טנגו עם מכונת הרעל
הרצון לאזן אינו מחייב להציב צלם בהיכל העיתונות. טנגו עדין עם מכונת הרעל מעניק לה את האמינות שאנחנו אמורים להרוויח בעבודה קשה. מותר להתווכח על הרכב הממשלה; אסור לוותר לשם כך על מחויבותו לאמת
תגיות
האם בשם האיזון הקדוש צריך לפרסם הכול? האם הרצון להשמיע קולות מהימין מחייב עיתון להעניק הכשר לשקרים ולהכללות גזעניות? מאמרו של רותם מ. סלע, "משנה מה יעשו היהודים", שפורסם כאן, מחייב גם אותנו לשאול היכן נגמרת פתיחות לדעות ומתחילה הפקרות בעובדות.
סלע כותב כעובדה על "הפעולות הלא־חוקיות שסייעו לעליית הגוש הערבי". איפה ההוכחה? ועדת הבחירות דיווחה, לאחר בדיקת פרוטוקולים של 9,069 קלפיות ופניות הסיעות והציבור, שלא מצאה ממצאים לפגיעה בטוהר הבחירות או לשינוי התוצאות. סולברג הבהיר, בהסכמת זיני והיועמ"שית, שהחומר שבידיהם אינו מערער את התוצאות בכללותן. החקירה נמשכת; סלע כבר הגיע להרשעה.
גם בדיקת השב"כ בנוגע לכרטיסי התדלוק בדרום לא ביססה את החשד לשוחד בחירות, כפי שפרסמנו כאן. עבירה קונקרטית צריך לחקור. את הקשר בינה לבין תוצאות הבחירות צריך להוכיח. מדור דעות אינו מסלול עוקף ראיות.
משם קופץ סלע לקביעה שהמפלגות הערביות "מחויבות לסילוקנו מכאן". את עבאס הוא מציג כאדם המזדהה עם דרכו של חמאס. ראיית הזהב: עבאס נמנע בבית הנשיא מהאמירה המפורשת שחמאס הוא ארגון טרור.
אלא שבאותו מעמד ממש תמך עבאס בפירוק חמאס מנשקו, הביע התנגדות מפורשת לטרור והסביר את הימנעותו בחשש לעצמו ולמשפחתו. כבר בנובמבר 2023 גינה במפורש הסתה או הזדהות עם פשעי 7 באוקטובר. אפשר לבקר את ההתחמקות ולפקפק בהסבר. אי־אפשר למחוק את הדברים האלה ולהציג הזדהות עם רוצחים כעובדה. כדי למצוא אותם, סלע אפילו לא היה צריך לצאת מ-ynet.
ואיך נהפכת תשובה של פוליטיקאי אחד להוכחה שכל המפלגות הערביות מבקשות לסלק יהודים? אין במאמר אפילו ניסיון להוכיח זאת. סלע אף כולל "קלפיות ערביות מפוקפקות" בין ה"בעיות החיצוניות" שלנו. אזרחי ישראל הערבים אינם גורם זר, וזכותם לבחור אינה תקלה שצריך לעקוף. ההכללה הגזענית הזאת דוחקת ציבור שלם ממעגל השותפות הלגיטימית.
המאמר מהדהד היטב את המסר שנתניהו מפיץ בימים האחרונים: תחילה מציגים את הנציגים הערבים כאיום קיומי, ואז דורשים מן היריבים היהודים לשבת איתו בשם הצלת המדינה. סלע מבהיר מה יקרה למי שלא ישתכנע: הוויכוח יימשך "עד הטבח הבא". כך הופכים שותפות פוליטית חוקית למבוא לטבח, ואת טראומת 7 באוקטובר לאמצעי לחץ קואליציוני.
המטיף לפיוס הוא המו״ל של "מרד הגנרלים", מאת ארז תדמור. אפילו עמוד המכירה בהוצאתו מייחס למערכת הביטחון מניעת מידע "בכוונת מכוון" מהדרג המדיני, וקובע כי היא שגרמה לטבח. האיש שמוכר את העלילה הזאת מבקש כעת למכור לנו אחדות. בדרך הוא מספיק להאשים גם את המפלגות הערביות בשותפות עם הרוצחים. פיוס מרשים בהחלט.
והאחריות אינה רק שלו. עיתון שמפרסם תחקירים על הפער בין החשדות לראיות אינו יכול לפטור את עצמו מבדיקת העובדות כשאותן האשמות מגיעות למדור הדעות. הכותרת "דעה" אינה תעודת הכשר לעלילה. בעיניי, הפרסום הזה בשמו של האיזון הקדוש הוא טעות חמורה. עלילות דם ודיברי שיקוץ גזעניים לא מאזנים כלום. הם חלק מהבעיה, אם לא ה-בעיה. אף פעם לא חלק מהפיתרון, מאיזשהו פיתרון. יש בימין די בעלי דעה שאינם זקוקים לשקרים ולהכללות גזעניות כדי להשמיע אותה.
הרצון לאזן אינו מחייב להציב צלם בהיכל העיתונות. טנגו עדין עם מכונת הרעל מעניק לה את האמינות שאנחנו אמורים להרוויח בעבודה קשה. מותר להתווכח על הרכב הממשלה; אסור שהעיתון יוותר לשם כך על מחויבותו לאמת.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.