אחת.

הדלקתי את הסיגריה ושאפתי פנימה ונשפתי מיד בחזרה.

"לא ככה," אמר האני. "תחזיקי את זה קצת בפנים," הוא אמר, לקח ממני את הסיגריה והראה לי. הוא החזיק את העשן זמן ארוך בריאות וכשהעשן יצא בחזרה מפיו הוא היה דקיק מאוד והאני שחרר אנחה יחד עם העשן.

עכשיו רננה. עכשיו אני. עבאס לא רצה, הוא היה עסוק בהכנת הסיגריות הבאות. העברנו רק עוד סיגריה אחת או שתיים אבל הראש שלי כבר נכלא בתוך עצמו. האוזניים שלי נסתמו כמו שקורה כשנוסעים מהר בעלייה תלולה. שמעתי את שלושתם מרחוק. צוחקים. מדברים על הבאולינג. על הים. הם דיברו בעברית אבל לא הבנתי אף מילה. הם שאלו אותי דברים אבל לא יכולתי לענות. הם צחקו. רננה ליטפה לי את היד ועבאס דפק לי על הראש כמו שדופקים על דלת.

"אֵנִיבָּאדִי הוֹם?" הוא שאל וצחק.

פתחתי את הפה אבל לא יכולתי לענות. הכול סביבי היה כמו רחש של קונכיות.

"אני חושבת שאני אקח אותה לים," רננה אמרה.

שכחנו שקר מדי וכולנו הלכנו למים. הבנים בתחתונים ורננה ואני השארנו גם את החזייה, אז זה היה כמעט כמו להיות עם בגד ים. מרוב קור לא הצלחנו להכניס את כל הגוף פנימה, לים. אז רק בעטנו במים והעלינו נתזים קרים. הקור הצליל לי את המוח. ראיתי שהשניים מגניבים אלינו מבטים כאלה. בלי שהבנתי לְמה הם מתכוונים הבנתי מה הם רוצים. אבל הם לא אמרו מילה. רק הסתכלו איך רננה משפריצה עלי מים ואיך אני בורחת ממנה בצעקות. ואחרי שהם גמרו להתבייש מאיתנו או שאולי מהמחשבות שלהם עלינו הם בחרו שוב להיות חברים. צחקנו ורצנו עד שלא היה לנו אוויר ונפלנו על החול. אחר כך התייבשנו ליד המכונית.

"אנחנו צריכים ללכת לפתוח את הפלאפל," אמר עבאס.

"אנחנו נישאר," אמרה רננה.

"תבואו לפלאפל," הם אמרו.

האני השאיר לנו חלק מהאוצרות שלו. קופסת מרלבורו ושני ג'וינטים מגולגלים עם ציצת מצנפת הגמד בסופם. זה היה כל כך יפה. לא רציתי לעשן את זה. רציתי לשמור את זה לעולמים.

בסוף כיתה י' פרצה מלחמת ששת הימים ושיבשה באופן חסר תקנה את השגרה שבנינו לאורך כל כיתה ט'. הבקרים שבהם עבאס והאני היו פנויים, החשיש, בית הקפה של מטי השכם בצהריים, הבר של הבאולינג בשעות שאחרי הצהריים, הימאים שהיו באים לשם, יושבים לשתות על הבר ומכבדים אותנו בסיגריות אמריקאיות.

כל זה קרס בבת אחת תחת הנסיבות החדשות: אבא ופואד גויסו. אפילו הטקסי גויס. בסך הכול נשמעו ארבע או חמש אזעקות בחיפה, אבל זה הספיק ללנה כדי להפוך את ההיסטריה לשגרת קבע, להשאיר אותי בבית ולא לתת לי ללכת לבית הספר תחת ההפצצות שדמיינה שיתרחשו בכל רגע בפועל ויגשימו את חלומה למיזוג מלא עם הביוגרפיה של אבא.

אבל המלחמה היתה קצרה והקיץ חזר. בתחילת אוגוסט כבר התארגן מטעם העבודה של אבא טיול לכל המקומות הכבושים. הוא רשם את עצמו ואת לנה ואת פואד ואת בקה ואותי. אבל השכם בבוקר הטיול, בשעה חמש ושלושים, הודעתי שכואב לי הראש ושיש לי בחילה.

"כמה פעמים אמרתי לך לא לשבת בשמש כל היום?" רטנה לנה. אבל היא היתה מאוד נרגשת לקראת הטיול, וכשהיא היתה נרגשת הלחיים שלה נעשו ורודות מאוד, העיניים שלה נעשו כחולות מאוד והכעסים שלה היו מתמוססים. אבא הכין לי תרמוס מלא בתה ואמא הכינה לי סיר קטן של פירה, והם נסעו לראות את כל המקומות הקדושים.

ברגע שהם יצאו קפצתי מהמיטה והתלבשתי. יצאתי לרחוב ותפסתי אוטובוס להדר. בהדר הלכתי לרחוב הנביאים פינת החלוץ ועליתי על מונית שירות לנהריה. את הכסף לכל המסע הזה קיבלתי מרננה, שתמיד היה לה קצת כסף. היא כבר חיכתה לי בנהריה ויחד עצרנו טרמפים למקום שהיא אמרה שאני חייבת לראות כי הוא הכי יפה בעולם. ולפני שהספקתי לשאול איך קוראים למקום הזה מישהו עצר לנו ואמר, "לאלי אביבי?"

