"חשבתי שאני אמנית מנודה, אבל המספרים אמרו לי שאני אמנית סולד־אאוט"

לוח המחוונים בקריירה של נגה ארז אחרי 7 באוקטובר הזכיר את הקריסה בוול סטריט של 11 בספטמבר. המסכים היו אדומים, אפקט הדומינו היה מיידי. פסטיבלים גדולים בוטלו, הופעות נעצרו, מפיקים לא החזירו מיילים, עוקבים ירדו, החשיפה בסטרימינג צללה והנאצות נגדה החריפו. בפעם הראשונה שאלה את עצמה ארז אם העולם סוגר על הקריירה שלה.

"במשך תקופה ארוכה חשנו וחשבנו שזהו זה, נגמר", היא אומרת. "התחלתי להתרגל בראש שלי לאיזשהו מצב חדש שבו הדבר הזה גדול ממני ואין לי שליטה עליו. הייתה התחלה של קבלה שזהו, היה טוב, וטוב שהיה ותודה רבה. כי באמת הגשמתי חלומות״.

אם כל זה לא הספיק, ארז נקלעה בדיוק בין הפטיש לסדן של המציאות המדממת. מה שתגיד בחוץ בעניין המלחמה לא יהיה פטריוטי במידה הנכונה עבור ישראלים ולא יהיה מספיק ביקורתי כלפי המדיניות הישראלית עבור זרים. עבור פרו-פלסטינים היא ממילא דמות לשנוא בכל מצב צבירה. עמוק מתוך מצב מתסכל של לוז-לוז, נגד כל הסיכויים, ארז הצליחה לקום על רגליה.

השמש זרחה באפריל האחרון. פסטיבל קואצ׳לה, קליפורניה, היקום היוקרתי של המוזיקה העולמית, פסגה שאמנים מסוגן של ביונסה או ליידי גאגא מתכוננים אליה חודשים ארוכים. קואצ׳לה לא עושה טובות לאף אחד. ארז כבר כמעט נגעה בחלום לפני שלוש שנים אבל המלחמה ב-2023 הפקיעה ממנה את ההישג הפנטסטי באמריקה. בקואצ'לה בדקו את השטח והחליטו לקרוא לה שוב, למרות המחלוקות הפוליטיות שעדיין באוויר. כשהעשן המכונות בקואצ'לה התפזר, ארז עמדה נרגשת אחרי שטרפה את הבמה בתשוקה שאי-אפשר שלא להידבק בה. הצוות שלה היה לידה, גם הפרטנר לחיים ולמוזיקה, אורי רוסו, ואיתם טוני הקטנה שנולדה לזוג במלחמה. הקהל ממול לא נרגע.

"קואצ׳לה זה כאלה שוויתרו עלינו וחזרו", היא מספרת. "כשהאפשרות להופיע בפסטיבל חזרה חשבתי: מצד אחד זה כבר היה בדיבור, אבל מצד שני, ההופעה הזו מגיעה בכל זאת אחרי שהסוף היה אמור להיות אחר. הבנתי שזה אומר משהו מאוד משמעותי, שהתגברנו על משהו. לא בגלל שמשהו השתנה במציאות הפוליטית או באופן שבו מסתכלים עלינו. הדבר היחיד שהשתנה זה שמכרתי מספיק כרטיסים. ואז הם אמרו, אה, אוקיי. בסוף Money talks. אתה יודע להביא קהל, אז כבר לא כל כך מבטלים אותך".

אני מניח שתפסלי לי את המילה ניצחון בגלל אובר-דרמטיות. "לא התכופפתי לקראת אף אחד. לא אמרתי משהו יותר נכון או פחות נכון. פשוט המשכתי לעשות את מה שאני עושה, והצלחתי לעשות את זה. אז כן, דווקא יש בזה תחושה של ניצחון".

כשאת מגיעה לקואצ׳לה, זו עוד במה שצריך לתת בה שואו מוקפד או באמת מעמד אחר, מקדש חילוני של מוזיקה? ״כולם באים לקואצ׳לה לתת את השואו הכי גדול שלהם ולהתאבד כלכלית, חוץ מנניח ג׳סטין ביבר. מהגדולים עד הקטנים, כולם באים לשם כדי להשקיע. זאת לא הופעה שאתה הולך לעשות בה כסף. כולם מצלמים את עצמם רואים את ההופעה, מצלמים את עצמם בדרך להופעה. אני לא חושבת שזה מקדש המוזיקה, אבל אי-אפשר שלא להרגיש שאתה נמצא באיזשהו מעמד שהוא משפיע ומשמעותי. כבר זכינו בזה שהשם שלנו נכתב בתוכנייה".

