השיפוצים ברחוב שלי כמקרה בוחן

כולנו יודעים שיש כאן שתי ישראל. זו של מעלה: הלמדנית, זוכת פרסי הנובל, החדשנית, הנקראת לדגל. וזו של מטה: של יהיה בסדר, של אני ואפסי עוד, של מישהו אחר יעשה במקומי, של אחרינו המבול

תגיות

זמן לא רב אחרי תחילת המלחמה החלו לשפץ ברחוב שלנו. "חידוש תשתיות" קראו לזה. מטרה מבורכת לכל הדעות. גם צינורות ביוב וקווי חשמל צריך להחליף אחת לכמה עשורים. אבל מה שהחל בשלטים עם הדמיות ירוקות התברר במהרה כסיוט. תוך שבועות בודדים הפך אזור המחייה של אלפים למערב פרוע. אופנועים טסו על מדרכות לעיני "פקחים" חסרי אונים. עסקים הפסידו מאות אלפי שקלים. לכלוך מילא כל פינה. פועלים תקשרו בצרחות. והשיא? שבועות שלמים של עבודות רועשות במהלך הלילה, כדי "למנוע פקקים" ביום. שנתם של מאות בתי אב, ילדים וקשישים בתוכם, כנראה פחות דחופה. את גודשי התנועה זה לא מנע, אגב. אבל המדהים בכל האירוע הזה היה התוצאה. הרחוב נראה כמו לפני שיפוץ, לא אחריו.

מקרה הבוחן הזה הוא סיפורם של מיליוני ישראלים. מי מאיתנו לא חווה את זה: תכנון רשלני, ביצוע שמוציא את הנשמה בכפית, גימור בינוני. וזה כמובן רלוונטי לעשרות תחומים. מהתנהלות מוסדות ציבור ועד שירות מסורבל לאזרח. מעיכובים בפרויקטים גדולים ועד מחדלים ביטחוניים בתעופה. המכנה המשותף ביניהם הוא שהאחראים למצב לא באמת נושאים באחריות. אף אחד לא משלם קנס. לא נשמע על מישהו שאיבד את פרנסתו. ובעיקר, נמשיך לתהות לנוכח הפער בין תרבות החפיף הזו, למצוינות באזורים אחרים בחיינו.

אכן, רק בישראל נתב"ג לא מתפקד באוגוסט בזמן שחיל האוויר יכול לשלוט בשמי איראן. רק בישראל אפשר לנהל מבצע הוליוודי ולפוצץ 3,000 ביפרים במכה, אבל להפסיד לנער בן 14 בטיקטוק

אכן, רק בישראל נתב"ג לא מתפקד באוגוסט בזמן שחיל האוויר יכול לשלוט בשמי איראן. רק בישראל אפשר לנהל מבצע הוליוודי ולפוצץ 3,000 ביפרים במכה, אבל להפסיד לנער בן 14 בטיקטוק. רק בישראל אפשר לבנות כיפת ברזל אבל לגרור שיפוץ תשתיות במשך יותר משנתיים וחצי.

המציאות הכפולה הזו אינה זרה לנו. כולנו יודעים שיש כאן שתי ישראל. זו של מעלה: הלמדנית, זוכת פרסי הנובל, החדשנית, הנקראת לדגל, היסודית, שמכבדת את המסורת ושתקפוץ להחליף לך גלגל גם באמצע הלילה. וזו של מטה: של יהיה בסדר, של אני ואפסי עוד, של מישהו אחר יעשה במקומי, של אחרינו המבול. הכפילות הזו אמנם קיימת בכל מדינה. אבל בשנים האחרונות, אצלנו, האיזון שבה הופר לרעה. וזה לא מקרי. כי המסר שמגיע מהצמרת, פעם אחר פעם, הוא שהכל הופך מותר ומחול. שישראל של מעלה היא טרחנית. במובן הזה, הסירוב לקחת אחריות על המחדל הגדול בתולדותינו לא יצר את תרבות החפיף. הוא תוצר שלה. אבל מרגע שהוא בא לעולם, הוא גם מזין אותה.

בשבוע הבא, כשנלך לקלפי, חשוב להבין שאנחנו במשאל-עם. לא רק על סוגיות הליבה, הביטחון או הכלכלה, אלא גם על התרבות החברתית שלנו. על תפיסת האחריות הישראלית. אשרור ההשחתה שלה בבחירות יפגוש אותנו בכל פינה. הוא יפגע בנו לא רק מול חמאס או הפשיעה הגואה, אלא גם ביומיום, בכל מעגלי החיים. בסופר, בשיפוץ, בפקק. הוא ייתן הכשר לבינוניות וישפיע על כל אינטראקציה שלנו. הוא יאיים להרוס את הקשר הבסיסי ביותר בינינו כבני אדם. את הדברים היפים באמת.

לכן, תהא ההצבעה אשר תהא, חיוני לזכור שבחירות הן לא רק על סוגיות, אלא גם על ערכים. אחריות היא הערך המאוים בישראל, וגם זה שיוכל לחזק אותה. צריך להצביע למי שנושא בה. אחרת ישראל של מטה תגרור את כולנו איתה. וישראל של מעלה לא תרד אלינו מעצמה. בוחרים בה.