"כן," אמרה רננה ונכנסנו למכונית. רננה והנהג דיברו ואיכשהו היה נראה שכל מי שנוסע בכביש הצפון הצר, שהיה מחופה באיקליפטוסים מרשרשים ומאובקים, יודע מה זה אלי אביבי חוץ ממני. מהר מאוד הנהג עצר לנו ליד שער מתכת מקושת שעליו היה כתוב: "מדינת אכזיב".

רננה בילתה כל קיץ במדינת אכזיב עם אמא שלה, שתמיד ידעה איפה המקומות הכי טובים להיות בהם והכירה את מדינת אכזיב עוד מהימים שגרה בקיבוץ. היתה לה שם סוכה, מעין קוביית עץ מחופה בסכך, גדולה רק מעט משובך יונים. היו שם שני מזרנים, נרות נמסים למחצה וכמה בגדים שנתלו על ענפי סכך ובמבוק שבלטו מעט החוצה. זה היה הכול. השירותים והמקלחות היו בחוץ.

ישבנו שם כמה דקות ואז בא איזה בחור ואמר לרננה שסבא וסבתא שלה בשער. היא עשתה פרצוף וקמה ואני הלכתי איתה. ליד השער היה טנדר (הם לקחו מהקיבוץ, אמרה רננה), ובצדו השני עמד זוג זקנים קמוטים וזעופים, כאילו מדינת אכזיב היא באמת מדינה והם לא מעזים לחצות את הגבול. רננה יצאה ודיברה איתם כמה דקות, אחר כך חזרה ואמרה שהם יבואו לקחת אותה בערב. הזקנים נכנסו לטנדר ונסעו.

"הם עדיין מחרימים את אמא שלי," אמרה רננה. "אבל איתי הם מדברים."

לא עניתי כי פחדתי שאם אני אגיב אצטרך לתגמל את רננה בסיפור על הסבים והסבתות שלי. ממש לא התחשק לי לדבר על ההורים של אבא, שהיו בקושי גל של עצמות ושגם לא היה מאה אחוז בטוח שכל העצמות זה הם, או על אמא של לנה ובקה, רוחל'ה שטיין, שעדיין חיה בבית אבות בפתח תקווה, אבל רק אמא ובקה נוסעות לבקר אותה פעם בחודש. אני חושבת שראיתי אותה אולי פעמיים או שלוש לפני שעברה לגור בבית האבות. וכל מה שאני זוכרת ממנה זה את ריח עוגות השמרים והגבינה שהיתה אופה ומחלקת בקמצנות, רק פרוסה אחת דקיקה לכל אחד וזהו. היא תמיד הגישה תה רותח בספל זכוכית כל כך דקיק, שהעברתי את כל הביקור בפחד שהוא יישבר לי בידיים. אבל אהבתי את זה שהסוכר שלה היה קוביות בקופסת קרטון והיה אפשר לקחת קובייה ולמצוץ בפה. כשהזדקנה עוד יותר החלה לעטוף את ראשה בשביס כמו הדתיות ברחוב גאולה, ואמא ובקה אמרו שזה מפני שהיא גדלה בבית דתי מאוד אבל לא הבנתי למה פתאום היא נזכרה בזה. אבא ופואד היו צוחקים עליה, שהיא נעשתה פתאום דתייה, ואמרו שלמרות השביס היא לא תצליח לסדר את אלוהים. הפעם היחידה שהיא ביקרה אותנו בחיפה היתה כשהייתי בת חמש. נדמה לי. היא באה באוטובוס מפתח תקווה והמתנה שלה היתה שק גדול של תפוזים ואשכוליות שהיא הצליחה לסחוב עד חיפה אף על פי שהיתה צריכה להחליף שלושה אוטובוסים עד אלינו. אמא קראה לי לבוא להגיד שלום לסבתא. סבתא אחזה לי בסנטר, הרימה את פני אליה ואמרה לאמא, "את היית הרבה יותר יפה כשהיית בגילה." נעלבתי נורא. הסתכלתי אל אמא, כי חיכיתי שאמא תגיד לה שזה לא נכון ושאני ילדה יפה מאוד, כי זה מה שאבא תמיד אמר. אבל אמא לא אמרה לסבתא כלום. אף מילה. היא קרנה מאושר בגלל שסוף סוף סבתא נתנה לה מחמאה.

בחמש עשרה הדקות שנעדרנו אמא של רננה הספיקה להירדם על המזרן. חשבתי כמה זה מוזר. לא היו שתי נשים יותר שונות בעולם מאמא שלי ומאנז'ה, אמא של רננה, ובכל זאת היו קווי דמיון. שתיהן היו בערך באותו גיל ודי משוגעות. לבשנו בגדי ים והלכנו לחוף. רננה צדקה. זה באמת היה החוף הכי יפה בעולם. המים היו כחולים וצלולים, והיו סלעים עם אזוב ירקרק. לא היה מציל וגם לא היו אנשים.

"מוקדם להם מדי," אמרה רננה. "מסטולים פה כולם. ישנים."

"למה קוראים לזה מדינה?" שאלתי.

"כי זה רק של אלי אביבי," אמרה רננה. "הוא מחליט על כל החוקים כאן, והוא החליט שפה זה מדינת אכזיב, מדינת החופש. פה החוקים זה שאין חוקים, את מבינה?"

בחור התקרב אלינו. הוא היה שזוף ובהיר שיער והיתה לו מצלמה. הוא לבש שמלה לבנה והתיישב ליד קו המים והרכיב עדשה גדולה על המצלמה שלו וצילם אותנו שוחות במים. הוצאנו לו לשון שתינו יחד באותו רגע בלי שום תיאום מראש.