לקואצ׳לה הם הגיעו עם עבודת וידיאו חדשה ושמונה רקדנים, הרכב שהצליחו להעלות עד אז רק במופעים בישראל. בתוך ההופעה כבר הסתתר האלבום הבא: הטעם שלו, הקונספט, השלב הבא של ארז ורוסו. במקום שבו עצם הופעת השם שלהם בליינאפ הייתה הישג, שיא קריירה, הם ביקשו להראות גם לאן הם ממשיכים.

אלא שהפעם הדרך לפסגה לא הייתה בטוחה ובמקום ביזנס טריפ נינוח לקואצ'לה היא קיבלה מבצע בנוסח צבאי בצל העננה האיראנית. כל האנשים הקבועים של ארז ורוסו היו בארץ, והם לא רצו להחליף ברגע האחרון את הצלם, המתופף, הבסיסט והסאונדמן במקומיים לרגע, כאלה שלא עברו איתם את הדרך. "כולם התאבדו על איך עושים את הדבר הזה", אומר רוסו. ״ובסוף התמונה בקואצ׳לה, כשכל הצוות עומד בשורה אחת עם טוני, נולדה בזכות הימים האלה. הרגשנו כל כך משפחתיים בתוך הסיוט הזה".

השמיים היו סגורים. איזה קשרים הפעלתם? ארז: "את כל העולם. היה המון מזל. וזה עלה המון כסף".

ואיומים? "קיבלנו קצת הודעות קשות לפני, אבל זה כבר דבר שבשגרה וכבר ממש לא מפחיד אף אחד".

"קואצ'לה זה כאלה שוויתרו עלינו וחזרו. הבנתי שזה אומר משהו מאוד משמעותי. הדבר היחיד שהשתנה זה שמכרתי מספיק כרטיסים. ואז הם אמרו, אה, אוקיי. בסוף Money talks. אתה יודע להביא קהל, אז כבר לא כל כך מבטלים אותך"

מאחורי ההום-ראן בקואצ'לה נשאר הזיכרון המר לארז מהחודשים הראשונים של המלחמה, שבהם לא היה ברור אם יהיה לה בכלל לאן לחזור. "אני ואורי רואים אחרי 7 באוקטובר את הדבר שהכי קל לראות - דרופ מטורף במספרים שפשוט לא נעצר. הסטרימינג, הרשתות החברתיות, ההשמעות, הכל היה בכיוון חד למטה. צוות הניהול שלנו היה מאוד מודאג ומוטרד. יחד עם הירידה, קיבלנו תגובות מאוד קשות והודעות מאוד לא נעימות. אני אפילו לא זוכרת ניסוחים, רק את ההרגשה. אני חושבת שאולי המוח שלי עושה מזה איזה פירה. זה מכוון. הוא מטשטש".

רוסו: "היו גם אנשים שכתבו לאמנים שעבדו איתנו 'אל תעבדו איתם, אל תעשו איתם שיתופי פעולה'. היו דברים שהיו כל כך אבסורדיים שאפילו שיתפנו אותם ברשתות".

חשבת מה עושים עכשיו, אם באמת נגמר הפרק בחו"ל? ארז: "חיינו מחסכונות. כל החיים חשבתי שהקריירה הזאת היא הדבר הכי חשוב ועבדתי בזה כאילו זה להיות או לחדול. ואז הבנתי, זה לא ככה. יש דברים אחרים שהם להיות או לחדול. זה שם לי את החיים בפרופורציה. התחלתי לחשוב על דברים אחרים שמרכיבים את החיים. משפחה, אולי כיוונים אחרים".

לשיר בעברית, לבנות קריירה בארץ? "לא פיתחתי את זה עד כדי כך. חשבתי 'אז אני פשוט לא אהיה רגע'. זה לא שבהכרח היית משהו ואתה מחליף אותו במשהו אחר, אני תמיד חושבת שזה בריא להטיל ספק, ואני עושה את זה. אני לא תמיד בטוחה שאני צריכה להיות מוזיקאית".

רוסו מזקק את חוסר הידיעה שממנו צמחה המחשבה. "זה היה באמת מבלבל. אתה רואה בעיקר תקשורת ורשתות, ושם אתה שומע שאנחנו מחוקים. אין לך מושג מה באמת קורה בחוץ".

