לא רק הפתק שלנו הוא פרטי
האם למפלגה, ולא משנה איזו, יש זכות לדעת האם מימשנו את זכות ההצבעה או שזה גם מידע סודי
בוקי כצמן|
תגיות
יש רגע אחד, אחת לכמה שנים, שבו האזרח נכנס מאחורי הפרגוד. לרגע קצר הוא לבד - אין מפלגה, אין מצלמה, אין נציג שמבקש לדעת מה הוא עושה. הוא בוחר פתק, מכניס אותו למעטפה ומשלשל אותה בקלפי. אם לא נספר – איש לא יידע למי הצבענו; זו החלטה אישית וסודית.
שאלה נוספת שעלתה לאחרונה היא השאלה האם המידע אם בכלל הצבענו הוא מידע שיכול להיות מועבר למפלגות. האם למפלגה, ולא משנה איזו, יש זכות לדעת האם מימשנו את זכות ההצבעה או שזה גם מידע סודי. השאלה שעלתה בבית המשפט העליון היתה האם הסודיות בכל הנוגע להצבעה נועדה להגן רק על השאלה למי הצבענו או שאולי היא מגינה גם על שאלה נוספת האם בכלל הצבענו.
לאחרונה נדרש בית המשפט העליון לסוגיה הזו, בעקבות ניסיון של מפלגות לקבל מידע שיאפשר להן לדעת בזמן אמת מי מתומכיהן כבר הגיע לקלפי ומי עדיין לא. המפלגות טענו כי מפלגות שמתמודדות בבחירות זכאיות לנהל קמפיין עד הרגע האחרון, ובכלל זה לנסות להביא את תומכיהם לקלפי. הם טענו, בין היתר, כי מדובר בשימוש לגיטימי במידע לצורך הבחירות וכי אין פגיעה אמיתית בסודיות ההצבעה. בית המשפט קבע כי מדובר בפגיעה בפרטיות שאינה יכולה להיעשות ללא הסמכה חוקית מתאימה.
לכאורה, אפשר לשאול: מה הבעיה במידע אם בן אדם מימש את זכות הבחירה ? הרי המפלגה אינה יודעת למי האדם הצביע. היא רק יודעת שהוא הצביע. אבל דווקא כאן מתחילה השאלה המעניינת. פרטיות אינה רק הזכות להסתיר סודות. היא גם הזכות לשלוט במידע על עצמנו: מי יודע, מה הוא יודע ולשם מה הוא משתמש במידע.
מפלגה רשאית כמובן לשכנע אותנו להצביע. היא רשאית להתקשר, לשלוח הודעה, לפרסם ולבקש מאיתנו לצאת לקלפי. זה חלק טבעי מהמשחק הדמוקרטי. אבל יש הבדל בין לומר לאזרח לך "להצביע" לבין לדעת שהוא עדיין לא הצביע. הראשון הוא שכנוע. השני הוא מידע אישי. וההבדל הזה הופך דרמטי בעידן שבו כמעט כל פעולה שלנו הופכת לנתון: איפה היינו, מה קנינו, במה התעניינו, למי התקשרנו ומה חיפשנו באינטרנט.
דווקא ביום הבחירות, המקום שבו האזרח אמור להיות החופשי ביותר, צריך להיות גבול ברור ליכולת של אחרים לעקוב אחריו. כך קבע בית המשפט. מצד שני, גם הטיעון הנגדי ראוי להישמע. אם שיעור הצבעה גבוה הוא אינטרס ציבורי, מדוע למנוע ממפלגות לעודד את תומכיהן להגיע לקלפי? אם המידע אינו מגלה למי הצבענו, אולי אין כאן פגיעה של ממש.
זו אינה שאלה של ימין או שמאל. היא שאלה של גבולות הכוח. והיא הופכת חשובה עוד יותר לקראת מערכות הבחירות הבאות שבהן הטכנולוגיה מאפשרת למפלגות ולגופים אחרים לדעת עלינו יותר מאי פעם. היום מדובר בשאלה אם הצבענו. מחר ייתכן שהאלגוריתם ידע מה הסיכוי שנצביע, מה עשוי לשכנע אותנו, ואיזה מסר פוליטי ישפיע עלינו יותר.
במצב היום המדינה חייבת לדעת מי רשאי להצביע. היא חייבת לדעת כמה אנשים הצביעו. היא חייבת להבטיח בחירות תקינות. אבל בין הידיעה כמה אנשים הצביעו לבין הידיעה אם אני הצבעתי יש הבדל משמעותי.
דמוקרטיה אינה רק הזכות לבחור. היא גם הזכות לבחור בלי שמישהו יעמוד מאחוריך וירשום אם מימשת את הזכות הזאת. בעולם שבו כמעט הכול ניתן למדידה, מעקב וניתוח, אולי דווקא הקלפי צריך להישאר המקום שבו לאזרח שמורה זכות פשוטה וחשובה: להצביע – או לא להצביע – בלי שאיש יצטרך לדעת.
עו"ד ברוך (בוקי) כצמן עוסק בליטיגציה אזרחית ומסחרית במשרד עוה"ד AYR - עמר, רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות'
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.