כשיצאנו לחוף הוא דיבר אלינו באנגלית. הוא היה תייר. הוא שאל אם אנחנו רעבות. אמרנו שכן. הוא אמר שנצא כולנו לכביש הראשי ונתפוס מונית והוא ייקח אותנו לאכול בפינגווין בנהריה.

"למה אתה לובש שמלה?" שאלתי אותו כשחיכינו למונית.

רננה וגם התייר צחקו.

"זה לא שמלה, זה גלבייה," אמרה רננה. "זה מירושלים העתיקה. לכולם עכשיו יש."

הלכנו איתו, עם התייר הצלם הזה שהיה הולנדי וקראו לו יאן. אחרי שאכלנו שניצלים ענקיים הוא לקח אותנו למלון שלו בנהריה. האוויר היה דחוס וחם ולא היה מאוורר. יאן פתח את החלון וסגר את הווילון. הוא לחש משהו לרננה כי הוא כנראה הבין שהיא המנהיגה של הקבוצה הזוגית שלנו.

"הוא רוצה לצלם אותנו," רננה תרגמה לי את הלחישה שלו לעברית.

"שיצלם," אמרתי ונשכבתי על המיטה.

"בלי בגדים," ביארה רננה.

חשבתי רגע.

"טוב," אמרתי. זה לא נראה לי ממש שונה מלהצטלם עם בגד ים.

יאן הוציא צרור בד לבן ומגולגל מהתרמיל שלו ופרש אותו. הצרור התגלה כגלבייה והוא הושיט לי אותה.

"רק תתפשטי ותלבשי אותה, זה הכול," הוא אמר באנגלית.

הסתובבתי קצת לקיר והתפשטתי אבל לפני שהספקתי ללבוש את הגלבייה רננה התפשטה גם היא ונשארה עירומה. היא לא הסתובבה לקיר והיא לא התביישה כמוני. היא ניגשה אל יאן וליטפה לו את הפנים. הוא ישב והיא עמדה לידו, קרובה אליו מאוד ועירומה לגמרי, וליטפה לו כל הזמן את הפנים. הוא ליטף אותה בחזרה. על הגב ועל הבטן. היא התיישבה לו על הברך וחיבקה לו את הצוואר ביד אחת ובידה השנייה סימנה לי לבוא. באתי אליהם. ביד עוד החזקתי את הגלבייה שלא הספקתי ללבוש. רננה חיבקה אותי ויאן הושיב אותי על הברך השנייה שלו. ואז רננה ליטפה אותי עוד. על הפנים, ועל הצוואר, ועל השיער, ועל השדיים, ועל המותניים, ובין הרגליים. רעדתי. הידיים שלה היו על הגוף שלי בכל מקום והייתי מהופנטת. אף אחד לא נגע בי ככה אף פעם. זה היה מוזר אבל מוזר טוב. אהבתי אותה, היא היתה החברה הכי טובה שלי וזה לא היה מוזר שהיא תלטף אותי, זה היה מוּכָּר. רננה התכופפה קדימה אלי, אל הברך השנייה של יאן, ונישקה אותי על הפה ועם הלשון. הפסקתי לנשום לרגע אבל אחר כך נישקתי אותה בחזרה. היה לה טעם של גלידת שוקולד, זה היה הקינוח שאכלנו במסעדה. צחקתי כי אף פעם לא טעמתי גלידה מפה של מישהו אחר. כשצחקתי הנשיקה נפסקה. אי אפשר להתנשק ולצחוק באותו זמן. אולי להתנשק זה משהו רציני. ואז יאן קם והעמיד אותנו על הרגליים והדף אותנו בעדינות לעבר המיטה. לא ידעתי מה עושים אז הסתכלתי על רננה. היא נשכבה במיטה וסימנה לי לבוא לשכב לצדה. יאן נעמד ולקח את המצלמה שלו, ואנחנו שכבנו שם וליטפנו זו את זו והתנשקנו עם הלשון, אבל הטעם של הגלידה הלך ונעלם והוא צילם וצילם, כל הזמן שמעתי את הקליקים של המצלמה. ואז פתאום הוא הפסיק לצלם ופשט את הגלבייה שלו ונשכב על המזרן גם הוא. הוא נדחק בינינו ושלח ידיים גסות מעט ולא ממוקדות, כי עיניו היו עצומות והוא גנח. היה די אפלולי בחדר, קרני השמש חדרו בקושי מבעד לווילון הכחול העבה, אבל ראיתי איך הוא מזיז את רננה ומפריד אותה ממני והופך אותה על גבה ומושך אותה במורד המיטה אליו ואיך היא פוערת לעומתו את הרגליים שלה והוא שוכב מעליה וגונח, ואני נבהלתי נורא וצעקתי, פחדתי שזה כואב לה, שהיא רוצה לבכות אבל מתאפקת רק בגללי. אבל רננה לא בכתה, רק צחקה וליטפה אותי בידה כדי לסמן לי שהכול בסדר ושאני לא צריכה לדאוג. ובכל זאת התמלאתי אימה. התרחקתי מהם והתיישבתי בקצה המיטה ומשכתי את הברכיים שלי אל החזה ואת הראש הרכנתי למטה. לרגע רציתי לברוח, לא להיות שם, לרגע רציתי שהעולם יחזור להיות כמו שהיה לפני שכל זה קרה אבל גם רציתי לראות, גם רציתי שייגעו בי, גם רציתי להרגיש איך זה כשמישהו נוגע בך ככה, מתחבר ממש לתוך הגוף שלך. כי ראיתי איך שהגוף שלה זז לפי התנועות שלו. הם היו מחוברים. ורננה הושיטה שוב את ידה וגיששה אחר ידי. אחזתי בה בחוזקה. בסוף הוא גנח גניחה אחת ארוכה והפסיק לזוז. רננה השתחלה החוצה מתחתיו, זחלה אלי וחיבקה אותי.