בדיעבד, הסדק הראשון בנרטיב המחיקה כבר נרשם ביומן של 2024: ביוני הופיעה ארז ב-Hurricane וב-Southside בגרמניה, ובנובמבר עלתה פעמיים כמופע חימום של פינק, בדאלאס ובטולסה. אלה עוד לא היו המספרים שיגיעו אחר כך, אבל הקריירה בחו״ל כבר התחילה לנוע שוב. "כולנו חיינו באיזו הזיה מסוימת שנבנתה הרבה על ידי התקשורת וגם על ידי המדיה החברתית", היא אומרת. "ואז הגיע היום שבו פתחנו מכירת כרטיסים לטור הופעות חדש והבנתי שאני בסרט אחר לגמרי. חשבתי שאני אמנית מנודה, אבל המספרים אמרו לי שאני אמנית סולד-אאוט".

עד כמה חששת להגיע לנקודה של מכירת הכרטיסים? זה בעצם מבחן גורלי לקריירה בלי לומר שהוא כזה. "ביום שפירסמנו את הטור היינו בפחד אימים. כזה: וואו, איזה פלופ הולך להיות פה, מה אנחנו עושים. חשש עצום. פיק ברכיים, שקשוק ביצים. ממש. התכוננו להשפלה".

כלומר? "כולם מסביב פחדו ואמרו 'בואו נלך מאוד נמוך', כלומר לאולמות יותר קטנים נניח. התברר שהיינו צריכים להוסיף הופעות כמעט בכל הערים".

אחר כך הגיעו גם המספרים היבשים. בלוח ההופעות של ארז, לא פחות מ-23 תאריכים בצפון אמריקה בסתיו 2025 סומנו SOLD OUT, מברוקלין וטורונטו ועד שיקגו, סיאטל, לוס-אנג׳לס ואוסטין. באירופה הגיעו אחריהם עוד 12 תאריכים שבהם הקהל הסתער על הכרטיסים ומילא את ההופעות, בין היתר בברלין, לונדון, פריז, ברצלונה, מינכן, ורשה ופראג, מניפת גלויות שהייתה נראית דמיונית עד לא מזמן.

תובנות? ״חשבתי שהמוזיקה שלי במשוואה הזאת לא חזקה מול הדבר הזה ברשתות החברתיות ובמדיה בכלל. טעיתי".

בדיוק בנקודה הזאת, כשהקופות התחילו לפרק את תמונת העולם שציירו לה המסכים, ארז החליטה שהבעיה איננה רק מה אומרים עליה ברשת, אלא גם מה הרשת עושה לה. ב-9 באוקטובר, יומיים אחרי הטבח, היא פרשה מהרשתות החברתיות בעצמה ולא חזרה עד היום. התוכן ממשיך לעלות, אבל מישהו אחר עומד מול הזרם.

באמת לא נכנסת מאז? "לא. יש צוות, יש את אורי, אני על התכנים, אבל אני לא חשופה למה שקורה שם. ביומיים הראשונים קראתי והבנתי שבלי קשר אני צורכת משם מציאות שהנפש שלי לא במצב להתמודד איתה. חשבתי שאני הולכת זמנית, עד שהנפש תתאושש, ופשוט מצאתי שזה בריא לי".

כמעט כדי לסבך עוד יותר את היחסים שלה עם המפלצת מהרשתות, האלגוריתם החליט לפנק. Views, שיר שיצא בפברואר 2020, התפוצץ פתאום מחדש. העוקבים שנעלמו הוחלפו באחרים, והגיעו מאות אלפים חדשים. במקום לראות כאן תיקון היסטורי, ארז למדה שיעור אחר לגמרי. "אתה מרגיש את הדופמין, אתה מרגיש את הסם הזה. ואז אתה מבין שגם ה-highs וגם ה-lows האלה הם פיקציה".

מה מבחינתך לא פיקציה? "אם בן אדם קונה כרטיס להופעה שלך, זאת לא פיקציה. אם בן אדם מגיע פיזית להופעה, זאת לא פיקציה. רק שם יכולנו להגיד אוקיי, הרגשנו איזושהי הקלה ואולי התחלה של תחושה של ניצחון על הסבב הנוכחי".

מאז הישורת האחרונה של 2024, התמונה הולכת ומתבהרת עבור ארז. היא הספיקה להופיע בקיץ 2026 עברה בין פסטיבלים באירופה. בתחילת אוקטובר היא אמורה להופיע בשני סופי שבוע של Austin City Limits, פסטיבל של כ-75 אלף איש ביום, וביניהם לקפוץ להופעות ביוסטון ולבמה אחרת באוסטין. באביב 2027 הטור של ארז כבר יעלה קומה למקומות יותר גדולים בדנבר, בוסטון, וושינגטון, ניו-יורק ועוד. במאי-יוני 2027 למשל מחכות לה באירופה יותר מ-25 הופעות.

