"חולון זה מקום שתמיד אצלי בלב"

איך שסומן כדבר הגדול הבא מאז הצעדים הראשונים בהפועל ת"א והפריצה במכבי נתניה, הקריירה של מאור אסור (38) החלה לדשדש. עכשיו, רגע לפני שהוא מתלבט אם לחזור לריקוד אחרון בהחלט, הוא מספר על תחושת הפספוס וסיבותיה. משתף בחיבור המיוחד לירמיהו חולון. ובטוח שהגיע הזמן שלחולון ולבת ים תהיה סוף סוף נציגה באחת הליגות העליונות 

שלומי אהרוני|

תגיות

מאור אסור (38) עבר המון בקריירה. הוא גדל בהפועל ת”א, עבר לעירוני בת ים והחל לנדוד בין היתר במכבי נתניה בליגת העל ואז שוב חזר אחורה. "הייתי צריך לחתום בבית”ר ירושלים, אבל דוד אמסלם המאמן התפטר ויובל נעים מונה. הייתי צריך לעבור למ.ס אשדוד, אבל הפועל ת”א טרפדה את זה, אז עברתי לס.כ נס ציונה בליגה הלאומית, ואז העסק התחיל לדשדש עם מעבר לאשקלון. עברתי לראשון לציון, זכינו בגביע הטוטו, ואז קרעתי את הרצועה הצולבת ועברתי שיקום ארוך. אייל לחמן נתן לי גב והחתים אותי לעוד עונה בראשון לציון כשאני על קביים. בסיום העונה, אחרי שלחמן פוטר ומונה שרון מימר, עברתי למכבי קביליו יפו מליגה א’".

הרומן הסוער שלו עם ירמיהו חולון החל ב-2016: "מוסא בן חיים, חבר, עלה איתי ליגה בבת ים והביא אותי לחולון ושם הפכתי לשחקן חשוב, בכיר, סמל. כולם אהבו אותי שם, עשינו כמעט בכל עונה פלייאוף עליון, ואחרי משבר כלכלי שבו הם רצו רק לשרוד, הם שחררו את כל השחקנים הבכירים, ביניהם אני. אחרי שהם שרדו, הם החזירו אותי לכמה שנים רצופות וטובות. כל זה עד העונה האחרונה, עם הפסקה של כמה חודשים שבה עברתי לשמשון ת”א ועזרתי להם להישאר בליגה. ויקטור גניש חזר לחולון, והוא מכיר אותי מבת ים החזיר אותי והגענו למצב שהתמודדנו על העלייה, אבל נפלנו בדרך בגלל פציעות והרחקות. עד ינואר שעבר שיחקתי ברמת השרון, עד שנפצעתי, ועכשיו אני מרגיש טוב וחושב להמשיך עוד עונה או שתיים. בעונה האחרונה שלי בחולון אימא שלי נפטרה ועברתי משבר. ניסינו לעלות דרך הפלייאוף וזה לא הלך. זה המקום שתמיד אצלי בלב, ואולי יהיה עוד פרק קטן, וגם אם לא, זה בסדר".

אין הרגשה של פספוס? היית יכול להוציא הרבה יותר מהקריירה?

"במשחק הראשון שלי במדי מכבי נתניה בליגת העל ניצחנו 4:1 את בית”ר ירושלים, ונבחרתי לכוכב המחזור. אז הרגשתי שאני מטפס נכון. אבל פספסתי, אין ספק. המעבר לבית”ר ירושלים, שלא צלח, החזיר אותי אחורה".

"הבעיה הייתה שביקשתי שחרור מנתניה, וכבר לא הייתה דרך חזרה. הייתי צריך להישאר בנתניה, וזה היה יכול להיות המשך הקריירה שלי בליגת העל לדרך יותר ארוכה. בנתניה ראובן עטר, שהיה וירטואוז, לקח אותי וקידם אותי. היינו בנתניה קבוצה צעירה וטובה שהגיעה למקום השישי ולחצי גמר גביע המדינה, עם שמות כמו פיראס מוגרבי, חן עזרא וקובי דג’אני".

גיל 38 זה גיל שמתחילים לחשוב בו על סוף הקריירה?

"זה יותר קרוב לסוף מאשר להתחלה, אבל כל האופציות פתוחות, כולל זו שאהפוך למאמן. זה קורץ לי. אני יכול להצליח עם הניסיון והידע שצברתי במהלך השנים. יכולה להיות לי דרך יותר טובה כמאמן מאשר כשחקן עם הרעיונות שיש לי".

שיחקת בחולון ואתה עובד בעיריית בת ים. איך זה שאין לערים האלה נציגות בליגה לאומית לפחות?

"כן. ערים גדולות עם המון חובבי כדורגל ושחקני עבר מפוארים. בת ים עלתה לפני כמה שנים ללאומית וכמעט לליגת העל, היה לנו מנהל בשם עמי בלולו, ואחרי שהוא נפטר, הקבוצה הלכה בדרכים לא טובות, והלוואי שהיום העירייה בראשות צביקה ברוט תצעיד את בת ים לפסגת הכדורגל. בחולון יש את ליאור שולמן, איש יקר שלקח על עצמו את המועדון ועושה הכול בצורה מעוררת כבוד, ואני מקווה שתהיה קבוצה של אחת הערים הללו בליגות הגבוהות. צריך לחבר את הקהל דרך מחלקת הנוער. בחולון עובדים יפה עם הנוער, וגם בבת ים פליקס חלפון מקדם את הדור הצעיר. הלוואי שיגיע גם הצעד קדימה".

כמי שגדל בהפועל ת"א, איך אתה רואה את מה שקורה שם?

"גדלתי בהפועל עם ביברס נאתכו, ערן זהבי וגל שיש. הפועל ת”א בדרך הנכונה. היא התייצבה, יש לה קבוצה טובה ומאמן טוב, והלוואי שהיא תחזור להיאבק על תארים והיא תשוב למה שכל הקהל הנפלא שלה מחכה שהיה תהיה. יש להפועל ת”א את הקהל הטוב בארץ".

נסכם את הקריירה או שזה מוקדם מדי?

"הקריירה די מסוכמת. יכול להיות שאמשיך ויכול להיות שלא. אם יבוא מקום שאני חושב שאוכל ליהנות בו אמשיך ואם לא. אני רוצה להגיע למקום שיהיה בו כיף. כבר לא שואף להתקדם".