בלי ניצחון מוחלט

אזרחי ישראל עשו כמיטב יכולתם. הם יצאו להצביע בהמוניהם, שיכנעו, התנדבו, טסו, הסיעו, יצאו מגדרם. נהרו לקלפיות. יום הבחירות הוא רגע מקסימליסטי שאליו מתנקזים כל הלבטים והחלומות, ההשתדלויות והחרדות. השלב הזה, עם כל האדרנלין והתקווה שהוא מזמן, תם. עכשיו, כשהמציאות מתגלה על מסכי התוצאות, צריך לפעול בתוך המסגרת הנוקשה שקבעו הבוחרים הישראלים. לא רק שזה איננו רגע אידיאלי; בהגדרה, זהו רגע מאכזב. חלקי. אם אל הקלפי מגיעים עם מלוא הציפיות והמשאלות – ממשלות מקימים מתוך הטוב ביותר האפשרי. חלק מהותי, כמעט טרגי מכך, הוא שיתוף פעולה פוליטי בין יריבים מרים שרק שלשום ניהלו קמפיין ארסי זה נגד זה. זהו רגע של בירור ערכי עמוק: על איזה ערך מתעקשים עד חורמה, ועל מה אפשר, ואף חובה, להתפשר.

החברה הישראלית כלואה בתיבות תהודה, זו עוד אחת מקללות השבטיות. כל מי שצר עולמו כפיד האינסטגרם שלו או התמכר לערוץ טלוויזיה אחד ויחיד – שבוי בקונספציה שלפיה ממשלת מיעוט או עוד בחירות הן פתרון קסמים. אבל תוצאות האמת חושפות את האמת כפי שהיא על כל המורכבות שלה. תאהבו את זה, תשנאו את זה - זה המצב. עם זה צריך ואפשר לעבוד. אין כל משמעות לעוד מערכת בחירות זולת שיתוק, בזבוז מיליארדים והמשך הדימום הלאומי. גם אם יושג בהן ניצחון "טכני" של 61 מנדטים לאחד הצדדים – המספרים לא ירפאו את העובדה שהרוב הציוני קרוע ומסוכסך בתוך עצמו מאז 2019.

אינספור סבבי בחירות לא שינו זאת, ממשלת "ימין על מלא" הוכיחה את קוצר ידה, ואפילו טבח 7 באוקטובר ומלחמה אזורית ממושכת ועקובה מדם לא איחו את הקרע הזה. אפשר לחזור על אותו הניסוי שוב ושוב, אך התוצאה תישאר זהה. יש אבות רבים לכישלון הזה, והתנהלותו של בנימין נתניהו עומדת בראש – אך התחשבנות עם העבר אינה מתווה דרך לעתיד. זה מה שיש.

לצד זאת, המציאות לא דטרמיניסטית. גם אם הקרע שריר וקיים, הציבור בהחלט זז. אנשים שינו את דעתם. הממשלה הנוכחית כנראה איבדה סביב העשרה מנדטים. זה המון. אין רוב או משהו שקרוב לרוב לממשלת ימין על מלא-מלא, לממשלה עם חוסר מקצועיות משווע, לממשלת השתמטות או לממשלה שקידמה את הרפורמה המשפטית. זו עובדה, ולא משנה כמה ינסו לשדר ניצחון בקואליציה.

אם חופרים בתוך הנתונים, יש מגמת התמרכזות גם בתוך הגושים עצמם. ש"ס מתרסקת מ-11 מנדטים לשישה ומביאה לקלפי 93 אלף קולות פחות מב-2022. חלק משמעותי מההתרסקות מתרחש בפריפריה הישראלית – וזה נתון חשוב מאוד לאור העובדה שעד היום ש"ס הייתה המפלגה היחידה שהעבירה קולות מהמחנה הציוני למחנה הלא-ציוני. כעת אותם מסורתיים לא התייצבו לצידה.

