רעש, מריבות, קרבות פוליטיים? אחרי שלוש שנות מלחמה הדור הצעיר בוחר אחרת

בתקופה שבה הקיטוב בישראל נמצא בשיאו, יש גם סיפור אחר, אופטימי. הביקוש לשנות שירות, מכינות קדם-צבאיות ושירות קרבי בצה"ל נמצא בשיא של כל הזמנים. הצעירים לוקחים אחריות על המדינה - לא בסיסמאות, במעשים

תגיות

בתוך כל הרעש, המריבות, הקרבות הפוליטיים והתחושה המתמדת שהחברה הישראלית נמצאת במלחמת אחים, יש גם סיפור אחר. הוא פחות צעקני, רחוק מהכנסת ומהאולפנים, ובעיניי הוא אחד הסיפורים החשובים בישראל של אחרי 7 באוקטובר: זה הסיפור של הדור הצעיר.

אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה, דווקא בני הנוער מספקים סיבה לא קטנה לאופטימיות. הם מתנדבים, יוצאים לשנות שירות, מצטרפים למכינות, מבקשים להתכונן לצבא ורוצים להגיע לשירות משמעותי. ובעיקר, רבים מהם מבינים שהמדינה נמצאת בתקופה שבה אי-אפשר רק לדבר על אחריות. צריך גם לקחת אותה. כאילו יקום מקביל.

אחרי 7 באוקטובר, מלחמה כבר אינה מושג מספר לימוד. בני הנוער ראו את היישובים שנעזבו, את משפחות החטופים, את הלוויות, את המילואימניקים שחזרו שוב ושוב לחזית ואת הלחימה המתמשכת. כיצד הם מגיבים? מאז תחילת המלחמה נרשם זינוק של כ-50% בביקוש של בני נוער להשתלב במכינות הקדם-צבאיות, והביקוש לאותן מכינות, לשנת שירות ולשירות קרבי בצה"ל נמצא בשיא של כל הזמנים.

מאז תחילת המלחמה הוקמו 32 מכינות ושלוחות חדשות של מכינות. כשליש ממוקדי הפעילות נמצאים בעוטף עזה, בגבול הצפון, בבקעה ובפריפריה.

בישראל פועלות כיום 69 מכינות קדם-צבאיות, שלהן 122 שלוחות. נמצאים בהן כ-6,700 חניכים וחניכות. לצד המכינות יש כ-3,700 צעירים בשנות שירות, כ-2,400 בחצי-שנתיות וכ-2,600 בישיבות הסדר. יחד עם מסלולי ההכנה הנוספים מדובר בכ-14 אלף צעירים שנמצאים כיום במסגרות הכנה לשירות. במכינות המבוקשות התחרות על כל מקום עצומה. בחלקן מספר המועמדים מגיע לאלפים - גדול פי כמה ממספר המקומות הפנויים.

יש בזה משהו סמלי. בזמן שהמדינה פינתה תושבים מאזורי הגבול, צעירים בוחרים להגיע לשם. להתנדב. לעבוד עם הקהילה. להיות קרובים למקומות שבהם התרחש האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, ולנסות להיות חלק מהשיקום שלהם.

זה גם יוצר לצה"ל בעיה מעניינת. יש עשרות אלפי בקשות לדחיית גיוס. אילו צורכי הצבא היו מאפשרים זאת, ניתן היה להיענות ליותר מהן. אבל צה"ל של אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה זקוק לכוח אדם, בעיקר ללוחמים. דחיית שירות של אלפי מלש"בים משמעותה פחות חיילים בטווח המיידי. לכן, האפשרות לדחות גיוס מוגבלת.

הסיפור של מכינות ה"הזנק" ממחיש את זה בצורה הטובה ביותר. יותר ויותר בני נוער ביקשו לאחרונה להתכונן לשירות, אבל לא כולם רצו או יכלו לדחות את הגיוס בשנה. בצה"ל זיהו את הביקוש ובנו מענה: מסלול קצר, אינטנסיבי וממוקד של שלושה עד שמונה שבועות, בלי לדחות את הגיוס לתקופה ממושכת. בשנת הפיילוט השתתפו בפרויקט 450 בני נוער. השנה כבר עברו במכינות יותר מ-1,200, והמספר צפוי לגדול עוד. הם מתאמנים, עושים ניווטים, פוגשים מפקדים, מכירים את היחידות ואת התפקידים, עובדים על הכושר ועל החוסן המנטלי ומגיעים לצבא מוכנים יותר.

ויש נתון אחד שמעניין במיוחד: המוטיבציה לשירות קרבי עלתה מאז תחילת המלחמה. כך, למשל, 96.5% מבוגרי מכינות ההזנק שהתגייסו השתלבו בשירות שהוגדר משמעותי. 47% משרתים בתפקידי לחימה. אצל רבים מהם, זו תוצאה של הרצון להיות בצד שמגן על המדינה.

בתוך כל הקרבות הפוליטיים והשיח הציבורי הקשה, יש כאן דור צעיר שמגלה אחריות בדרך אחרת. לא בסיסמאות. במעשים. הוא נותן מרצונו למדינה שנה נוספת מהחיים שלו. הוא מתנדב. הוא מגיע לפריפריה. הוא מגיע לגבול הצפון ולעוטף עזה. הוא מתאמן. הוא מבקש להיות לוחם. הוא מבקש להגיע לצבא טוב יותר ומוכן יותר. בעיניי, זה הרבה יותר מסיפור על מכינות. זה סיפור על דור.

בתוך ישראל המפולגת, הכועסת והעייפה של אחרי המלחמה, יש אלפי צעירים שבוחרים בדרך אחרת. הם לא מתעלמים מהוויכוחים, אבל הם גם לא נותנים להם לנהל את החיים שלהם. הם פשוט שואלים איפה צריך אותם. ואז מגיעים לשם. אולי זה הסיפור האופטימי שצריך לספר בתחילת השנה. לא שהכול בסדר. ממש לא. אבל למרות הכול, יש כאן דור צעיר שמבין את גודל השעה, רוצה לתרום ומוכן לקחת אחריות. ובימים כאלה, זה לא מעט.