זה נשמע כמו חדשות טובות. מה בכל זאת הכי מלחיץ אותך? "אני מאוד בחרדה מהטור הבא שאנחנו מוכרים בו כרטיסים. לקחו עכשיו הימורים מאוד גדולים על הגדלים של המועדונים והאולמות. אנחנו ננגן בפריז במאי, פעם ראשונה בארנה. הכל מאוד גדל".

הפרסונה של נגה ארז מקבלת עכשיו ממד נוסף עם סרט התיעודי NOGA שעלה בבכורה עולמית בפסטיבל טרייבקה בניו-יורק ועכשיו מגיעה ל-yes דוקו. ג'ונו ובנג'י ברגמן האוסטרים, יוצרי הסרט, קיבלו גישה לחייה של ארז בשנים האחרונות אחרי שהיא התלבטה בהתחלה אם לפתוח את כל הדלתות ובאיזה קצב, כשמאחורי הקלעים התרחשו דברים פחות פוטוגניים, כמו פרידה בין בני הזוג, למשך שלושה חודשים, שנשמרה בחשאיות מלאה עד היום.

צריך קודם לפרק מעט את השם שעל הפוסטר. 'נגה ארז' נשמע כמו פרויקט של אדם אחד. בפועל, כמעט כל משפט שלה על 'אני' מגיע בסוף ל'אנחנו'. רוסו הוא בן הזוג, השותף ליצירה, המפיק, מי שעומד איתה על הבמה ומאחוריה, לימים גם אבא של טוני. שני אנשים בנו יחד הרכב, ואז נתנו לו שם ופנים של חצי מהם. זה היה מהלך קריירה מוצלח, אבל הוא יצר לפעמים חיים שבהם קשה לדעת איפה נגמרת נגה ואיפה אורי מתחיל.

הסרט פותח בזוגיות ובשותפות שלכם. אולי היה חשוב לך להבהיר שכל הדבר הזה הוא גם של אורי?

"כן. לייצג את האמת. עשינו בחירה מוזרה בהתחלה. לקחנו פרויקט שהוא של שני אנשים וקראנו לו על שמי. שמנו את הפנים שלי. עשינו את ההחלטה הזאת כדי להעלות את הסיכויים של הדבר הזה להצליח. לא האמנו במוצר הזה שנקרא דואו. עד היום. עשינו בחירה טובה למותג, אבל הסיפור הוא בעיקר שלי. יש סיטואציות שבהן אני מתראיינת ושואלים אותי 'מה חשבת כשהפקת את השיר?' ואני צריכה להגיד 'לא הפקתי'. אני מדברת כל הזמן בלשון רבים. בהתחלה אנשים היו שואלים אותי למה את עונה על שאלות ב'אנחנו'. היום אף אחד כבר לא שואל".

הם נפרדו לשלושה חודשים במהלך הקורונה, באחד משיאי הקריירה של ארז. השניים גרו בנפרד, כמעט בלי שאיש ידע, ובאותו זמן המשיכו להגיע יחד לאולפן, לעבוד, להופיע ולהחזיק מבחוץ את המותג המשותף. אם רוב הזוגות יכולים להתרחק כדי להבין מה חסר להם, ארז ורוסו ניסו להתרחק כשהיומן ממשיך לחבר ביניהם כל בוקר. "אביעד, שאיתנו כבר 6 שנים או יותר, אמר לנו בדיעבד, 'יא בני זונות, בהופעה במנורה לא הייתם יחד?" צוחק רוסו.

מה באמת קרה שם?

רוסו: "אולי המילה המעצבנת היא נפרדות, אבל פסיכולוגית היא מאוד נכונה. כבר היינו כל כך ככה, הכל היה אחד בתוך השני, ולא ידענו מה זה להיות בנפרד. היה צורך לראות איך זה בכלל".

אבל גם כשאתם נפרדים אתם עובדים יחד. איך באמת אפשר לבדוק משהו ככה?

ארז: "אני חושבת שבגלל זה התקופה הזו התארכה לשלושה או אפילו קרוב לארבעה חודשים ולא חודש. זה מה שכל הזמן עיכב פה. עשינו קצת ניסויים בבני אדם במערכת היחסים שלנו. אנחנו שמים עליה הרבה כובד. אנחנו בני זוג, אנחנו עובדים ביחד, כשאנחנו לא בני זוג ועובדים ביחד אנחנו החברים הכי טובים, ועכשיו גם הורים. אפילו לפני ההורות, כמה אתה מצפה שבאוויר בין שני האנשים האלה עוד תהיה רומנטיקה? שיהיה: היי, אני אני ואתה אתה, ויש לכל אחד מאיתנו השקפות, דעות, מחשבות".