"את בסדר?" היא שאלה, אבל בלי שום דאגה. היא חייכה כמו תמיד, קלה ונטולת דאגות. לא יכולתי לדאוג כשהייתי איתה. אולי בגלל זה היא היתה החברה הכי טובה שלי. כי היא אף פעם לא דאגה. כשחיבקתי אותה בחזרה, חזק חזק, נזכרתי איך פעם היתה לנו קופסת גפרורים מלאה בחשיש. היינו בחוף הים. עישנו ועישנו עד שכבר צרב לנו בגרון. ואז יצאנו לכביש לתפוס טרמפ הביתה. המכונית הראשונה שנעצרה היתה ניידת משטרה.

"לא!" צעקתי לרננה בפחד. "לא ניסע איתם!"

"למה?" היא אמרה בשעשוע. "למה? את חושבת ששוטרים הם שונים מכל אחד אחר שעוצר טרמפ לשתי בחורות עם בגד ים?"

כבר היה לפנות ערב כשיצאנו מהמלון ההוא בנהריה, לכל אחת מאיתנו היתה כעת גלבייה לבנה. לרננה היו גם שלושים לירות שמהן היא נתנה לי עשר כדי שיהיה לי כסף למוניות שירות הביתה.

הספקתי רק להיכנס, לפשוט את הגלבייה ולהטמין אותה מתחת למיטה, והנה חזרו לנה ומיכאל ופואד ובקה מהטיול. הם הביאו שניים או שלושה קילו של סוכריות לבנבנות ורודות בצורת שקד, שאכן היו שקדים בתוכן, והציפוי המתוק מצא חן בעיני, עשרות עטים קטנים בצורת מטרייה, גלויות נוף ושמלה רקומה לבנה וארוכה בשבילי, שנראתה בדיוק כמו הגלבייה שנתן לי הצלם ההולנדי לפני כמה שעות.

הארבעה ישבו אל השולחן ושתו תה, אלא שלצד התה לא הוגשו הפעם העוגיות של לנה ובמקומן הם אכלו את סוכריות השקדים והזהירו זה את זה לא לשבור את השיניים. ואז הם התווכחו על רעיון חדש שצץ בראשו של פואד.

"שמעת מה שאמרו," אמר פואד. "אתה שמעת. יצטרכו לבנות בסיני."

"מי יבנה? מה יבנה? עוד חודש מחזירים את הכול," אמר אבא.

"דיין לא יחזיר," אמר פואד. "הוא רק אומר שהוא יחזיר. וגם אם יחזיר, קודם יבנו ואחר כך יחזירו."

"אז שאחרים יבנו," אמר אבא.

"למה שזה לא יהיה אנחנו," אמר פואד.

"ונניח שיבנו," אמרה לנה. "מה תעשו אחרי שיחזירו? מיכאל צריך לשמור על העבודה שלו."

"העבודה הזאת תהרוג אותו," אמר פואד, "וכל החיים הוא יישאר עני."

"ולנסוע לסיני כל יום, זה לא יהרוג אותו?" אמרה לנה, שהיה לי ברור שאין לה מושג איפה בדיוק נמצא מדבר סיני והיא בטח העריכה שהוא באזור באר שבע. "יש לנו מספיק. אנחנו לא צריכים כל כך הרבה."

"הוא לא ייסע כל יום. אנחנו נקנה שופל ואנחנו ניסע שבוע שבוע. פעם אני ופעם הוא. אני ראיתי שם במלחמה מה קורה. יצטרכו שם כלים. ציוד כבד. הם לא יכולים לגייס את הכלים האלה לכל החיים. בסוף ישלמו לאנשים על הכלים וישלמו על העבודה. ואנחנו צריכים להיות הראשונים," אמר פואד.

שתו עוד תה ודיברו עוד הרבה. אני אכלתי עוד כמה סוכריות ואמרתי שאני לא מרגישה טוב והלכתי לישון. אבל כעבור שעות אחדות התעוררתי ובאמת הרגשתי לא טוב. כאב חד כמו סכין עבר בגופי. צעקתי נורא. אבא הגיע תכף ומיד ולנה רצה בעקבותיו, שניהם היו עייפים ומותשים מהטיול לשכם, לחברון, לבית לחם ולירושלים ומתוכניות ההתעשרות של פואד.

"מה קרה?"

"הבטן," גנחתי.

"זה הסוכריות האלה," אמרה לנה. "זה רעל. היה אסור לאכול אותן. למה בכלל קנינו את זה?"

הכאב חתך אותי ושוב צעקתי.

"תצלצלי לפואד," אמר אבא. "אני אכין לה בינתיים כוס תה."

כבר היה לנו מכשיר טלפון, צמוד לקיר בפינת האוכל.

פתאום הקאתי ואבא שינה את דעתו.

"תצלצלי למגן דוד אדום," הוא אמר.

לנה צלצלה לאמבולנס וגם לפואד.

האמבולנס הגיע ראשון ואבא נסע איתי לרמב"ם. פואד הגיע כעבור עשר דקות ונסע עם לנה בעקבותינו.

