יהודה אטלס לא ניסה לחנך ילדים. הוא רק אמר בקול את מה שהם התביישו להגיד

כמו אטלס המיתולוגי, שנגזר עליו לשאת את השמיים על כתפיו לנצח, גם יהודה אטלס נשא משא אחד כל חייו: הילד שהיה, זה שחטף מכות, עצם עיניים וחיכה שזה יעבור. הוא לא התגעגע לילדות ולא האמין למבוגרים שמתגעגעים אליה, ולכן לא ייפה אותה לאף אחד. מהעונש הזה נולד כישרון העל שלו - שירים קצרים, מצחיקים ועצובים באותה נשימה שדורות של קוראים עדיין מזהים בהם את עצמם

תגיות

תסתכלו על התמונות של יהודה אטלס. בכל החיפושים שעשיתי, אחרי שנודע כי הסופר האהוב הלך לעולמו, מצאתי רק תמונה אחת שלו מחייך. בכולן נשקף אותו אדם – פנים חתומות, מבט קשוח, כאילו מישהו סיפר לו בדיחה לא מוצלחת. הדבר האחרון שהייתם מצפים מסופר ילדים, מהאיש שהמציא לדור שלם את "והילד הזה הוא אני". אם הייתי פוגשת אותו כשהייתי ילדה יכול להיות שהייתי מתחבאת מאחורי המבוגר הקרוב למקום מגוריי. למזלי פגשתי אותו כשהייתי ילדה – כמו רובנו – אבל לא ממש את האיש כמו את הספרים שלו, ואז קרה הדבר שלעתים נדירות קורה במפגשים עם אנשים: אתם פוגשים את הפְּנים שלהם לפני שאתם פוגשים את החוץ. וככה התוודעתי אל אטלס כאיש שכתב לילדים ובעצם כתב לעצמו.

באחד הראיונות שנתן סיפר ששאלו אותו איך הוא יודע מה ילדים רוצים לקרוא. "אני יודע מה אני רוצה לכתוב", הוא ענה, "ואם הם רוצים – שיקראו". וזה, בקליפת אגוז, מסביר את הכול. רוב ספרי הילדים מנסים לחנך אותם איכשהו, גם אם בצורה עדינה ורגישה. להסביר להם איך להרגיש, איך לפרש את הסביבה, איך לבנות ביטחון עצמי. אבל אטלס היה הכל חוץ מחינוכי. להיפך. היה בכתיבה שלו משהו זועם, הוא התחבר לילדות דרך העלבון, האלימות, הפחדים, הבושה וחוסר האונים. מסוג הרגשות שמוטבעים ונשארים בך, לא משנה כמה תתבגר.

הוא לא שיקר לילדים, הוא דיבר אמת, והם האמינו לו ועדיין מאמינים. השירים הקצרים שלו עדיין מרעידים מיתר של הזדהות, לא משנה באיזה גיל קוראים אותם. והם תמיד מצחיקים אבל גם עצובים בו זמנית, כי תקופת חיינו הראשונה היא תקופה מבלבלת ומלאת אכזבות. "הילדות היא התקופה הכי קשה בחיים", הוא אמר בריאיון אחר. "אני לא מאמין למבוגרים שאומרים שהם רוצים לחזור לילדות".

זה לא מפתיע שלא היתה בו טיפת נוסטלגיה כלפי הילדות של עצמו, שאם לנסח אותה במילים הפשוטות שלו – הוא היה ילד שחטף הרבה מכות ועצם עיניים בתקווה שזה יעבור. זאת היתה פגיעות שהפכה אותו לרגיש באופן קיצוני לעלבון ולחרדה של ילדים עד סוף חייו. וכמו האטלס המיתולוגי ההוא, שנשא את השמיים על הכתפיים שלו לנצח, יהודה אטלס נענש בעונש מקורי שהפך לכישרון העל שלו - לשאת את הילד שהיה על כתפיו עד הרגע האחרון.

הכנות בכתיבה שלו היתה כמעט מביכה, אבל היא גם הפשירה מיד את כל החומות וההגנות. היא אפשרה לו לנסח בצורה הפשוטה והחכמה את אותה נקודת מבט ילדית, זאת שדרכה קולטים מיד את האבסורד, השקר, הצביעות והכניעה בחייהם של מבוגרים. נקודת המבט שאנחנו, בעל כורחנו כמעט, מתבקשים לזנוח מאחורינו כשאנחנו גדלים. את הילד שרוצה עולם הוגן, הגיוני, בהיר ופשוט, ונאלץ להתמודד עם מניפולציות של אדם בוגר.

תמיד התרשמתי מהעובדה שהוא ידע לנסח בדיוק את מה שמרגישים אנשים שמתלהקים לסדרות ריאליטי, עשרות שנים לפני שהז'אנר בכלל הומצא. "אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר, ממקומות אחרים וגם פה, מהעיר, הייתי רוצה שידעו כולם שיש ילד אחד בעולם, והילד הזה הוא אני". אז הנה, אנחנו יודעים. היה שלום וד"ש לראש העיר.