אל הצפיפות הזאת נכנסה גם ההצלחה בעולם. "הייתה פריצה, פתאום היינו צריכים לגדול מכלום למשהו מטאורי", מנתחת ארז. "כאבי הגדילה האלה נכנסו לנו לתוך הבית, לכל מערכות היחסים. החלטנו יחד עם המטפלת הזוגית שלנו שניקח חודש, וכל אחד ינשום את האוויר שלו. וזה הלך והתרחק, כי לא באמת הצלחנו לקחת זמן בנפרד. כל הזמן ראינו אחד את השני. הרגשנו שעשינו צעד מאוד מהותי, אבל לא הצלחנו ליישם אותו".

מתי רצית לחזור?

"אני מאסתי בדבר הזה בשלב מאוד מוקדם. התגעגעתי אליו כמו פסיכית. התגעגעתי למה שהיה לנו לפני. לא רציתי את השינוי הזה. משהו בי התנגד לזה".

ואיך זה נגמר בפועל?

"אמרתי לאורי, 'אני לא מוכנה לעשות את החרא הזה יותר. אם עכשיו אנחנו יוצאים לטור, ואתה לא רוצה שנעשה את הטור כשאנחנו רשמית ביחד, אז אתה לוקח לך חדר ואני לוקחת לי חדר'".

מה ענה?

ארז: "יאללה. טוב. אז נחסוך".

מאוד רומנטי.

רוסו: "שיקול כלכלי".

מסקנות משלושת החודשים בנפרד?

"מאוד קשה להסביר במילים. אתה יכול להכיר את עצמך קצת לבד, ובכל זאת לבחור להיות ביחד, אבל ממקום קצת אחר. אי-אפשר היה להבין את זה בלי תקופה כזאת".

חותמת על זה?

ארז: "כן".

למה בחרת בדוקו? את לא צריכה סרט כדי שיכירו אותך, גם לא כדי למכור כרטיסים.

"בהתחלה לא רציתי לעשות משהו כזה. השתכנעתי מסיבות אמנותיות. אני אוהבת דוקו, אני אוהבת לראות אמנים שאני אוהבת בדוקו. וחשבתי שאם יש מקום שאני יכולה להיות בו פתוחה, כנה, שברירית, זה לא בשום מקום אחר חוץ מפיצ׳ר פילם באורך 90 דקות".

הרשת, מבחינתה, דורשת את ההפך: אינטימיות בדקה, גרסה קצרה מספיק כדי להחליק עליה באצבע. "כל המקומות האחרים אומרים לי 'תהיי יותר אישית ברשתות'. לא כשיש לי דקה. לא כשיש לי את ההשטחה הזאת. ב-90 דקות אני יכולה להגיד: אבל תקשיבו רגע. כן יש רצון להזמין אנשים, אבל בדרך שלי".

המצלמה עוברת לבדיקת היריון ראשונה, ארז נשאלת על התרופות שהיא לוקחת ומספרת לרופאה על כדורים להתמודדות עם דיכאון. לא מהלך פשוט לאמן מסוגך. אולי אפילו אמיץ.

"אני חושבת שב-2026 להגיד 'הייתי בדיכאון ואני לוקחת תרופות' זה כבר לא כזה אמיץ".

בחודש הראשון של הצילומים, היא מספרת, הבמאים לא ידעו 90 אחוז ממה שקורה. הם אפילו לא ידעו שהזוג שעליו הם מצלמים סרט כבר לא זוג באותו זמן. "הם לא ידעו שנפרדנו. חשבנו, נעשה דוקו ונעצב אותו לפי איך שאנחנו רוצים. לקח בערך חודש להבין שלהראות משהו שהוא חלקי זו משימה קשה מדי. זה לא שווה. בסוף אמרתי, אם אני כבר עושה את זה ואם אני כבר אמנית, אז תדעו מי אני. מה הסיפור שלי. מאיפה אני באה. יש משהו שאני לא מצליחה לעשות בשאר הפלטפורמות וחשוב שהתמונה תהיה שלמה".

על המשבר בתוכה היא סיפרה גם בשירים, למשל +A מהאלבום Vandalist, "שמדבר על הדיכאון ועל זה שלקחתי את הדיכאון לטורים, שזה שילוב לא טוב. טורים זה סגנון החיים הכי לא תומך דיכאון. אתה כל הזמן צריך להיות בעשייה, להרים את עצמך, להזיז את עצמך. אתה צריך לדאוג לעצמך בצורה עיקשת כי הטור מזמין אותך להתעצל, לשתות, לצרוך, לא לישון".