בבית החולים בדקו אותי בחדר המיון ועשו לי בדיקות דם. חיכינו שעות לתשובות ואחר כך הכניסו אותי לרופא שלחץ לי על הבטן מכל הכיוונים ובסוף אמר שהוא רוצה להישאר איתי לבד וביקש מכולם לחכות בחוץ. הוא ביקש ממני להוריד את המכנסיים ואת התחתונים ולעלות על מיטה שנראתה כמו כיסא גדול ולפשק את הרגליים לצדדים. ואז הוא הסביר לי שהוא עומד לבדוק אותי אבל לא הבנתי איך, עד שהרגשתי פתאום שהוא דוחף את האצבע שלו לתוכי ונרתעתי לאחור בבהלה והיד שלו עפה החוצה.

"את תצטרכי לנסות להרפות," אמר הרופא. הוא המשיך לחטט לי בתוך הגוף ואני שכבתי שם בלי לזוז למרות שהבטן עדיין כאבה לי נורא, והוא לחץ לי קרוב לאיפה שזה כאב.

"יכול להיות שאת בהיריון?" שאל הרופא.

חשבתי רגע על מה שקרה בנהריה. איך עמדתי עירומה מול יאן ואיך שכבתי לידו ואיך הוא נגע בי. ואיך רננה ליקקה אותי בכל הגוף וגם במקומות שלא ידעתי שמותר ללקק בהם או אפילו לגעת. ואיך הוא צילם אותנו כל הזמן.

"אם עושים אהבה עם אישה אפשר להיות בהיריון?" שאלתי את הרופא.

"בינתיים לא," אמר הרופא ורשם משהו על דף נייר. הצצתי. היה כתוב שם משהו עם המילים תפקודי כבד.

בחוץ חיכו אבא, לנה ופואד, שעישן סיגריה. לנה היתה חיוורת מדאגה. היו לי עוויתות של כאב בבטן וצעקתי כל חמש דקות. הגיעה אחות ונתנה לי לשתות תרופה חומה ומרה. אחר כך שחררו אותי הביתה וכולנו נסענו בטקסי של פואד. לנה ישבה מלפנים ואני ישבתי עם אבא במושב האחורי. פואד נסע דרך סטלה מאריס. פסים ראשונים של שמש צצו מעבר להר. הים היה מרוח בעצלתיים מתחתינו. חשבתי על כל הדברים שאני כבר לא יכולה לספר לאף אחד שיושב בטקסי. אלה האנשים שפעם היו המשפחה שלי אבל הם מתרחקים, מתרחקים, וערימה גבוהה של סודות ושקרים נערמת ומתגבהת בכל יום שחולף. גל של בחילה עלה בי והקאתי את התרופה והמרירות בפי היתה בלתי נסבלת. אמא הסתכלה לאחור ואמרה, "אלוהים, היא לבנה כמו קיר," ואז הצמידה את שפתיה והידקה אותן זו אל זו. אבא ניגב לי את הפה בממחטה והיא הוכתמה בצבע חום.

"זה אופיום," אמר אבא לפואד, "אני זוכר את זה. היו כאלה בטשקנט שעישנו את זה במקטרת."

"מורפיום," אמר פואד לאבא. "מורפיום."

אחרי שהקאתי נעשיתי פתאום צלולה. כאב הבטן נעלם והאופיום או המורפיום התחילו להשפיע. הרגשתי נקייה. הראש שלי היה רחוק מהגוף ושט מעליו. הסתכלתי על הים, שצבעו היה אפור ותכלת. הטקסי הזקן של פואד נהם וגרגר במעלה ההר. הרגשתי שהילדוּת שלי, שכבר שנים אחדות הלכה ובאה, מתרחקת ממני כעת בפעם האחרונה.

6.

אמא יקרה, את זוכרת שבהודו דיברת איתי על שלג? סיפרת לי שאֶת תיאוריית פתית השלג כתב לראשונה האסטרונום הגרמני יוהנס קפלר, לפני ארבע מאות שנה. אמרת שהוא מצא שלחפצים הדומים בגודלם ובצורתם יש נטייה טבעית להתארגן בצורת משושים. ולכן קבע שפתית שלג נוצר מהצטברות של יחידות זעירות וזהות. נתת לי את אחד הספרים שלך לקרוא. קראו לו "הטאו של הפיזיקה" או משהו. הספר היה באנגלית. נרדמתי איתו בלילה. אבל הספקתי לקרוא קצת ולהבין שבגלל הספר הזה, שיצא באמצע שנות השבעים, כולם דיברו על פְרַקְטָלים. הצורות הקטנות שבתוך הצורות הגדולות שהן כמו הצורות הגדולות. עננים. עצים. עלים. מערכת כלי הדם. ופתיתי שלג. היו הסתייגויות. אמרו שאין שני פתיתי שלג שהם בדיוק אותו דבר. אבל תיאוריית הפרקטלים היתה כל כך מופלאה, שהיה די קשה להתווכח איתה וגם כולם היו אז מסטולים ולא היה להם כוח לוויכוחים. הבוקר קראתי באינטרנט שבחור אחד במוסקבה לקח מצלמה ועשה קלוז אפים על היהלומים הקרים האלה, שראשיתם באבק. אחר כך הוא הגדיל אותם מאוד וראו ממש טוב שבכל פתית שלג יש טוויסט קטן שהופך אותו לשונה מהאחר. שונה, אמא. פרקטל אבל שונה.

(לא נשלח כי את מתה)

אני מנסה להסביר לדני במשל מדויק ככל האפשר את החודשים הראשונים של חיינו המשותפים עם שלג. אולי זה הכי דומה לתוכנית ריאליטי שבה המתמודדים גרים בבית שכל הרצפה שלו מכוסה בשברי זכוכיות, והמבחן שצריך לעמוד בו בדרך למיליון הוא ללכת בין השברים כמה שיותר ולהיפצע כמה שפחות. שגרת חירום.