גם לסמוטריץ' והמדיניות שלו לא הייתה עדנה. אלמלא האיחוד עם זהות הוא היה על סף אחוז החסימה. בעוד שכל הסקרים חזו מספר דו-ספרתי לבן גביר, הוא סיים רק עם שבעה מנדטים. מתברר שקל יותר להיות אופוזיציה מאשר לספק תוצאות. באחוזי הצבעה זה לא פחות ממדהים: בבחירות 2022 הציונות הדתית, בן גביר ומפלגת נעם היו שווים 10.8%, והיום? כל החבורה הזו בתוספת פייגלין ומגנט המנדטים טלי גוטליב סיימו עם 10.5% מהקולות. העם אמר את דברו.

בקואליציה הנוכחית משדרים ניצחון כי מלכתחילה הם נכנסו למערכת הבחירות עם ציפיות לא גבוהות, אבל בסופו של דבר הם יודעים היטב שאין להם שום דבר שקרוב לממשלה, והכנסת יכולה לקדם מהלכים דרמטיים נגד נתניהו וממשלתו. וזה שוט משמעותי.

בסוף, איך שלא הופכים את זה, ממשלת אחדות היא הכרח. לא מתוך חלומות גדולים, לא מתוך גזענות ולא מתוך מחשבה שנתניהו נגמל מהרגליו הרעים. ממשלת אחדות היא הכרח מפני שרק היא מסוגלת לגבש קווי יסוד שישקפו את המכנה המשותף של רוב העם. לחץ ציבורי עיקש צריך לתמרץ את ראשי גוש השינוי להבין את גודל השעה, ולסייע לנתניהו להשתחרר משותפיו הטבעיים ולעמוד במילתו. הבידוד המדיני בעולם, אתגרי הביטחון בחזיתות השונות, שיקום הצפון והדרום, האינפלציה הדוהרת, המשבר במערכת החינוך ואתגר הגיוס הבוער – כל אלה רק יחריפו תחת ממשלת מעבר משותקת וחסרת עכבות. ללא ממשלה מתפקדת בעלת לגיטימציה רחבה, מדינת ישראל פשוט לא תחזיק מעמד.

לאור הלכידות של גוש הימין סביב נתניהו, גוש השינוי מגיע למשא ומתן הזה מנקודת פתיחה פגיעה. זו הסיבה שליברמן, בנט ואיזנקוט חייבים להפסיק עם משחקי האגו, להתייצב כגוש ברזל אחד, ולהציב לשותפות הזו תנאי סף שאינם ניתנים למסמוס

לאור הלכידות של גוש הימין סביב נתניהו, גוש השינוי מגיע למשא ומתן הזה מנקודת פתיחה פגיעה. זו הסיבה שליברמן, בנט ואיזנקוט חייבים להפסיק עם משחקי האגו, להתייצב כגוש ברזל אחד, ולהציב לשותפות הזו תנאי סף שאינם ניתנים למסמוס: חוק גיוס שוויוני ואפקטיבי לצה"ל, תוכנית חירום לשיקום החינוך וטיפול בלתי מתפשר באוטונומיות המגזריות. נתניהו הוכיח אינספור פעמים שהוא שותף הפכפך; אך בהינתן מאזן הכוחות הנוכחי ומצבו המשפטי והציבורי, גם הוא יצטרך לבחור בין כניעה לסחטנות פוליטית לבין שותפות שתאפשר לו להציל מעט ממורשתו.

בתוך כל אלה, הדמוקרטיה הישראלית רשמה השבוע הישג מרשים: החברה הערבית השתמשה בכוחה האזרחי כדי להשמיע זעקה מרה וצלולה, וחובה להקשיב לה. אחרי שנתיים שבהן הופקרה לפשיעה משתוללת, לזלזול ולשיסוי יומיומי, האזרחים הערבים התייצבו בהמוניהם בקלפיות והבהירו כי אינם שקופים.

ועם זאת, הפנטזיה של חלק ממחנה המרכז-שמאל, שלפיה "הערבים יצילו את היהודים מצרותיהם", היא משאלת לב מנותקת שאינה מחזיקה תוכנית פעולה ריאלית. זה נכון מעשית וערכית כאחד: ממשלת מיעוט יהודית הנשענת מבחוץ על רע"מ וחד"ש-תע"ל – גם אם תצליח לקום לרגע – לא תוכל להחזיק מעמד אפילו שבועות בודדים בעיצומה של מערכה ביטחונית אזורית מורכבת. קריסתה הבלתי נמנעת תפעיל מיד את תנועת המטוטלת הפוליטית. בבחירות העוקבות יהיה רוב ימני-קיצוני מובהק אחרי מהלך כזה. זה סיכון שאי-אפשר לקחת. ברמה הערכית זו טעות גדולה כי לשים את המשותפת ורע"מ בסל אחד זו גזענות בדיוק כמו לשלול כל שותפות ערבית בממשלות ישראל.