"איומים? ההופעה במקסיקו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי דבר כזה עם תינוקת. הרגשתי פחד. חשבתי 'למה הבאתי אותה לפה?' אספו אותנו מהמטוס לתוך המלון, שממנו לא יצאנו. ירדנו במעלית לחניון אחרי שסרקו אותו. בחוץ היה גרפיטי עם הפרצוף שלי. אנשים נכנסו להופעה מכוסים בצבע אדום שזרקו שם"

בינואר 2025 הגיעה לחיים שלהם דמות גדולה יותר מהקריירה. טוני נולדה מתוך התקופה הכי לא רציונלית להחליט בה על ילד. לפני המלחמה ארז בכלל לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להיות אמא ודווקא כשהעולם נהיה גרוע יותר, משהו אצלה התהפך.

"מה שמוזר הוא שזה מה שתמיד חשבתי. למה להביא ילד לעולם כזה חרא? ואז העולם נהיה כל כך חרא, עד שהייתי צריכה, הייתי חייבת".

מה שינה אצלך את ההחלטה?

"כמו יתר האמנים בארץ, הסתובבנו כמה חודשים בבתי חולים ובביקורי מפונים. אורי ואני היינו הולכים תקופה לישון בבכי. אני יותר, אורי קצת פחות. זאת הייתה תקופה כל כך מסריטה. אתה פוגש דברים, שומע סיפורים לפרטי פרטים, ולוקח אותם איתך ואתה צריך לעשות משהו עם העיבוד שלהם. אורי ואני הפכנו מהמלחמה ליחידה סופר-סופר-סופר חזקה. ההישענות ההדדית נהייתה מאוד חזקה. ופתאום צץ אצלי משהו מאוד אינטואיטיבי: אני רוצה עוד משהו לדאוג לו. אני רוצה שנדאג ביחד למשהו והוא יהיה שלנו. אני רוצה שיהיה לנו פרויקט של חיים ביחד. זה היה ג׳וק".

אז הייתה ישיבת דירקטוריון על קפה והוחלט להביא ילד לעולם?

רוסו צוחק: "הלכנו לפאקינג מטפלת זוגית שלנו ושאלנו אותה מה היא אומרת, אמרנו יש תרופות וכו' היא אמרה 'יאללה, אין זמן טוב'. אמרנו 'טוב, הולכים לעבוד'".

שימור פוריות הם עשו קודם, כתעודת ביטוח למקרה שבעתיד ירצו בגיל מתקדם יותר. כשההחלטה עצמה הגיעה, לא נזקקו לטיפולים. "בניסיון השני זה קרה", ארז אומרת. עכשיו טוני נוסעת איתם כמעט לכל מקום: טיסות, טור-באס, בקסטייג׳, קואצ׳לה.

מה משתנה בעבודה מאז שהיא נולדה?

רוסו: "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלופים שהיינו בהם לפני טוני. עוד שנייה היא חוזרת וצריך לסיים. אז מחליטים: השיר מספיק טוב או שלא. אנחנו עדיין עושים דברים מאוד טובים, אבל הכושר ההחלטי שלנו השתנה".

אצל ארז השינוי הוא אפילו על-חושי. בפסטיבל בגרמניה היא עלתה להופיע מול 20 אלף איש, ובשיר השני ראתה את טוני בקהל עם המטפלת. אחת מאוזניות המגן שלה לא ישבה טוב על האוזן. במקום להיות בתוך המופע, המוח של ארז עבר לאוזן של הילדה. "אני על הבמה ומתחילה לחשוב: מה אני עושה כדי להסב את תשומת הלב של המטפלת? אני מדברת עם הטכנאי? לא. עם אורי? הוא מנגן. האופציה הכי טובה הייתה שעכשיו כל ה-20 אלף איש ישמעו אותי אומרת לה 'תחזירי לטונטון את האוזנייה'. לפני שהספקתי לומר משהו, היא שמה לב וסידרה את האוזניות. זה הרגיש לי כמו הדימוי המושלם. יש שם סיטואציה שאני לא יכולה לא להיות בה אמא. זה שם מיוט על הכל. הראש שלי רואה את זה גם מתוך כל מה שקורה על הבמה".

הראש עובר בינתיים לאלבום הבא, Duck Season, כששיר הנושא כבר עלה בהצלחה על הבמה בקואצ'לה. גלעד כהנא כתב שני שירים מהפרויקט החדש, ובשירים אחרים מסומפלים שלומי שבת במוואל מתוכנית של רבקה מיכאלי וגם אריק לביא.

