אלטלנה, אז והיום

פרשת אלטלנה, עם כל הכאב והטראומה, יצרה מדינה: צבא אחד, מרות אחת, שלטון אחד. זאת הייתה התוצאה החיובית של מה שהתרחש, מעבר למחלוקת. אני חושב על האירוע הזה הרבה בארבע השנים האחרונות, שנות אנרכיה בחסות הממשלה

אלטלנה לא טבעה בחילופי האש בחוף תל-אביב. לאחר שהופגזה, בערה וננטשה היא נותרה בים, 100 מטרים בערך מהחוף, מול הקצה הדרומי של מלון דן היום. ערב הקרב המפקדים שלה העלו אותה על שרטון, גוף של ספינת מעפילים שטבעה במקום. שם נשארה.

ילדי תל-אביב הרבו לשחות אל הספינה וממנה. המטרה הייתה ברורה. האתגר בר השגה. הסיפור שאני מכיר אומר כך: ראש עיריית תל-אביב ישראל רוקח נחרד למראה הספורט הימי החדש. הוא פנה לראש הממשלה דוד בן גוריון ודרש ממנו לעשות משהו: סיפון הספינה מלא בברזלים ובזכוכיות. הילדים יחפים. הם נפצעים.

אני משער שבן גוריון שמח. הוא הורה לחיל הים לגרור את הספינה לעומק הים ולהטביע אותה. אלטלנה הפכה מספינה ממשית לטיעון פוליטי. כל פעם ש"חירות", המפלגה שהוליד האצ"ל, תקפה בכנסת את כשלי הממשלה, ראש הממשלה בן גוריון היה צועק "התותח הקדוש", מהומה הייתה משתררת במשכן, והביקורת המנומקת של האופוזיציה הייתה מתפוגגת ברעש.

כאשר יצחק רבין נבחר לראש ממשלה הטיעון התהפך: בקמפיין הימין שקדם לרצח, רבין הוצג כאחראי הראשי לפגז שהבעיר את אלטלנה. העובדות היו שונות, אבל למפגיני הימין, גם לאיש ששלח אותם, העובדות לא הזיזו. יהודים נהרגו; רבין הרג אותם.

שלושה לוחמי צה"ל ו-16 לוחמי אצ"ל נהרגו בחילופי האש בין צה"ל לארגון, בחוף תל-אביב, בכפר ויתקין, בבית דגן. חיים יקרים קופדו, נשק חיוני הושמד, והמדינה שהייתה אז רק בת חמישה שבועות, בהפוגה קצרה במלחמה המרה בתולדותיה, עברה התנסות טראומטית. צד אחד היה משוכנע שמדובר במרד, מאמץ מזוין של קבוצת מיעוט פוליטית לתפוס את השלטון בכוח; צד שני היה משוכנע שהממשלה מפעילה צבא כדי להשמיד יריב פוליטי. כל צד האשים את הצד האחר בפיצוץ המשא ומתן. אני מציע לקוראים לקרוא שני ספרים מעולים שמתארים כל אחד את הגרסה הקרובה לליבו: "אלטלנה" של שלמה נקדימון שהעמיק בגרסת האצ"ל, "אלטלנה, מחקר מדיני וצבאי" של אורי ברנר, שהיה סגן מפקד הפלמ"ח.

הפרטים שהסעירו את הישראלים בעבר איבדו מחשיבותם. הלקחים חשובים. שני לקחים מנוגדים יצאו מפרשת אלטלנה. האחד, מרות לאומית היא הצו הראשון בחייה של מדינה: פיקוד אחד, נשק אחד, לא יהיו מיליציות ולא תהיה סרבנות. בן גוריון כפה בעניין הזה את רצונו לא רק על אצ"ל ולח"י, גם על הפלמ"ח.

הלקח ההפוך היה, במילותיו של מפקד האצ"ל מנחם בגין, "מלחמת אחים לעולם לא". ממשלה יהודית לא תפעיל נשק נגד יהודים (בקרב על אלטלנה, שהיה משופע בירי משני הצדדים, לבגין לא הייתה שליטה מלאה על פקודיו; מקרים של אובדן שליטה היו גם בצה"ל).

פרשת אלטלנה, עם כל הכאב והטראומה, יצרה מדינה: צבא אחד, מרות אחת, שלטון אחד. זאת הייתה התוצאה החיובית של מה שהתרחש, מעבר למחלוקת. אני חושב על האירוע הזה הרבה בארבע השנים האחרונות, שנות אנרכיה בחסות הממשלה. נדמה לי שאפילו הילדים של אנשי האצ"ל, בדור השני והשלישי, מבינים, מול מה שקורה עכשיו במגזר החרדי, מול מה שקורה גם ביהודה ושומרון, מה מחיר התפרקות המרות הלאומית. המשטרה מופעלת בידי עבריין; בכל מה שנוגע לעבריינים יהודים הצבא בשטחים משותק: בין יהודים שפרקו את עול המדינה לממשלה שמחבקת אותם, צה"ל מאבד את תכלית קיומו.

לשר המשפטים יריב לוין היו שני חלומות נעורים: לראות את הפועל תל-אביב, כדורגל, זוכה באליפות, ולמשות את אלטלנה ממעמקי הים. למה למשות? כדי להציג מול האומה כולה את אשמת בן גוריון, רבין, ממשלת ישראל: הספינה תוצב על החוף, כמוזיאון להנצחת פשעי המשטר הישן. לא למלחמת אחים – כן לשנאת אחים. כששוחחנו בזמנו על חלומותיו אמרתי לו שהשילוב בין אוהד שרוף של "הפועל" לאוהד שרוף של אלטלנה בלתי אפשרי. הוא מעורר ספק לגבי שפיותו. הוא חייך.

לוין הלך לחפש לו חלומות אחרים. במחשבה נוספת, חלומות הנעורים שלו היו מזיקים פחות

כאשר נכנס לראשונה לממשלה קיווה שחיל הים ימשה לו את הספינה. צה"ל, כמו צה"ל, הגיש חשבון כספי מפלצתי. לוין הלך לחפש לו חלומות אחרים. במחשבה נוספת, חלומות הנעורים שלו היו מזיקים פחות.

החליף אותו בן גביר. מקים המיליציות בשטחים הוא גואל אלטלנה: מנחם בגין צריך להתהפך בקברו, ולא רק הוא. נתניהו הבטיח אתמול שיימשה את הספינה מהים. חשבו על המחזה: העולם כולו טובע סביב נתניהו – 7 באוקטובר, המלחמה עם איראן, היחסים עם ארצות-הברית ועם אירופה, ההשתמטות, המלחמה שלא נגמרת. מעשי ידי דורות של ישראלים טובעים בים, והוא מושה ספינה.