"הערבים מריחים חולשה": תיעוד נדיר מתוך החצר האחורית של אפרת

מצד אחד חתונות, בריכה אקולוגית ונוף מדברי עוצר נשימה. מצד שני מאבק שליטה תוקפני, פלסטיני שנורה למוות על אדמתו ואידיאולוגיה שקוראת לגירוש המוני. מסע אל המאחזים והחוות סביב אפרת הפגיש את הרב בני לאו עם חסן, שמחפש צדק על מות אחיו, ועם חוקר 504 יוסי לויט שמאמין שעומדים מולו נאצים - ואמירותיו בהתאם. סדרת כתבות מצולמת, מתוך הספר "בדרך האבות"

הרב בני לאו|

קשה לעכל עד כמה קרובה חוות העיטם לג'נאתה.

אין תושב באפרת, העיר שמוגדרת כאחד מהמקומות הרגועים ביישובי יהודה ושומרון, שלא מכיר את חוות העיטם. משפחות נהנות לחגוג שם חתונות, בר או בת מצווה וסתם אירועים בקרבה גדולה לבית. החווה נמצאת בתחום הקו הכחול של אפרת ובעתיד כנראה נראה שם שכונה גדולה.

הדרך המובילה לבית משפחת פרג'י אל מלחי, בשיפולי ג'נאתה, עוברת דרך שער צהוב המפריד בין הכביש המחבר את אפרת לחוות העיטם, שנסלל ונפתח לא מזמן, ובין כביש "עוקף" ג'נאתה. השער פתוח לבאים מאפרת, אך שלט מהצד השני מבהיר כי לפלסטינים אסורה בהחלט הכניסה לכביש ללא תיאום. השער מאפשר לאנשי חוות עיטם לנסוע לשלוחה החדשה של החווה, מאחז הנקרא "כוכב יהודה", שהוקם בגבעה הצופה על ביתו של חסן שמארח אותנו.

לפני חצי שנה נהרג כאן אחיו, מוחמד אחמד פארג', על האדמה המשפחתית שעליה נאחזים כעת חבורת נערים. המשפחה מחזיקה בתעודות של המנהל האזרחי בבית אל המאשרות שהקרקע הזו נמצאת בבעלותם כבר 150 שנה.

"כוכב יהודה" היא נקודה הקשורה לחוות העיטם, הנשלטת על ידי יהודה שרבף, בנו של הרב עוזי שרבף מהמנהיגים הרוחניים של תנועת נחלה (בהנהגתה של דניאלה וייס). הוותיקים שכאן זוכרים את השם של עוזי שרבף כאחד מאלה שרצחו סטודנטים במכללה האיסלאמית בחברון (חלק מהמחתרת היהודית). כעת הבן שלו מנהיג את השליטה היהודית במזרח אפרת ושומר על עיניים פקוחות למנוע השתלטות פלסטינית שמאיימת להשתלט על אדמות הקו הכחול של אפרת.

מדוע נהרג מוחמד?

במידע שפרסם צה"ל נאמר כי "במקום התפתח חיכוך שבמהלכו אזרח ישראלי ירה לעבר אנשים שהתקהלו באזור, וכתוצאה מכך נהרג פלסטיני אזרח ישראל". עוד אישר צה"ל כי ״במקום הוקם מחדש מאחז בלתי חוקי על קרקע פלסטינית פרטית, לאחר שפונה בעבר משום שהוקם שלא כדין״. לפי גרסת הגבעות, ההתקהלות כללה יידוי אבנים.

חסן מראה לנו תמונות של אחיו: בחור חייכן, עושה פרצופים מצחיקים למצלמה עם ילדיו הקטנים. ערבי ישראלי מבית צפאפא שהותיר אחריו אישה הרה וחמישה ילדים.

מאז ועד היום מנהלים חסן ומשפחתו מאבק משפטי. הם עתרו לבית המשפט העליון בנושא. בעיניים עצובות הוא שואל שאלה שמרחפת בחלל החדר: "איזו עוד דרך יש לי להיאבק למען הצדק?".

החיכוך שלי עם הנערים שם, ב"כוכב יהודה" היה קשה. למה הצבא לא מעיף אותם משם? כי הצבא לא מקבל גב מהממשלה. ככה פשוט. חברת כנסת סון הר מלך (עוצמה יהודית) מצטלמת בחינניות בנקודה הזו ומודה לתנועת נחלה על החלוציות ועל גאולת הארץ.

הכביש מתעקל ממזרח לתקוע, מעבר למעלה עמוס אל איבי הנחל. מתוך איבי הנחל עולים בשביל שמגיע עד לחאן ערוגות. בצידו סימון שבילים המוביל לנחל, שבהליכה מאתגרת מוביל ישר לים המלח. כשאריק איינשטיין שר על "נחל ערוגות, זה הידוע", הוא ראה את חלקו התחתון, המזרחי, ואולי אפילו לא דמיין עד כמה יפה הוא הנחל בחלקו ההררי.

נכנסנו לבית הכנסת, מבנה גדול שמסותת מאבני המקום בשיטת בנייה עתיקה, ומעוצב באדריכלות מושלמת של מיזוג עם הטבע המדברי ועם אוריינטליות מקומית. יוסי לויט מספר לנו איך אחד מערביי המקום הדריך אותו בתהליכי הבנייה. מהחלון רחב הידיים של הבניין היפה הזה נשקפת בריכה אקולוגית שמזמינה את כל המבקרים לבוא ולנפוש פה מעט. המחשבה הראשונה שעולה בראשי היא שזה אחד המקומות היפים שראיתי בארץ. כמה נפלא יהיה לבוא לכאן לכמה ימי שקט.

