בגיל 50 שלומי שבן קיבע את מעמדו כאחד היוצרים האמיצים במוזיקה הישראלית

מהציניות הצעירה של "עמוק", דרך הדיאלוג עם שולי רנד ורביד פלוטניק ב"כנען" ועד לפרובוקציה עם ארון הקבורה המכוסה בדגל על הבמה: שלומי שבן חוגג יובל ומוכיח כיצד הפך מילד פלא עם פסנתר ליוצר שלא מתבייש לשחוט פרות קדושות, לגעת בכאב הפרטי והפוליטי ולהוציא את המאזין מהאדישות

בהשאלה מהקאבר היפה ששלומי שבן ביצע פעם לשיר ישן של רנדי ניומן, אפשר לומר שבגיל 50 החיים שלו טובים, או לפחות שהם נראים כאלו למתבונן מבחוץ. מי שבאלבום הבכורה שלו (שנשא את שמו ויצא בראשית המילניום) הציג פרסונה קצת צינית ודי מרוצה מעצמה, אך גם בוסרית ומעט מבולבלת, הפך עם השנים לאחד מהיוצרים היותר חשובים ומרתקים במוזיקה הישראלית. העובדה שאלבומי האולפן של שבן מגיעים במשורה, עם הפסקות ארוכות מדי ביניהם, אולי לא מתחשבת בצורך בסיפוק הפומו, אבל היא מאפשרת למאזין להבין באיזה פרק בחיים נמצא האיש העומד מאחוריהם. בהאזנה חוזרת האלבומים ההם גם מזכירים לך מי היית כשהתיישבת להקשיב להם בפעם הראשונה.

אין לי מושג איך יישמע האלבום הבא של שבן. כשראיינתי אותו לפני כשלוש שנים, הוא סיפר שבדיוק החל לעבוד על אלבום חדש והוסיף שישמח שהוא ייצא לפני שהוא יהיה בן 52. היום (שני) הוא חוגג יובל על הכדור הזה, מה שאומר שיש לשבן עוד שנתיים להשלים אותו - ולא בטוח שהוא יעמוד בדד ליין. גם כששבן מסביר למראיין מדוע לוקח לו כל כך הרבה זמן להוציא אלבום חדש, התשובה לא תמיד מניחה את הדעת. ייתכן שהדבר נובע מפרפקציוניזם, אולי הסיבה היא הרצינות שבה הוא מתייחס לעבודה שלו, ויש מצב שזה רק עניין של ניהול זמן נכון. זאת משום שכששבן לא עובד על האלבום הבא שלו – שכאמור, תמיד מתעכב – הוא מתרוצץ בין פרויקטים: שיתופי פעולה עם אחרים (עם רמי פורטיס בתחילת הדרך או עם חוה אלברשטיין בהמשך), כתיבת פסקולים, ניהול אמנותי של סדרות מופעים בבית האופרה, פסטיבלי מוזיקה או הופעות מחווה (למשל לחלונות הגבוהים).

חוץ מכישרון, לשבן יש תכונה נוספת ודי נדירה בנוף המוזיקה המקומי – הומור. בדגש על הומור עצמי. בשיר "עמוק" שהופיע באלבום הבכורה שלו הוא הצהיר "הלוואי והייתי עמוק, עמוק. עמוק כמו שאני, כמו שאני יומרני". השיר שנמשך פחות מדקה, מציע עולם ומלואו: הוא נפתח עם פסנתר סטייל רנדי ניומן, לאחריו נכנסים הגיטרה, התופים וקולות הרקע, והוא מסתיים בגרון כמעט נשנק של זמר. "עמוק" מסכם יפה את ייסוריו של שבן הצעיר: שילוב בין התלהבות, קוליות שמקפלת בתוכה גם אמת הרבה פחות זוהרת, ובעיקר את היכולת לקחת את הייאוש ולהפוך אותו למעין ניצחון.

ממרחק השנים נראה ששבן תמיד זכה לחיבוקים ותשואות: אלבום הבכורה שלו יצא בחברת תקליטים גדולה כששבן היה בסך הכול בן 24; הביקורות מפרגנות (גם מצד כותב שורות אלו); האלבומים והשירים מעוררים פולמוס והופעות ההשקה הופכות – לפעמים עוד לפני שהם הסתיימו - לכותרות ראשיות במדורי התרבות, ולא רק בהם.

כמו למשל בפעם ההיא במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב, שהפך מזמן לאולם הבית שלו. שבן הציב אז על הבמה פסנתר שחור שכוסה בדגל ישראל ועליו הונח זר פרחים עגול, באופן שדימה ארון קבורה וטקס אשכבה, כשברקע מושמעת הודעת הרצח המצמררת של יצחק רבין מפיו של איתן הבר מאז ועל המסך מוקרנות תמונות של בנימין נתניהו ושלל שריו מעכשיו. שבן עשה זאת לפני ביצוע השיר "תמונה משפחתית עם ראש הממשלה". כמי שישב אז באולם ואפילו די קרוב לבמה, אני זוכר היטב את מחיאות הכפיים הסוערות. וגם את קריאות המחאה הספורות. שבן בהחלט עורר אז סערה, בהמשך הוא גם קצת התחרט עליה, אך לפחות היה לו את האומץ להגיד משהו. גם זו תכונה שקשה לאתר בפלייליסט העברי הנוכחי.