שלג מתגלה כתינוקת שקטה. היא ישנה מחצות כמעט עד שש בבוקר. ערן מחליף לה את החיתול בשש ומאכיל אותה. היא נרדמת שוב. ואז הוא יוצא לריצה שלו. אני מעמידה פני ישנה ומחכה עד שהוא יֵצא מהבית, ומשתהה במיטה חמש דקות נוספות, כי לפעמים הוא שוכח את הטלפון שלו וחוזר. כשאני בטוחה שהוא באמת יצא לשעה שלמה אני קמה והולכת למטבח להכין קפה. אני שומעת את דפיקות הכדור על קרש הסל מחצר בית הספר הסמוך. הפרנואיד חזר, ואפילו הקדים הבוקר. בדרך כלל הוא נוהג להחליק הנה רק לקראת שבע וחצי, רכוב על אופניים ישנים שכמעט קורסים בגלל שתי המזוודות השחורות הענקיות שהוא קושר אליהם משני הצדדים. וכשאני אומרת גדולות, אני מתכוונת גדולות מאוד. ארבעים קילו כל מזוודה, ואני מוכנה להתערב עם ערן שיש בתוכן רק ניירות ותצלומים או גרוע מזה.

"מה יכול להיות גרוע מזה?" שואל ערן. "גופות?"

אני לא יודעת. אני רק מנחשת שיש במזוודות האלה חפצים שהפרנואיד לא מסוגל להשאיר בבית כשהוא יוצא לאימון הבוקר שלו, כי השב"כ או האף בי איי או הפה אס בה או כולם יחד יכולים לבוא בכל רגע ולקחת אותם ממנו.

בהתחלה, כשהפרנואיד רק הגיע לחצר בית הספר, ערן חשב שמצא חבר למשחק. כשראינו אותו מהחלון במטבח, ערן נעל את האולסטאר וירד למטה. אבל הפרנואיד התנכר לו והמשיך לשחק לבד, מוחא לעצמו כפיים בכל פעם שקלע סל של שלוש נקודות. ערן חזר מאוכזב.

בוקר אחד הלכתי לעבודה וליד החצר ראיתי את האופניים עם המזוודות, ואת הפרנואיד עומד לידם עם הכדור ביד ומדבר. הוא דיבר בדחיפות, כמו מישהו שצריך להספיק הרבה דברים בשיחה שעומדת להתנתק, בתערובת של עברית ואנגלית, ושמות כל מוסדות הביון המפורסמים בעולם חזרו שוב ושוב. בהתחלה חשבתי שהוא מדבר לבלוטות' אבל אחר כך ראיתי שהוא דיבר לגזע העץ שלידו עמד.

"שלא תדבר איתו יותר," אמרתי לערן. "הוא סכיזופרן פרנואידי." את זה לקחתי ממילון המושגים שלמדתי באוניברסיטה. בשנת הלימודים הראשונה למדתי משפטים, אמנות ופסיכולוגיה. במקביל. ערן אומר שזה בגלל שעוד לא החלטתי אז מאיזה כיוון אני הולכת לתקן את העולם.

"אז?" אמר ערן. הוא שונא מילים שמגדירות מצבים נפשיים. הוא לא מכיר במצבים נפשיים. ערן סוגד לרצון חופשי. הוא מאמין שאנשים בוחרים לעצמם כל דבר בחיים. גם מחלות נפש. הוא מאמין שהם גם יכולים להיפטר מהמחלות האלה בכל רגע שיבחרו. רבנו על זה לא מעט, בעיקר כשהיינו מדברים על מיכל. ערן משוכנע שמיכל בחרה להיות בורדר ליין. טיילה על הגבול והחליטה להסתנן. מין מאיר הר ציון בדרך לפטרה של המשוגעים.

"הוא מדבר לעץ במגרש. הוא מסביר לעץ שמישהו רוצה לפגוע בו. הוא אומר מילים כמו רצח. זה מסוכן. הוא יכול להחליט שהמישהו הזה שרוצה לרצוח אותו הוא אתה," אמרתי.

"מי אומר שזה יקרה?" שאל ערן. "דני האוכל חינם?"

וכאן נכנס ההיגיון של עמק יזרעאל לפעולה. שחקן הכדורסל, שמדבר מול ועדת חקירה דמיונית שעוסקת במחדלים של הביון העולמי, הצטייר אצל ערן כאחד שפשוט לא מבין משהו בסיסי מאוד על החיים. שהם כידוע בינאריים. שחורים או לבנים. אוֹן או אוֹף. וצריך רק להסביר לו את המשהו הבסיסי הזה ותכף ומיד הוא יהיה מתוקן ויפעל כשורה.

אז ערן ניסה לתקן את הפרנואיד. הוא ארב לו בכל בוקר וברגע ששמע את הנקישות הראשונות של הקליעות המוחמצות, שנהדפו מהטבעת או שפגעו בקרש של הסל, הוא ירד למטה והתחיל לשחק איתו. אבל כפי שהיה ניתן לצפות, הפרנואיד הרגיש רדוף. הוא לא שיתף פעולה עם תהליך התיקון הכפוי ולא גילה לערן אפילו את שמו. כעבור שבוע גם הפסיק לבוא לחצר. שיערתי שבגלל מתקפת העזרה המתפרצת של ערן חלה החמרה במצבו. הפרנואיד נראה לי תמיד נואש. כמו פליט. בעצם, הוא היה פליט, אחד שנזרק מההיגיון של העולם שלנו ומתגורר כעת בעולם חדש. קצת כמו מיכל, אלא שהיא בחרה לפעמים לקפוץ לביקור במרחבי ההיגיון הציבורי, ואילו הפרנואיד נטש מזמן גם את האפשרות הזאת.