יוסי נולד בחברון ב־1979, וכשהיה בן שלוש עברה משפחתו לקריית ארבע. שורש נשמתו בשטח הפתוח ובאחיזה נטולת הפחד באדמה. אחד מאנשי המפתח שעוזרים להבין את בית גידולו של יוסי הוא אדי דריבן, שיוסי אומר: "שהיה כמו סבא בשבילי".

כדאי לעצור לרגע ולהתבונן באיש הזה, אדי דריבן, שלימד את יוסי "איך יהודי צריך לחיות בארץ ישראל".

כל מי שחי בהר חברון בשנות השמונים זוכר את אדי כתופעה ייחודית. הוא היה קוריוז, דמות יחידאית, ססגונית, שלא יודעת פחד ומנהלת חיים עצמאיים בלב אוכלוסייה ערבית. מעין מחנך לכל בני הנוער בשנים ההן, "ערביסט" שידע לחוש את השטח ואת יושביו. הוא נולד כחוואי, לחם בשורות הנחתים האמריקאים בקוריאה, התגלגל לארץ ונשאר כאן. הוא נדד עם סוסים בכל רחבי הארץ, ודמותו, יהודי רוכב על סוס ללא שום פחד, הייתה בעיני רבים לסמל היהודי החדש. כל חייו בארץ היו הליכה אל אזורי הסְפָר. הרב לוינגר קיבל אותו בשמחה בתור "השריף של חברון". "בית דריבן" באזור התעשייה בין קריית ארבע לחברון הפך לבית גדול עם חדרי אירוח לנערים שחיפשו את ההרפתקה של חיי הסְפָר.

"אני מכבד את הערבים אבל אנחנו במלחמה איתם. זה אויב שלי שאני מכבד אותו. מי שרוצה לחיות בשלום עם הערבים צריך שהם יפחדו מפניו. צריך מאזן אימה. בשביל שלום צריך להרוג", אמר דריבן בריאיון במעריב שנה לפני מותו.

בנו דב נרצח בחוות מעון ב־1998, "על רקע רומנטי", כדברי אדי. הוא מתכוון: על רקע הקשר האינטימי של דב לארץ ישראל.

עם ה"סבא" הזה גדל יוסי וחלם על שטח פתוח, על הליכה ברחבי ההרים והוואדיות ללא שום פחד. "ממש כמו הערבים", אומר יוסי.

יוסי עבר את התהליך ה"רגיל" של התבגרות בגבעות. בית הגידול הזה עובר אצל אברי רן בגבעות ממזרח לאיתמר. אברי בצפון השומרון ויאיר הר סיני בדרום הר חברון, מסמנים את הרוח שבעקבותיה הולכים כל מנהיגי הגבעות היום.

הוא למד לדבר ערבית חברונית שוטפת. בימי המלחמה לא היה כמעט בבית מרוב ימי מילואים ביחידת החקירות 504. הוא מסתובב בשטח ומכיר את המקומיים בשמותיהם, מכיר את הצמחייה ואת החי, איש שטח בכל מאודו.

מודל ירושת הארץ שהוא מאמין בו פשוט מאוד: "כיבוש, גירוש, יישוב". מבחינתו, העומדים נגדנו הם נאצים לכל דבר ועניין, ולכן גם ההתייחסות אליהם צריכה להיות כאל נאצים, שמאוויהם הגלויים והכמוסים הם להשמיד את העם היהודי.

אחת התובנות שלו, מתוך ההיכרות עם ערביי הסביבה ולאור מורי הדרך שלו, היא להיות חזק כל הזמן ולא להראות חולשה. "הערבים מריחים חולשה ממרחק ועטים עליה בקלות", אומר יוסי. "כשאתה חזק הם מתכנסים לבית שלהם. כשאתה חלש הם מתפרסים למרחב שלך. הדרך להראות כוח היא בנוכחות בשטח בלי שום מורא. ילד עם עדר מסתובב צמוד למקורות המים ואיש לא יפגע בו. האבן הראשונה שתיזרק תהיה שחרור נצרה לשריפת בית".

יוסי הוא מודל לחוות רבות מסביב, מנהיג נחוש שאינו יודע פחד. האומץ שלו להתחכך עם המקומיים ולהסביר להם בכל דרך שהם אינם רצויים באדמה הזו הפך אותו לדמות נערצת בקרב נערי הגבעות.

כששואלים אותו על תמונת העתיד חוזר יוסי לסיפור התלמודי בדבר שלוש האיגרות ששלח יהושע ליושבי הארץ לפני כניסת עם ישראל אליה. לפי האיגרות הללו, המרב שהמיעוטים יכולים לקוות לו הוא להיות כנועים ונחותים תחת שלטון ישראל, עם זכויות אזרחיות ובוודאי לא לאומיות.

זאת תוכנית העבודה של יוסי. לעודד את גירושם של כל ערביי הארץ ללא מלחמה. התמונה של גירוש עיר כמו חברון, על מאות אלפי תושביה, לא מאיימת עליו. הוא ראה בעיניו את רצועת עזה במלחמה: עשרות אלפי תושבי הערים מגורשים ונודדים מצפון לדרום ובחזרה. "כשנחליט שהגיעה השעה – זה אפשרי", הוא אומר.

הביקור שלנו עומד להסתיים, ואנחנו מתקדמים יחד עם יוסי וילדיו לכיוון הרכב. כשאנו שואלים שניים מילדיו של יוסי, בגיל בית הספר היסודי, מהו חלומם, הם צוחקים ומצביעים ללא היסוס אל עבר הרי מואב ואומרים: "החווה שלנו תהיה שם".