אחדות של טועים

בספטמבר 1862, בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקנית, לאחר רצף קרבות עקובים מדם, שאל את עצמו אברהם לינקולן מדוע האל מאפשר למלחמה להימשך זמן רב כל כך מבלי להעניק ניצחון לצד הצודק. ברגע של חשבון נפש שירבט הנשיא רשומה קצרה. "כל אחד משני הצדדים", כתב, "משוכנע שהוא פועל בהתאם לרצון האל. אחד מהם בהכרח טועה", ציין לינקולן, אך מיד הוסיף: "וייתכן שמדובר בשניהם".

האפשרות הזו, שהייתה ברורה כל כך לנשיא האמריקאי - ולפיה שני צדדיו של מאבק יכולים לטעות גם כשהם משוכנעים בצדקתם - מדלגת מעל ראשי הגושים בישראל של השנים האחרונות. וזה לא רק הראשים. רובנו כבר לא זוכרים את מספרו של הסבב הפוליטי האחרון שהסתיים ביום שלישי, אבל נאחזים עדיין בתוויות "בני אור" ו"בני החושך".

בזמן כתיבת השורות האלה מסתמנת תמונה שלפיה איש מהמחנות אינו יכול להתהדר באמון ציבורי ברמה כזו שמאפשרת לו להקים ממשלה לגיטימית ובת קיימא בכוחות עצמו. מחנה השינוי התייצב לבחירות אחרי 7 באוקטובר, מחאה נרחבת נגד הרפורמה המשפטית ושנים של מאבק בנתניהו. חלוקת המפלגות בו איפשרה למצות עד תום את כוח ההצבעה של אנשיו. בתנאים אלה ביקש לקבל את אמון הציבור, ובכל זאת נכשל. גם המחנה הלאומי, שאומנם לא קרס כפי שחזו לו רוב הסקרים, ולמעשה - נהנה מניצחון בנקודות, לא קיבל את המנדט הרחב שביקש להמשך שלטונו בהרכבו הקיים.

הפגיעה המשמעותית, אך הלא-קריטית - בוודאי כשזו התרחשה בתנאי הפתיחה הגרועים ביותר - אינה מתיישבת עם הטענה שהציבור דחה כל צורך ברפורמה שהייתה יוזמת הדגל של המחנה הזה בקדנציה האחרונה. אבל היא גם לא מתיישבת בהכרח עם ההנחה שהציבור מבקש לחדש אותה בדיוק באותה מתכונת או תחת מבנה קואליציוני זהה.

החברה הישראלית עשויה כמובן לברוח מהבשורה שהדד-לוק הפוליטי מציב בפניה, כשהוא מחייב את שני המחנות להקים יחד ממשלת אחדות ציונית. הימין רשאי לחתור לבחירות נוספות, בתקווה שבפעם הבאה יימצאו לו המנדטים החסרים. מחנה השינוי, מצידו, עשוי לבחון הקמת ממשלה הנשענת על המפלגות הערביות, גם אם נציגיה של מי מהן טרם התפתחו לשלב שבו הם מכירים בכך שחמאס הוא ארגון טרור. להבדיל, הוא גם רשאי להגיע להסכמות עם המפלגות החרדיות במחיר של הענקת פטור סיטונאי בתחום הגיוס.

כל אחת מהאפשרויות האלה יכולה להציע מוצא חשבונאי מן הסבך שנקלענו אליו, אך אף אחת מהן אינה מציעה תשובת עומק למשבר הפוליטי שמלווה אותנו שנים. למעשה, כל אחת מהן מחריפה אותו. הבוחרים לא נתנו למי מהמחנות רשות להמשיך כאילו דבר לא קרה, והגיע הזמן שכל מחנה ישאל את עצמו מה במערכת הבריתות ובהנחות היסוד שלו הביא אותו לכאן. אנחנו זקוקים נואשות ללינקולנים שמבינים את האמת הפשוטה הזו. שייתכן שאספנו, כל אחד מהמחנות, כמה טעויות משמעותיות בדרך.

המשימה הזו לא קלה והיא מחייבת גם התבוננות אחרת במחנה היריב. דוגמה לקושי הזה מצאתי לאחרונה בספרו החדש של פרופ' מני מאוטנר, "איך הגענו לכאן", שמבקש להסביר כיצד נקלעה הדמוקרטיה הליברלית בישראל למשבר קשה כל כך. מאוטנר הוא מהחוקרים החשובים של התמורות במשפט הישראלי. במשך יותר משלושה עשורים הוא מתאר בחדות את התעצמות כוחו של בית המשפט, את המחירים שהיא גובה ואת הסכנות הגלומות בניתוק שבין המערכת המשפטית לחלקים נרחבים בחברה.