Duck Season נשמע בדיוק כמו ישראל אחרי 7 באוקטובר.

רוסו: "נכון, אי-אפשר להתעלם מזה. בשיר אנחנו אומרים: It's the wild wild west, but we are from the Middle East. בסוף אנחנו יכולים לדבר על החיים שלנו, וזה החיים שלנו, אי-אפשר להתחמק מזה".

אלבום חדש אומר כמובן עוד הופעות, אבל גם עוד סיבוב של הדבר שממנו ארז כבר למדה להיזהר: ראיונות בחו״ל. היא חוותה שיברון לב אחרי שדברים שאמרה בעבר על ה-BDS סולפו בישראל למצהלות הקהל של "הצל" ואוהדיו, ובחו״ל גילתה שאפשר להיכנס לשיחה על מוזיקה ולבלות כמעט את כולה בתוך הסכסוך.

כשאת מתראיינת בחו״ל, יושב בראש שאת צריכה להיזהר מכל משפט?

"חייבים להיזהר. כולם צריכים להיזהר בלשונם, ולי יש פוזיציה מאוד מיוחדת שבה אני צריכה להיזהר פי כמה וכמה. אני חושבת שיש אקלים כזה כרגע. הוא קשור בי ולא קשור בי. אני סובלת מזה ומשלמת על זה מחיר, בדומה לכל מי שבחר להיות בעין הציבורית".

ומה לגבי אותו ציטוט ישן כביכול שממשיכים להזכיר לך בישראל?

"הציטוט נלקח מראיון, נחתך, הוצא מהקשרו ונעשה בו שימוש כדי לייצר מתח בינינו. אני לא משחקת את המשחק הזה יותר. I don’t engage. אני נותנת לאנשים שרוצים להמשיך להחזיק בסיפור הזה להמשיך להחזיק בו. זה שלהם. יש אנשים שאני לא אוכל לשכנע אותם ולא אוכל לנצח איתם, וזה בסדר".

בחו"ל הגוון בראיונות של ארז מאוד ברור. היא מספרת שבחלק מהם 90 או 95 אחוז מהזמן מוקדשים לישראל ורק השאר למוזיקה. "בשורה התחתונה, אם יש דאבל-סטנדרט בהקשר הזה, אם אני באה ממדינה שמביאה איתה מטען ויש עוד מישהו שבא ממדינה שמביאה איתה מטען, ואני נשאלת על המדינה שלי והוא לא, אז אתה צריך להתחיל לחשוב. איך אומרים? פה חשדתי".

את לא אומרת לפעמים למראיינים: למה אתם לא שואלים גם על המוזיקה?

"יצא לי, כן. הייתה מראיינת ששאלה אותי על השיר Come Back Home ואמרה שיש בזה פוליטיקה. עניתי לה 'נראה לך הגיוני שאת קוראת לדבר כזה פוליטי?' אנשים מערבבים את המונח פוליטי עם דברים שהם הרבה יותר אישיים, הרבה יותר אנושיים. יוצא לי להתעצבן על זה ויוצא לי להגיד למראיינים 'אני לא חושבת שזאת שאלה ראויה'".

בישראל יש ציפייה שאמן או ספורטאי שמצליחים בחו״ל יהיו גם שגרירים, נניח דני אבדיה. את מרגישה שזו האחריות שלך?

"מי אני בכלל שאני אהיה שגרירה של מישהו? זה משקל כבד והוא לא לכתפיים שלי. אני מצטערת. אני יכולה רק לייצג את עצמי".

"החלטנו עם המטפלת הזוגית שניקח חודש, וכל אחד ינשום את האוויר שלו. מאסתי בדבר הזה מוקדם. התגעגעתי אליו כמו פסיכית. אמרתי 'אני לא מוכנה לעשות את החרא הזה יותר. אם עכשיו אנחנו יוצאים לטור, ואתה לא רוצה שנעשה את הטור כשאנחנו רשמית ביחד, אז אתה לוקח לך חדר ואני לוקחת לי חדר'"

מאז שטוני נולדה, גם איום שהיה פעם מופשט יותר קיבל גוף. ארז מספרת שאזעקות נשארות אצלה גם כשהן אינן נשמעות באמת: "הסאונד הזה מהלך עליי אימים, גם כשהוא קיים וגם כשהוא לא קיים, כשהוא רק בראש שלי. אופנוע עובר ואני קופצת".

