לא צריך מנהרה כשהגדר פרוצה

הוויכוח אם הפירים שאותרו באזור קלקיליה מתחברים לתוואי שיכול להוות איום מפספס את התמונה הרחבה. הגדר פרוצה ו-50 אלף שוהים בלתי חוקיים בישראל לא צריכים מנהרות. הצמיחה באוכלוסייה הישראלית והפלסטינית, הגדלת החיכוך - והפגיעות של האזור בין הגדר לקו התפר: אלו ההתאמות שצה"ל צריך לעשות לנוכח המציאות החדשה של יהודה ושומרון

הוויכוח אם הפירים שאותרו באזור קלקיליה הם מנהרה או לא, מפספס בעיניי את העניין המרכזי. אם הגדר פרוצה, לא צריך מנהרה כדי להגיע לכפר סבא. צה"ל פרסם היום הודעה חריגה, שבה שלל את הודעת המשטרה מאמש על איתור מנהרה באזור קלקיליה, ואף מתח ביקורת על ההודעה הרשמית שפורסמה בנושא.

לפי דובר צה"ל, במהלך הפעילות אותרו שני פירים עמוקים, אך לאחר שנחקרו, נשלל החשד שהם מתחברים לתוואי מנהרה, וכן נשללה הטענה שאחד מהם נמצא בקרבת מרחב התפר. זה חשוב, וחשוב לדייק. לא כל פיר הוא מנהרה, ובוודאי שלא כל פיר באזור קלקיליה הוא מנהרה שמאיימת על כפר סבא. אבל דווקא בגלל זה צריך להסתכל על התמונה הרחבה יותר.

כדי לחדור לשטח ישראל באזור הזה, לא צריך לחפור מנהרה בסגנון עזה. המכשול אינו גבול מדיני והרמטי, הוא אינו. קיימות פרצות, יש אפשרות לעבור מעל הגדר, ובכל רגע נתון נמצאים בישראל עשרות אלפי שוהים בלתי חוקיים. לפי הערכות מערכת הביטחון, מדובר ביותר מ-50 אלף.

לכן השאלה הביטחונית האמיתית היא לא אם קיימת עוד מנהרה. השאלה היא עד כמה המכשול אפקטיבי, עד כמה הפרצות סגורות, עד כמה יש שליטה בשטח - ועד כמה המודיעין מסוגל לזהות מי מתכוון לנצל את הפרצות האלה כדי לבצע פיגוע.

וזה מתחבר ישירות לתמונה הרחבה יותר של יהודה ושומרון. זו כבר אינה הגזרה של חומת מגן, אז בפעם האחרונה היו שתי אוגדות בפיקוד מרכז. אז חיו כאן פחות מ-200 אלף ישראלים. היום מדובר בכ-560 אלף, לצד כ-2.5 מיליון פלסטינים. מספר היישובים גדל, ההתיישבות התרחבה, החוות הגדילו את שטח המגע, והחיכוך הפך למורכב בהרבה.

מבחינת צה"ל, זו כבר סוגיה מבצעית מרכזית. הרמטכ"ל, רב אלוף אייל זמיר, מגדיר כיום את עזה, לבנון ואיו"ש כשלוש הזירות שמדאיגות אותו במיוחד. בעזה ובלבנון כבר פועלות שתי אוגדות, וכעת גם איו"ש מתוגברת למבנה של שתי אוגדות. הסיבה אינה רק רצף הפיגועים האחרונים. היא ההבנה שהגזרה עצמה השתנתה.

בפיקוד המרכז פרוסים כיום 26 גדודים, תחת שלוש מסגרות אוגדתיות. זהו סד"כ משמעותי מאוד, שממחיש עד כמה איו"ש הפכה מזירה שניתן לנהל באמצעות אוגדה אחת לזירה שמחייבת פריסה רחבה בהרבה.

שלושת הפיגועים האחרונים היו, לפי הערכת הצבא, אירועים של מפגעים בודדים ללא קשר ביניהם. זו בעיה שונה מתשתית טרור גדולה. תשתית אפשר לחדור מודיעינית, לאסוף עליה מידע ולסכל אותה. מפגע בודד יכול לקבל החלטה ולצאת לפעולה כמעט ללא התרעה.

לכן בצה"ל מעדיפים כיום להקדים תרופה למכה. לתגבר כוחות, לשפר שליטה ולהשתמש ביכולות מודיעיניות ומבצעיות לפני שהחיכוך מתפתח להסלמה. וזה גם ההבדל בין 2002 להיום.

מי שהיה בחומת מגן אומר שאין כמעט מה להשוות. אז היו היתקלויות כמעט מדי לילה. היום, למרות האיומים, לצה"ל יש חופש פעולה משמעותי מאוד בתוך השטח. המפקדים מספרים כי במשך כעשרה חודשים לא היה צורך בתקיפה מהאוויר באיו"ש, עד התקיפה האחרונה.

בדיונים האחרונים אמר אבי בלוט שחופש הפעולה זו תוצאה של יכולת מודיעינית ומבצעית שנבנתה במשך שנים. ההתיישבות הישראלית ממשיכה לגדול, האוכלוסייה הפלסטינית גדלה, החיכוך מתרחב והמרחב שבין הגדר לקו התפר נשאר פגיע. לפי ההערכות בצה"ל, בתוך כמה שנים מספר הישראלים ביהודה ושומרון עשוי להתקרב למיליון.

המשמעות היא שצה"ל יצטרך להגן על יותר אנשים, ביותר נקודות, בשטח שבו גם בלי אינתיפאדה מלאה מתקיים חיכוך יומיומי. לכן הלקח מקלקיליה הוא לא שצריך עוד מנהרה כדי להצדיק היערכות. הלקח הפוך: אם המכשול פרוץ, מנהרה היא בכלל לא הבעיה. הבעיה היא החדירות של המרחב כולו. והדרך להתמודד איתה היא לא כותרות על מנהרות, אלא סגירת פרצות, מודיעין, שליטה בשטח וסד"כ שמתאים למציאות החדשה של יהודה ושומרון.