"נתון שצריך להדאיג": 37% מהתלמידים רואים בבית הספר בזבוז זמן

יותר משליש מהתלמידים רואים בבית הספר בזבוז זמן: "הנתון שהכי צריך להדאיג"

אחרי הצניחה של ישראל במבחני פיז"ה מגיעה עוד סיבה להישגים הנמוכים: 37% מהתלמידים חושבים כי בית הספר הוא בזבוז זמן. תלמידת י"ב: "חסרים שיעורים שיכינו אותי לחיים". מומחים מסכימים: שיטות הלימוד ברובן מיושנות, אינן מתאימות לאתגרי המאה ה-21 ולא מעניקות מספיק כלים מעשיים

הנורות האדומות במערכת החינוך ממשיכות לדלוק: רק לפני זמן קצר התבררה הירידה החדה של תלמידי ישראל במבחן הבינלאומי פיז"ה, נתון שטלטל את כל מי שעוסק בהוראה בארץ. אבל הוא לא היחיד. מנתוני ה-OECD עולה סימן מדאיג לא פחות - 37% מהתלמידים רואים בבית הספר בזבוז זמן, ו-57% מהתלמידים סבורים שהמוסד החינוכי שלהם עשה מעט מאוד כדי להכין אותם לחיים.

מהשוואה נוספת לתשובות תלמידים במדינות המפותחות עולה כי רק 52% מהתלמידים בארץ סבורים שלמדו משהו בעל ערך לשוק התעסוקה, לעומת 67% במדינות הארגון.

"הנתון שצריך להדאיג אותנו הכי הרבה אינו הצניחה של 38 נקודות בהבנת הנקרא במבחן פיז"ה, אלא שיעור התלמידים שחושבים שהם מבזבזים את זמנם בבית הספר, והשיעור הגבוה מבין כל התלמידים שהצהירו כי הוא לא הכין אותם לחיים הבוגרים", אמרה פרופ' ענת שושני מאוניברסיטת רייכמן. "ההישגים הם התסמין, העמדות הן המחלה. אף מערכת חינוך בעולם לא הצליחה לשפר הישגים לאורך זמן אצל תלמידים שלא מאמינים שמה שהם עושים בכיתה קשור לחיים שלהם".

לדברי שושני, המבנה שבו פועלים בתי הספר כיום אינו מספק צרכים בסיסיים ללמידה, ושליש מהתלמידים אינם מגיעים לרמת מיומנות בסיסית - ולכן חווים כישלון יומיומי. לכך נוספת המציאות של כיתות גדולות ועמוסות.

היא מצביעה על שני שינויים מהשנים האחרונות: ראשית, המציאות השתנתה דרסטית, שכן ילדי 2026 אינם ילדי 2019 של טרום הקורונה, והם גם עברו שנים של מלחמה. כמו כן, במקביל, התרחשה מהפכה שנייה עם עידן ה-AI, ולדבריה, החוזה הישן של בית הספר בטל.

"תלמיד שמחזיק בכיס כלי שמייצר תשובה תוך שלוש שניות שואל בצדק מה הטעם במטלה שנועדה לתרגל משימה שמכונה מבצעת טוב ממנו. ההיגיון הישן - 'תשקיע עכשיו כדי לרכוש ידע שיהיה נדיר ובעל ערך אחר כך' - אינו עומד עוד במבחן המציאות שהתלמידים רואים סביבם".

וכאן הפער הצורם ביותר: דווקא כשהטכנולוגיה מאפשרת לראשונה למידה בקצב, ברמה ובעניין של כל ילד, המערכת עדיין בנויה סביב מורה אחד שנדרש ללמד כיתה שלמה את אותו חומר, באותו קצב. עבור התלמיד החזק זה משעמם, עבור המתקשה זה מתסכל, ועבור רבים זה פשוט חסר טעם ומכאן נולדת התחושה של "בזבוז זמן".

פרופ' טלי נחליאלי, רקטורית המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, הסבירה כי הממצאים חושפים משבר אמון של התלמידים במערכת החינוך. "במקום להעניק לתלמידים כלים אמיתיים לעתיד ולהתמקד בהוראה המעודדת חשיבה, פתרון בעיות ועבודת צוות, מערכת החינוך מתמקדת בעיקר בשינון, בלמידה שטחית ובהפעלת פרוצדורות וטכניקות", אמרה.

לדבריה, כדי שבית הספר יחזור להיות רלוונטי ויכין את בוגריו לעולם העבודה של המחר, על מערכת החינוך להפסיק לשנן פרוצדורות ולעבור לחינוך המטפח חשיבה ביקורתית, התמודדות עם אי-ודאות ופתרון בעיות מורכבות.

ד"ר רותם אליהו, מרצה במכללת סמינר הקיבוצים, סבורה כי "מערכת החינוך אינה יכולה לוותר על היסודות, אבל היא גם אינה יכולה ללמד אותם כאילו העולם לא השתנה. המלחמה חשפה מצב של בית ספר שנבנה למאה אחרת, מול ילדים שחיים במאה הזאת".

גם לדעת פרופ' ענת זוהר, מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, שיטות ההוראה העיקריות הנהוגות ברוב בתי הספר עדיין מיושנות ולא מותאמות לאתגרי המאה ה-21: "ההוראה בנויה על 'שיטת המשפך', הדורשת מהתלמידים למידה פסיבית ושינונית, ולא על למידה פעילה, ממוקדת תלמיד, העוסקת בסוגיות מסקרנות, רלוונטיות ומאתגרות".

מיכל טל, תלמידת כיתה י"ב מהוד השרון, אומנם רואה במורים שלה מנטורים לכל דבר, אך הוסיפה: "לצד כל זה, אני מרגישה שחסרים לי שיעורים שיכינו אותי לחיים האמיתיים, כגון איך להתנהל כספית, זכויות שלי כעובדת או איך לקרוא תלוש שכר. המבחן החשוב שלנו מתחיל אחרי י"ב".

תלמידת י"א מראשון לציון, מיקה שלומוביץ, אמרה: "בתי הספר חייבים להפוך למקום שמלמד ללמוד לבד, לחשוב בצורה ביקורתית. את כל המיומנויות האלה קיבלתי בחינוך הבלתי-פורמלי, אבל מה קורה עם המסגרות הפורמליות?".

יו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית, רותם גטריידה, תלמיד כיתה י"ב מפתח תקווה, המשיך: "העולם מתקדם בקצב מטורף, אבל מערכת החינוך לא תמיד מצליחה להדביק את הקצב". הוא מביא דוגמה: "לקח למועצת התלמידים והנוער הארצית שבע שנים להכניס חינוך פיננסי למערכת".

אלי הורביץ, מנכ"ל קרן טראמפ לחינוך, אמר כי הממצאים מהווים אינדיקציה מטרידה לכך שחלק גדול מהתלמידים מתקשה לראות קשר בין מה שקורה בכיתה לבין החיים המתנהלים מחוץ לה. הורביץ סיפר כי בשבועיים שקדמו למבחן פיז"ה, 37% מהתלמידים בישראל דיווחו שהחסירו לפחות יום לימודים שלם, ו-45% הבריזו לפחות משיעור אחד. על פי הורביץ, ייתכן כי התוצאה במבחן אינה מודדת רק ירידה בידע, אלא גם עשויה לשקף התרופפות רחבה יותר של הקשר בין תלמידים, מורים ובית הספר לבין תהליך הלמידה עצמו.