הגל הכחול והאור האדום
ביום שאחרי נתניהו, כל ממשלה ציונית וחפצת חיים תשים לה ליעד מרכזי את שיקום מעמדה של ישראל בארה"ב. זוהי משימה מורכבת, ארוכת שנים, עדינה ובין־דורית
אבי כאלו|
עשרות שנים הקפידו ממשלות ישראל לראות בארה"ב שלם הגדול מסך חלקיו. הן טיפחו קשרים עמוקים עם רפובליקנים ודמוקרטים כאחד מתוך הבנה שהנכס האמיתי אינו נשיא כזה או אחר, אלא הקונצנזוס הרחב התומך בישראל לאורך המערכת הפוליטית באמריקה. בעשור האחרון, נתניהו, על אף שהוזהר שוב ושוב מבית ומעבר לים - בחר במסלול בדלני וכרך את עתידה של ישראל במפלגה ממחנה פוליטי מסוים.
שורת צעדיו ההרסניים של "מר אמריקה" נתניהו, שהפך מותג רעיל מעבר לים, חותמת את מורשתו העגומה בזירה החשובה מכל לביטחוננו הלאומי. רשימה חלקית בלבד: נאום מעל ראשו של הנשיא אובמה בקונגרס ב-2015, שהיווה גט-כריתות מבחינת הדמוקרטים; הארכת המלחמה בעזה מטעמי הישרדות פוליטית; פגיעה במעמדה של שדולת איפא"ק בוושינגטון; עידוד הנשיא טראמפ לפרישה מהסכם הגרעין; ועכשיו, חמור מכל - מיצוב ישראל כמי שדחפה את ארה"ב למלחמה ארוכה ויקרה במפרץ הפרסי. מלחמה שהפכה, לפי הבית הלבן, לסיבה מרכזית למפלה המסחררת של הרפובליקנים בבחירות. הגל הדמוקרטי הכחול הפך לדגל שחור עבור אוהבי ישראל.
גם הקרע המעמיק עם יהדות ארצות-הברית כרוך בעלילה המתפתחת. מיליוני יהודים אמריקנים לא חדלו להיות ציונים בגלל הביקורת על מדיניות הממשלה. רבים מהם חשים שבמשך שנים ישראל ויתרה עליהם, ותפסה אותם כקהל שבוי שאין צורך להשקיע בו.
עלינו לשוב ולדבר עם אמריקה על כל גווניה: דמוקרטים ורפובליקנים, נוצרים ומוסלמים, היספנים ואפרו-אמריקאים, אוניברסיטאות וקהילות, הדור הצעיר, מדינות "חגורת החלודה" ועם מוקדי הכוח בתעשיות
ברור, כי האשם התורם של ממשלות ישראל האחרונות לקרע המסתמן ביחסים המיוחדים אינו עומד בפני עצמו. השינויים הדמוגרפיים בארה"ב, עליית הפרוגרסיביות, התעצמות הפופוליזם והקיטוב המערכתי היו מתרחשים גם בלעדיו. אך מנהיגות נמדדת ביכולת לזהות גלים היסטוריים ולהיערך אליהם, ולא ביכולת לרכוב עליהם לטובת הישג פוליטי חלול וקצר מועד.
בצר לנו, ישראל חדלה להיות בעיני אמריקאים רבים קונצנזוס לאומי, והפכה שלא בטובתה לשחקן מרכזי במלחמת הגוג-ומגוג הפנים-אמריקאית. מי שמבקר בארה"ב של ימינו, מזהה כי המגמה חוצה מדינות, מפלורידה ועד קליפורניה: בקמפוסים, בתקשורת, ברשתות החברתיות, בפוליטיקה המקומית ובמוקדי הכוח של הדור הצעיר. מועמדים שבעבר היו משלמים מחיר פוליטי על עמדות אנטי-ישראליות, נוסקים כיום בשמי הפוליטיקה האמריקאית. מנגד, בין המנצחים הגדולים בבחירות ישנם שני מנהיגים יהודים ציונים, ג'וש שפירו וג'ון אוסוף, הנחשבים למועמדים אפשריים לנשיאות.
אבי כאלוצילום: אלוני מור
עלינו לשוב ולדבר עם אמריקה על כל גווניה: דמוקרטים ורפובליקנים, נוצרים ומוסלמים, היספנים ואפרו-אמריקאים, אוניברסיטאות וקהילות, הדור הצעיר, מדינות "חגורת החלודה" ועם מוקדי הכוח בתעשיות. ביום שאחרי נתניהו, כל ממשלה ציונית וחפצת חיים תשים לה ליעד מרכזי את שיקום מעמדה של ישראל בארה"ב. זוהי משימה מורכבת, ארוכת שנים, עדינה ובין-דורית, שתחייב לצד הושטת יד לציבור האמריקאי את שיקום מערך ההסברה הלאומי מחד ואת התאמת יעדיה המדיניים והביטחוניים של ישראל מאידך - תוך כדי ניסיון להשיב עטרה ליושנה.
אך בעידן שבו המצפן הערכי המשותף שניתב את "היחסים המיוחדים" איבד מכיוונו משני עברי האוקיינוס, הצדדים זקוקים לאתחול מחודש של החוזה הבלתי-כתוב ביניהם, בצילה של ההשתנות מבית. מסגור מחודש בידי מנהיגות אחראית, המעגן את השותפות הערכית בצד הצרכים הגאו-פוליטיים המשתנים של שתי המדינות - יוכל להבטיח שהברית האסטרטגית תמשיך לשגשג גם לתוך טלטלות המאה ה-21.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.