ביקורת Control Resonant: במשחק כזה עוד לא שיחקתם

ביקורתControl Resonant מרחיב את העולם, הקרבות והיכולות של המשחק המקורי המצוין, אבל בדרך מאבד קצת מהמסתורין והאווירה שהפכו את הפרנצ'ייז לכל כך מיוחד. הנה מה שחשבנו עליו

תמונה: Remedy

7 שנים עברו מאז שכתבנו ש-Control, המשחק המקורי מבית Remedy, עושה למשחקי הסינגל-פלייר את מה שספיידרמן עשה למשחקי הקומיקס. והנה, עכשיו הגיע הסיקוול – Control Resonant. אבל בניגוד למשחקי סיקוול שמנסים לחקות ולשחזר את כל מה שעבד במשחק המקורי, ב-Remedy כמו ב-Remedy, החליטו לעשות משהו שונה לגמרי. האם זה עובד?

הכל משתנה

מבחינה עלילתית, Resonant הוא המשך ישיר לעלילה מ-2019. הפעם אתם משחקים את אחיה של הדמות הראשית ב-Control המקורי, ובלי ספוילרים, אבל מי מכם שסיים את המשחק המקורי מבין למה זה משמעותי. יש משהו מרענן בהחלפת הדמות הראשית אם כי הדמות של דילן מתאפיינת בפחות שליטה בסיטואציה והאמביציה שלו שונה מזו של ג'סי במשחק הקודם. בעקבות השינוי הזה, התמה הכללית של הסיפור כאן משתנה לכיוון של סיפור משפחתי יותר מאשר מותחן – מה שאמור להוסיף נפח מעניין ועוגן ריגשי לסיפור ההזוי שמתרחש סביבנו. חלק מהעלילה מוקדש כאן לחיפוש של דילן אחר אחותו, והאינטרקאציות בין האחים הן בין הרגעים היותר טובים של המשחק, לאו דווקא בגלל איך שהם כתובים אלא בגלל איך שהרגעים הללו מעוצבים ומזכירים את הקודם. אבל לא רק את התמה הכללית או את הדמות הראשית Remedy החליטו להחליף – אלא ממש את הז'אנר כולו.

בשונה מהמשחק הקודם, שהתרחש כולו בבניין אחד והתאפיין בחללים סגורים, קלסטרופוביים וקטנים – הפעם אנחנו יוצאים לרחובות ניו-יורק והמשחק נפתח בכך שכוחות האופל שאתם נלחמים בהם הצליחו לפרוץ את מחסום הבניין ולהתפשט ברחבי העולם הפתוח, תרתי משמע. מבלי לעשות יותר מידי ספויילרים, המשחק בעצם נפתח בהודאה בכשלון של כל מה שהייתם חייבים לשמור עליו לאורך כל שעות המשחק הראשון – להחזיק את האיום בתוך הבניין ולא לתת לו לצאת החוצה. ברמה העלילתית זו בחירה מעניינת מאוד, ומי שמכיר את המשחק הראשון ודאי יכול לדמיין כמה רעיונות ביזאריים אפשר לקיים כאן כשיוצאים אל העולם הפתוח – אבל ברמה הביצועית יש כאן לא מעט בעיות ויש מחיר לשינוי הגדול ש-Remedy עשתה למשחק. כי זו לא רק הדמות הראשית שמתחלפת כאן ולא רק הסיפור הכללי.

Remedy החליטה לשנות את הז'אנר של המשחק מ-Third Person Shooter למשחק עולם פתוח, על יתרונותיו וחסרונותיו – ויש לזה מחיר. אני חייב להודות שבשעות הראשונות של המשחק השינוי הזה הרגיש בעיקר תמוה. אני לא זוכר עוד דוגמא כזו בהיסטוריה בה כותר ראשון מסוים מתקיים בז'אנר אחד והחברה המפתחת מחליטה לשנות לו את הז'אנר לחלוטין בכותר השני. אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה שזה הרגיש מוזר.

מי נגע לי במשחק?

אחד האלמנטים המרכזיים של Control, הוא האווירה הסגורה שלו בתוך בניין אחד. כשיוצרים משחק עולם פתוח, יש יותר מידי אלמנטים בפיתוח שצריך לתת להם דגש – כך שזה כמעט מרגיש כאילו רמדי הבינו בשלב מסוים שאין להם ברירה, או שמישהו כאן רצה ללכת בגדול על הכל – ויצא לו קצת גדול מידי. כן, כל הבעיות של משחקי עולם פתוח נמצאות כאן: דיאלוגים ארוכים ולא משכנעים של דמויות קפואות שרק מזיזות את הפה ומדברות שעות ארוכות, משימות צד של איסוף חפצים או חיפוש אחר דברים שלא באמת תורמים שום דבר לעליה, NPCs שמגיבות אם אתה נתקע בהן או במקרה שלנו – אם פשוט צצת להן מאיזו דלת סתרים. בואו רק נגיד, שהלחצן של העיגול נלחץ לא מעט פעמים ולא רק כדי להתחמק ממתקפות. הבעיה מתעצמת עוד יותר כשמדובר במשחק שנשען כולו על אלמנטים של מסתורין, על-טבעיות, אימה, ותמות אפלות במיוחד. לאורך המשחק נוצרים דיסוננסים רבים שפשוט גרמו לי להרים גבה. כך למשל אחד החללים הכי מטורפים שיש למשחק הזה להציע באחת המשימות הכי מעניינות בקמפיין הראשי שלו – הופך להיות זירה לחיפוש אחר חתול בהמשך במשימת צד ומוציא את האוויר מהחוויה הטובה והאמיתית שהייתה לי איתו כמה שעות קודם לכן. כך למשל אתה מסיים משימה אינטנסיבית ואפלה, רק כדי שכשתרוץ לדבר הבא תיתקל ב-NPC שמנסה לזרוק איזו בדיחה שמרגישה פשוט לא במקום. יש כאן שילוב של שירים לא מאוד מתוחכמים, בניית דמויות לא אחידה, אפילו משימה בה תשירו קריוקי, ויש כאן הרבה מאוד צורך בהתמצאות.