אחרי שהסביבה המקצועית שלה התחילה לחשוש מאיומים על חייה, הוצמדה גם שמירה אישית. "חברה שמתמחה באבטחה בדקה את הרשת והציעה ללכת על זה".

איך הרגשת פתאום עם מאבטח?

"מאוד חשובה וביג. לא פחדתי. הוא היה נושא המזוודות היקר בעולם".

בהופעה במקסיקו בנובמבר 2025 כבר אי-אפשר היה לחייך. ימים לפני ההגעה התחילו להיכנס הודעות קשות, כולל איומים מפורשים על חייה. מחוץ לאולם נקלע הצוות למבול של קללות וניסיונות לפגיעה פיזית. "ההופעה במקסיקו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי דבר כזה כשהייתי עם תינוקת. הרגשתי פחד. חשבתי 'למה הבאתי אותה לפה'?"

רגשות אשם?

"כן. וכל הזמן פחד. אתה לא באמת יודע להעריך נכון את הסיטואציה במקרים כאלה. אספו אותנו מהמטוס לתוך המלון, שממנו לא יצאנו. ירדנו במעלית לחניון אחרי שסרקו אותו ופינו אותנו משם. בחוץ היה גרפיטי גרוע עם הפרצוף שלי. אנשים נכנסו להופעה כשהם מכוסים בצבע אדום שזרקו שם".

ועדיין, עובדה שלא הלכו הביתה.

"הם נכנסו להופעה וצרחו כל מילה בשירים, תחת תחושה מאיימת. אני כנראה לא הייתי עושה את זה בתור קהל, לא משנה כמה אני אוהבת את האמן. זה לגמרי לא מובן מאליו".

רוסו: "אמרו לנו במקסיקו 'אל תצאו מהמלון'. לילה לפני נגה קצת קראה תגובות ונכנסה לפחד מאוד גדול, גם בגלל העובדה שהיינו עם טוני, אז עוד לא בת שנה. בהופעה עצמה זה הגיע לאיזה מאה מפגינים בחוץ שזרקו צבעים אדומים על האנשים שנכנסו פנימה. הייתה המון משטרה. ובסוף זה היה בטופ שלוש ההופעות הכי טובות שלנו. הקהל היה כל כך בעניין".

את אבק הכוכבים הם פגשו בהקרנת הסרט בפסטיבל טרייבקה, אחרי שבאפטר-פארטי הם עמדו בתור לצילומים. לפניהם ג׳וליה לואי-דרייפוס, אחריהם קייטי הולמס, ובין לבין שני ישראלים שעדיין לא משוכנעים שמישהו תכף יבקש לראות הזמנות ויראה להם את הדרך החוצה.

"הוזמנו לשם אמנים ושחקנים שעומדים במרכז סרטים, אז מיותר לציין שהיינו הכי פחות מפורסמים שם. עמדנו בתור לשטיח האדום, ואז היה התור שלי ושל אורי, לבוא להצטלם. ואז המפיקה שם אומרת לנו 'חכו רגע, מישהו אחר מגיע'. ואז עוצר אוטו ויוצא ממנו רוברט דה נירו. אתה שומע קליק-קליק-קליק-קליק. הוא בא לכיווננו, מסתובב לצלמים, מרים שתי ידיים עם אצבע משולשת וצועק: Fuck Trump, כשאני ואורי מאחוריו. יצא שהפפראצי מהאירוע היה דה נירו עם התנועה שלו, ומאחוריו שני ישראלים. זה אנחנו. קיבלנו בטעות כרטיס כניסה לעולם הזה. אנחנו לא שייכים אליו".

עם כל העולם הזה, אין להם כרגע בית קבוע בשום מקום. בשלוש השנים הקרובות, אומרת ארז, הם ממילא יהיו כל כך הרבה בחו״ל שהמצב הזה כמעט מתבקש. הם למעשה אזרחי ישראל בלי כתובת קבועה, אבל מבחינת רוסו ישראל עדיין "הבייס שאנחנו חוזרים אליו תמיד כשנגמר הטור". כשארז נשאלת לאן הולכים בסיום כל טור היא עונה בלי היסוס: "אין בכלל שאלה".

איזו מדינה היית רוצה לראות כאן אחרי הבחירות?

"אני מתה לראות את המדינה הזו משתקמת, מדינה שקמה מאפר. זה יכול לקרות בכל מיני דרכים".

יש סיכוי לאחות את הקרעים בעם?

"חייב להיות סיכוי. מוזרקים לתוך הקרעים האלה סטרואידים שהם מיותרים. אני חושבת שזה יהיה מאוד קשור לזה שצריך להתחלף השלטון. זה בא מלמעלה".