ישנם דיונים אין-סוף על ההבדלים בין היהודים, אבל איכשהו הערבים הפכו לשם קוד בלבד. זה חלום משותף לנתניהו ולדמוקרטים. לטשטש את ההבדל בין רע"מ למשותפת, להציג את כולם כמקשה אחת. נתניהו משתמש בחברה הערבית בשביל להפחיד את הציבור ולקעקע את יריביו, הדמוקרטים משתמשים בה בשביל לסלק את נתניהו ולצייר תמונה כאילו מדובר בנציגי ציבור ליברלים שרק מחכים לדלג איתם אל האופק. מוטב להתבגר מהתפיסות הללו ולהתחיל בעבודת עומק.

קודם כל להפסיק להשתמש במושג "ערבים". אחרי כמעט 80 שנה, הגיעה העת להתחיל להבין מי הם הכוחות שפועלים בתוך החברה הענקית הזו, מה ההבדלים ביניהם ומה הדרישות שלהם. יהודים יודעים לתת סימנים בכל קבוצה, תת-קבוצה ותת-תת קבוצה יהודית על חלומותיה ואתגריה. כל אחד הוא פתית שלג וכל עשרת אלפים אנשים הם מגזר. אבל הערבים לא פחות מגוונים מהיהודים. בשביל זה צריך להכיר אותם לעומק, ולהבין מה הפלטפורמות הפוליטיות שיכולות לשקף את השוני שבתוכם (וכבר כתבתי רבות על אומץ ליבו של מנסור עבאס בהקשרים הללו).

זו משימה דחופה לימין ולשמאל בישראל, אבל לא רק להם. גם התקשורת הישראלית, שבכלל לא באירוע, חייבת להביא את הקולות הללו בדחיפות. זה בדיוק המקום שבו חינוך ולמידת השפה הערבית יכולים לסגור את פער הזרות, ותרבות יכולה לסייע בהבנה דקה יותר של הסיפורים הפנימיים. ערביי ישראל מכירים אותנו מצוין, אבל אנחנו לא טרחנו לעשות זאת מעולם. להתייחס לאוכלוסייה הזו כמקשה אחת (ולא משנה מאיזה צד) זו לא רק גזענות, זו גם טיפשות פוליטית.

בזמן מלחמה פעילה, טבח וימי בן גביר, חוסר האמון בשמיים, אבל השאלה מה ישראל עושה למען ועם אזרחיה הערבים זו שאלת ליבה עבור עתיד המקום הזה גם אם הפירות לא ייקצרו בסיבוב הנוכחי

בזמן מלחמה פעילה, טבח וימי בן גביר, חוסר האמון בשמיים, אבל השאלה מה ישראל עושה למען ועם אזרחיה הערבים זו שאלת ליבה עבור עתיד המקום הזה גם אם הפירות לא ייקצרו בסיבוב הנוכחי. זה רק עניין של זמן עד שמחנה פוליטי כלשהו יידע לתרגם את השותפות לפעולה פוליטית משמעותית. בעולם נורמלי, נתניהו בכבודו ובעצמו היה ממנה את יואב סגלוביץ כשר לביטחון פנים כתשובה לזעקת רבע מאזרחי ישראל. לצערנו, אנחנו לא בעולם נורמלי.

הטלטלות הפוליטיות אינן נחלתה של ישראל בלבד. כל המדינות המערביות מתמודדות עם משבר הדמוקרטיה, הנהגה פופוליסטית, ועלייה של כוחות ימין קיצוני. צרת רבים היא לפעמים נחמת טיפשים, ולפעמים נותנת הקשר ופרופורציה. ממשלת ימין על מלא קיבלה כרטיס אדום. להחזיר אותה על סטרואידים עוד שנה זו איוולת. לפעמים יציבות, שיקום ותפקוד בסיסי עדיפים עשרת מונים על דמיון הניצחון המוחלט.