ובכל זאת, כשהוא מנתח את מניעיו של לוין בקידום הרפורמה המשפטית - שביקשה להתמודד עם בעיות מהסוג שמאוטנר עצמו זיהה - לא הצליח האחרון למצוא לה ולו הצדקה עניינית אחת. אולי לוין ביקש לבדל את עצמו מפוליטיקאים אחרים; אולי לסייע לנתניהו במשפטו הפלילי; ואולי הכל נובע מניסיון למנוע את התערבות בית המשפט בפעולות "הכיבוש הישראלי". מי שידע להסביר במשך שנים מדוע המערכת המשפטית זקוקה לתיקון, מתקשה להעלות על דעתו שאדם מן המחנה היריב עשוי לרצות בתיקון הזה בדיוק מהטעמים שהוא עצמו פרש בעשרות ספרים ומאמרים. כשהכל חשוד כל כך, תיקון המערכת ימתין להרשעת נתניהו. ואחריה (שכן זו הרי לעולם לא תבוא) יימצאו מן הסתם סיבות "טובות" אחרות.

זה לא אומר שהדרך שבה קודמה הרפורמה מוצלחת. ודאי שלא כל סעיף שנכלל בה. דווקא מי שסבור שמערכת המשפט זקוקה לתיקונים עמוקים, חייב לשאול מדוע נעשו הדברים באופן שהפך אותם למאבק זהויות משתק. אבל ביקורת על הדרך אינה יכולה להפוך להתכחשות לעצם הצורך. מחנה השינוי אינו יכול להמשיך להתייחס לכל תיקון יסודי במערכת כאל איום שיש להדוף.

והמחנה הימני? גם הוא נדרש להיישיר מבט אל הסתירה שלו עצמו. כיצד קרה שדווקא מי שמעלים על נס ערכים לאומיים, ובעיקר את השירות הצבאי והאחריות לביטחון המדינה, התמכרו פוליטית למי שמבקשים לשמר את הפטור משירות ולעגנו בחוק. האם הברית הזו עדיין משרתת את הערכים שבשמם הם מבקשים למשול?

האם תיקוני עומק כאלה אפשריים? המקרה של הציבור הדתי-לאומי מספק תשובה ברורה וחיובית. במשך שנים השלימו בני הציבור הזה עם דחיית ההכרעה בשאלת הגיוס החרדי. וזו לא הייתה רק נוחות פוליטית. זו הייתה גם קבלה של "תזת התהליכים", שלפיה אין להתערב בניסוי החברתי הגדול לפיו החרדים אמורים לעבור מהשתמטות לגיוס ולהשתלבות באקדמיה ובשוק העבודה, ללא מגע יד אדם. בעקבות 7 באוקטובר חלקים גדולים בציבור הזה נטשו את התזה, והפכו לקול בולט בדרישה לגיוס שווה. המגזר לא החליף שיוך פוליטי, אבל בהחלט שינה את עמדתו.

המבוי הסתום הפוליטי יכול להיות הזדמנות לבחינה מחדש של שאלות עומק בשני המחנות. ממשלת אחדות אינה צריכה להיות פרס ניחומים לשני גושים שלא הצליחו להכריע זה את זה, והפשרות הנדרשות להקמתה אינן חייבות להיתפס כאתנן פוליטי. שותפות כזו יכולה לבטא נכונות של המחנה הלאומי להשתחרר מתלותו במנגנון הפטור החרדי, ושל מחנה השינוי להכיר בצורך ברפורמה יסודית ומוסכמת במערכת המשפט ובשירות הציבורי.

קשה להאמין שבני המחנה הלאומי לא רואים את הנזק ארוך הטווח שבהיצמדות לחרדים, ושבני מחנה השינוי לא מזהים את ריקונה המזיק של הפוליטיקה ומשפוטה. זו הזדמנות של פעם בדור, ויהיו שיאמרו - האחרונה בדור - לבנות הסדרים שיהיו נכונים גם כאשר השלטון יתחלף. אפשר עדיין ליצור כאן שירות צבאי רחב שנשען על אחריות משותפת ומערכת משפט שיש לה יחסים בריאים עם הרשויות האחרות. בשביל זה נדרשת ענווה לינקולנית שמבינה שהגיע הזמן לשנות משהו בעצמנו.