שבן תמיד ביקש להגיד משהו באלבומים שלו. ואם צריך להתמקד באחד מבין הארבעה שיצאו עד היום את זה שנותר מוצר שלם שגם עומד במבחן הזמן – הבחירה תהיה ב"עיר" מ-2007. זהו אלבום קונספט המתאר מה עובר על צעיר שמגיע לעיר הגדולה ומבקש להכות בה שורש. לא ממש לכבוש אותה, אבל גם שהיא לא תכניע אותו. "עיר" נכתב על תל אביב, העיר שבה שבן נולד וחי, אך זהו אינו כתב עוד אישום העוסק בתלאות שהעיר העברית הראשונה מעבירה את אלו שמשלמים בה ארנונה. זוהי מסה מוזיקלית-טקסטואלית המטפלת בסך האהבות, האכזבות והתשוקות שיש לאנשים צעירים, רגע לפני שהחיים מאלצים אותם להתיישר עם המציאות. הציניות השבנית המהולה בכאב אמיתי נוכחת גם בשיר החותם את האלבום - "עברנו לצפון". שבן שר שם בלשון רבים "עברנו לצפון ואנחנו לא מתגעגעים/ שואלים אותנו אם אנחנו משתגעים". בהמשך השיר, גיבוריו מתייחסים לעיר שאותה עזבו כאל זיכרון רחוק מימים שבהם "העולם היה מונית ואהבה זמנית/ וסידורים וכסף ועשן". זו קינה המעורבת בהשלמה מעט מחויכת על מותם של ימי התום של מי שפעם היה מוכן לאהבה, אבל הפנים שהגיעה העת להחליף אותה בחיים עצמם.

אבל שבן הוא לא רק אחד שמאוהב בנוסטלגיה של עצמו, הוא מוזיקאי שנע קדימה. בדיוק כמו ב"בית פתוח", האלבום האחרון שלו שיצא בשני חלקים, שבו המשיך לשחוט פרות קדושות או לפחות להתכתב עם המיתוס שמאחוריהן – והפעם גם עם עצמו. כשהוא שר שם על אבהות, על נרקיסיזם בורגני ועל זמנים שבהם היה "קוקהד שמוקהד מטומטם". זהו חשבון נפש פומבי שבו הקהל והאמן נשכבים על אותה ספה ומחליפים חוויות על שחיקה זוגית, תיק מניות והאיזון הבלתי אפשרי שבין שאיפות קריירה לדרישות הבית.

בסופו של דבר, או ליתר דיוק – בהתחלה, שבן הוא פסנתרן קלאסי, וככזה, כמעט כל עלייה שלו לבמה מתפקדת קודם כל כקונצרט. הוא אמנם כבר לא מפרק ומרכיב מחדש אטיודים של שופן או קונצ'רטואים לפסנתר מאת רחמנינוב, אבל השעות הארוכות שבילה ליד הפסנתר בנעוריו ניכרות בכל תו שהוא מנגן. המפיקים אסף תלמודי (שנמצא שם מהאלבום הראשון) ותמיר מוסקט (שהצטרף בשלישי, "תרגיל בהתעוררות") ידעו כיצד לקחת את הרגישות ההרמונית שקיימת בלחנים של שבן, ולחבר אותה לקצב ולאנרגיה מתפרצת שיודעות לייצר עניין. בדומה למשה לוי אצל שלום חנוך, גם לתלמודי ולמוסקט יש מניות רבות בטקסטורה המוזיקלית המגוונת המאפיינת את האלבומים של שבן, ובעיקר ברגעי השיא שיצאו מהם.

לשבן יש לפחות שלושה שירים משני חיים, כאלו שמוזיקאים אחרים היו שמחים להעמיד גם אחד בדמותם. הראשון הוא "האזרח האחד" מ"עיר", השני הוא שיר הנושא של "תרגיל בהתעוררות" עם חוה אלברשטיין והשלישי הוא "כנען (12 המרגלים)" עם שולי רנד ורביד פלוטניק מתוך "בית פתוח חלק א'". כל אחד מהם יצא בעשור אחר, אך ביחד הם מייצרים רצף המבקש להגיד משהו על המקום שבו אנחנו חיים. כל אחד מהשלושה גם שואל שאלה הנוגעת לארץ הזו. ב"תרגיל בהתעוררות" זו "אמרי, האם אנחנו מנצחים?", ב"כנען (12 המרגלים)" זו "מובטחת למי?" וב"האזרח האחד" המוקדם יותר, זהו המשפט "ושואל מה בפיך נתן?".

שבן, שבאלבום הבכורה שלו מלפני 26 שנה מותג כחיבור בלתי אפשרי בין יוני רכטר למאיר אריאל עם קורטוב של חנוך לוין, שאב השראה רבה מבוב דילן ופנטז על סולואים של ג'רי גרסיה בזמן שהוא מתנה אהבים על השטיח, הפך מאז לאחד מחשובי היוצרים הפועלים כאן. כזה שיודע לקחת את השאריות של המציאות הישראלית המדממת, להביט בהן מהצד ואז לחזור ולערבב אותן עם עיבודים מוזיקליים מבריקים. אחרי רבע מאה של יצירה, שבן ממשיך להוכיח שגם כשעוטפים לפעמים את העסק בתזמורת קלאסית או בהפקות גרנדיוזיות מרובות משתתפים, הלב שלו עדיין נמצא בדיוק במקום העדין ההוא שבו הציניות הפוליטית פוגשת את הכאב הפרטי, מקום שמחייב גם את המאזין לקום מהכורסה ולמצוא את התרגיל בהתעוררות שמתאים לו.