לא שזה היה בלתי נדיב מצד ערן לנסות לתקן אותו, אבל זה היה בלתי יעיל כמו הניסיון של חמותי, תמרה מינץ מכפר יהושע, לעשות שלום עם כל הערבים בעזרת הדיאלוג השנתי שלה עם מוסק הזיתים מג'נין, שהוזמן למסוק את הזיתים בחלקת עצי הזית שלה, ובתמורה הביא כעבור כמה שבועות ארגז מלא בקבוקי שמן זית, שלכבודם הכינה תמרה תוויות מקושטות בציורים של ענפי זית, ועליהן כתבה בטוש: "שמן זית מינץ כפר יהושע".

אבל הנה, בכל זאת הוא חזר. אם יש דבר אחד שאפשר לסמוך עליו בעולמנו זה האו סי די. הוא תמיד מנצח. הכדור שוב נוקש על קרש הסל. אני מציצה מהחלון ותופסת אותו בדיוק כשהוא מוחא לעצמו כפיים. כנראה זה היה סל של שלוש נקודות. שתי כפיות גדושות של קפה טחון לפלנג'ר, מים רותחים, קצת קומפרסיה. אני לוקחת את ספל הקפה למרפסת הקטנטנה שלנו ויושבת. שותה ומסתכלת על הרחוב הריק. מישהו בעירייה חשב שזה יהיה רעיון טוב לגזום את העצים וכעת הרחוב עירום מדי. יורד גשם דק של ראשית האביב, חסר קול. יש לי שעה כדי להתקלח, לארגן את שלג, להכין בקבוק דייסה ולצאת איתה לפני שערן יחזור. ככה נוכל להיפגש שוב רק בערב. נלך בזהירות סביב שברי הזכוכית ונחרוט על קיר התא קו שמסמן שעוד יום עבר.

אני יוצאת עם שלג ומכסה את העגלה שלה בניילון מיוחד כדי שהיא לא תירטב בגשם. ברגיל אני אישה מסורבלת ומפוזרת, אבל כשזה מגיע לשלג אני מטפלת בה כמו בכלי שביר, זכוכית דקיקה ועדינה שניתנה לי למשמרת. הכול נעשה לאט ובדייקנות. קול מרושע מלחשש בתוכי שהאטיות והדייקנות זומנו לכאן כדי להסתיר את הרצון האמיתי שלי: לפגוע בשלג. הקול מוסיף ומציין ברשעות שאני מטפלת בה בדייקנות כי דייקנות היא כל מה שיש לי לתת לה. אין חום. אין התלהבות. היא לא נראית לי כמו נזר הבריאה. היא לא הפכה אותי מבן אדם לאמא, כמו שהחברות שלי כותבות בפייסבוק. אם כבר, היא הפכה אותי שוב לבת. והחיים שלי כבת לא היו כזה להיט, הם ממש לא משהו שאני רוצה לחיות מחדש, לא, תודה. בבית החולים ראיתי נשים שמרגע שילדו לא הפסיקו להמות מילות אהבה לתינוקות שלהן. היו להן גם שמות חיבה מוכנים, שהן הביאו איתן מהבית והרעיפו על התינוקות האהובים בחינם שלהן. אם לא היה כואב לי מהניתוח הייתי יורדת מהמיטה וחונקת אותן אחת אחת. לא יכולתי לשאת את זה שהן אוהבות אותם עוד לפני שהן מכירות אותם, שהן אוהבות אותם עוד לפני שנוצרים קשר, מגע, מילה או מבט. איזה מין אהבה מזויפת היא זאת? אני לא מאמינה לאהבה הזאת. אני צריכה להכיר את מי שאני מתאהבת בו. גם את שלג. כן. גם אותה. הקול המרושע מתעצם לכלל צריחה אבל אני מועכת אותו כמו שמועכים בדל סיגריה במאפרה רטובה. עד שנשמעים הרחש והתסיסה של הכיבוי המוחלט.

גם את מסלול הטיול אני מתכננת היטב. הוא צריך להימשך שעתיים. וצריכים להיות בו עצים וציפורים או שמים וים. בדרך כלל יש קצת מהכול. את תפקיד הציפורים ממלאים העורבים, שאחרי שהם מסיימים את הקטטה היומית עם הדררות לאחד מהם נשמטת נוצה שחורה אפורה. אני מרימה אותה וטומנת בכיסי. אני מתרכזת במשימה, כי מה שהכי מחושב בטיול הזה הוא לעקוף בזהירות את כל המקומות שבהם מסתובבות האמהות הסימביוטיות.

האמהות הסימביוטיות הן שלוחות של אחוות הזאבות והן מפוזרות בערמומיות בכל מיני גינות בעיר, ולכן זה בכלל לא פשוט לעקוף אותן. זה לא שיש להן מקום התכנסות אחד מובהק. אבל בכל זאת אני מזהה אותן ממרחקים. לסימביוטיוּת שלהן יש ריח ויש לה צורה. משהו בתנוחת הגוף צועק, כולם לזוז! פה הולכת אמא! פה צועדת אישה שפעם היתה בן אדם רגיל כמוכם אבל לא היום, לא, כבר לא! היום היא לוחמת בתפקיד, כוהנת במקדש. אמא!

האמזונות הקדושות החדשות הולכות כל היום וכל הלילה עם התינוקות קשורים על גופן ונמצאות בסטנד ביי הנקה. לרוב שלג ואני מצליחות לטייל פעמיים ביום בלי להיתקל בהן. אני אפילו מצליחה לעשן סיגריה בגניבה ולנשוף את העשן לכיוון הנגדי ומעל הראש של שלג. רק לעתים רחוקות מאוד אני נכשלת בזיהוי ורוב הזמן אני עוברת בהצלחה מתחת לרדארים שלהן. אני סופר אמא. אני עושה הכול מושלם. אני מאומנת כמו רוקי בלבואה על מדרגות המוזיאון לאמנות. אני מרגישה כמו שחקנית שמשננת טקסט לפני אודישן אכזרי במיוחד לתפקיד האמא במחזה. אסור לי לשכוח אף מילה ובטח שלא לדלג על שורה, אסור לי לטעות וגם לא להתבלבל, אסור שמישהו ירגיש שאני אמא מתחזה ושמתחת לחזות החביבה שלי כאמא של שלג מסתתרת אישה שאיבדה את הרצון לחיות.

לפני שבוע ישבתי על ספסל ארוך בגינה. נוצרה שם שלולית גדולה והיו אפילו כמה ציפורי מים. הוצאתי את שלג והצמדתי אותה אל גופי ונתתי לה להסתכל על הציפורים. אחר כך הוצאתי בקבוק והתחלתי להאכיל אותה. שתי אמהות צעירות חלפו לידנו ונעצו בי מבטים. הן התיישבו משני צדדי. אולי בגלל שאני ישבתי באמצע ולא זזתי כי קיוויתי שהן ימשיכו הלאה, ואולי כי משטרת הסימביוטיות שלחה אותן לתרגל נוהל מעצר חשודה. התעלמתי ושרתי לשלג את שיר הערש האהוב עלי: "בגליל, בתל חי, טרומפלדור נפל. בעד עמנו בעד ארצנו גיבור יוסף נפל."

הסימביוטיוֹת שלידי התחילו להיניק והמו לתינוקות שלהן מילים חסרות פשר. מרוב פחד גם אני רציתי להצטרף למראית העין האמהית. לא ידעתי מה להגיד אבל כשהכנסתי את היד לכיס הרגשתי משהו. נוצת העורב. תפסתי אותה בכף ידי, הוצאתי אותה מהכיס, הסתרתי את החלק האפור בכף ידי והראיתי לשלג את החלק השחור. היא התבוננה בו בריכוז. דגדגתי אותה בנוצה ואמרתי בגרגור ובקול חביב ואטי ומפריד הברות: ה נה סב תא!

כשאני לבד עם שלג (מחר נלך למשרד הפנים לרשום אותה כחוק) הכול מתיימר להיראות כשורה. אמא ותינוקת ברחוב. מה זה בכלל העניין שלכם, אני מפנה שאלה אילמת לגדודי פפראצי בלתי נראים. לכו תצלמו איזה סלבריטי. אני הולכת הלאה ויש לי מלחמה בראש. שני צדדים נלחמים זה בזה כדי להגיד לי מי אני, ואני לא רוצה שאף אחד מהם ינצח, אבל בכל זאת אני נותנת לצד שאומר שאני אמא רעה לדבר ולדבר ולדבר. ולפעמים הוא מדבר במבטא ואז אני צוחקת. וכשאני צוחקת הכול נראה קצת יותר אפשרי ואני עוצרת לרגע את העגלה. מתקנת את הזווית של צלון העגלה או את מנח השמיכה או את אחיזת הבקבוק. לפעמים שלג ערה כשאני עושה את התיקונים האלה. אני מעניקה לה מבט מתנצל ומלטפת לה את הראש. אני זוכרת כל כך מעט פעמים שבהן מיכל ליטפה לי את הראש. אולי היו יותר פעמים לפני גיל הזיכרון, אבל אם זה קרה לפני גיל הזיכרון הייתי אמורה לשאת את זה באיזה מחסן זיכרונות טרומי. והוא ריק המחסן הזה, הוא די ריק. אני פוחדת שגם תחת היפנוזה אני לא אמצא שם אוצרות. ואחר כך, בגיל הזיכרון, יש כמה פעמים טובות, כמה ליטופים של אהבה, אבל הרוב הוא רע, רע, רע שמוכרחים לשכוח. לפעמים אחד המוצגים מצליח לחמוק משם ולהבזיק. בדרך כלל זה מוצג מספר שתיים של התביעה נגד מיכל: אני צורחת במיטת לול עד בכי ואף אחד לא בא חוץ מחיה שפירא. וגם מוצג מספר שלוש: אני מסתובבת בלי חיתול ועושה קקי בכל מקום ולאף אחד לא אכפת. מוצג מספר ארבע: אני יושבת במושב האחורי של טנדר ורואה איך אמא שלי ובוב היהודי רבים ואז עוצרים בצד הכביש בין עכו לצפת, מגלגלים סיגריות עם חשיש על הדשבורד ונוסעים שוב בתוך הגשם ואז התאונה ואז אין יותר כלום.

מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני של הספר.

מרים קוץ / בייבי בלוז

עורך אחראי: דב איכנולד

עורכת ספרות המקור: סלין אסייג

עורכת הספר: תמר אגמון

עורכת הלשון: סיגל גפן

סדר: טפר בע"מ

עיצוב הכריכה: נועה שניר

התצלום שבכריכה: מתוך סרטה של ליהי חנוך, "ראש פינה – החלומות האבודים של הרחוב העליון", באדיבות היוצרת ובאדיבות שירות הסרטים הישראלי. (התצלום הוא אילוסטרציה בלבד ונבחר מטעמים אמנותיים, אין כל קשר בין הדמות המצולמת לסיפור.)