הו, ההתמצאות.

העולם של Resonant הוא לא עולם גיאומטרי במובן הקלאסי. הרחובות לא תמיד מתנהגים כמו רחובות, בניינים לא תמיד מצייתים לכוח המשיכה, וזווית אחת יכולה להפוך בתוך רגע למשטח שאפשר ללכת עליו. זוהי התפתחות מעניינת של עיצוב הסביבות של המשחק הראשון ובהחלט צעד מקורי. שינויי הכבידה והתמרונים במרחב גורמים לכך שאתם לא רק מתקדמים מנקודה A לנקודה B, אלא כל הזמן משנים את האופן שבו אתם מסתכלים על העולם. וזה גם המקום שבו העולם הפתוח של Resonant עובד לטובתו. דווקא העובדה שאתם מסתובבים ברחובות ולא במסדרונות מאפשרת ל-Remedy לשחק עם הפרספקטיבה: כביש יכול להפוך למעין קיר שתוכלו להפוך לרצפה החדשה שלכם, בניין יכול לקבל משמעות אחרת מזווית אחרת, והמרחב עצמו מרגיש לפעמים כמו פאזל תלת־ממדי שהחוקים שלו משתנים תוך כדי תנועה.

הבעיה היא שהמערכת הזו מייצרת גם בעיית UX אמיתית: המפה מנסה לתאר עולם שלא באמת מתנהג כמו מפה. אתם מקבלים מפה דו־ממדית למשחק שהעולם שלו כבר מזמן הפסיק להיות דו־ממדי. לצערי, זה מה שגורם לכך שנוצר כאן אחד ממנגנוני ההתמצאות הכי מסובכים שאי פעם נתקלתי בהם. וזה יוצר תסכול שצריך להתמודד איתו בשעות הראשונות. כן, יש כאן מפה, ויש סימון של היכן נמצאת המשימה הבאה שלכם – אבל מכיון שאנחנו משחקים כאן בחללים משתנים בסביבה על טבעית, לצד מגוון רחב של מפות – מצאתי את עצמי מבזבז כל כך הרבה זמן בניסיון להבין לאן אני אמור ללכת עכשיו, ואיפה לעזאזל נמצאת המשימה הבאה שלי. וזה רגע שצריך לעבור אותו, עם תסכול שילווה אתכם דקות ארוכות והרבה פעמים. אבל אחרי שכן תלמדו אותו, המשחק כן "יפתח".

ברגע שיש את הקליק הזה שבו תבינו בדיוק איך בנו כאן את המפה, איך הדברים כאן עובדים, כשתעברו מספיק משימות שיפתחו לכם מספיק התקפות ויכולות – שם יהיה הרגע שהקסם של Control יחזור ובאמת יהיה בסקייל גדול יותר לעומת המשחק הראשון ויצדיק את עצמו. וזה לא רק גימיק ויזואלי. אחרי שמתרגלים אליו, פשוט כיף לנוע ככה בעולם. לחקור אותו, להתמסר ללופ שנכנסתם אליו. וזה לא רק בשיטוט במרחב – הקסם הזה מקבל שדרוג משמעותי גם תוך כדי קרבות והופך לרגעים מצוינים של המשחק. כשזירת קרב שלכם בנויה מהרבה משטחים שונים שאפשר להגיע אליהם אם רק תהפכו את הסדר של העולם, אתם תמצאו את עצמכם מנהלים קרב מול מספר גדול של אויביים במספר גדול של משטחים שתצטרכו לעבור בניהם בכל רגע – וזה כבר מייצר עוד אלמנט משחקיות שאני לא מכיר.

משחק סלאשר טהור

ואם כבר נוגעים במערכת הקרב – אז גם היא קיבלה שינוי משמעותי לעומת הראשון, לטוב ולרע. Resonant הוא באופן מובהק משחק סלאשר טהור, ומערכת הקרב שלו מתבססת כמעט כולה על התקפות Melee לצד שימוש בכמה יכולות על טבעיות, אבל ההישענות עליה הרבה פחות משמעותית בהשוואה למשחק הקודם. מערכת הקרב כאן לא מתבססת כמעט בכלל על תעופה, שימוש בחפצים לידכם, קסמים ויכולות על טבעיות – שהפכו את מערכת הקרב של Control למצויינת וכמעט חסרת תקדים. מצד שני, הסלאשר הזה נבנה טוב, ומתפתח להרגשה אמיתית של עוצמה אחרי שעברתם כמה שעות ותלאות במשחק. זה מסוג המשחקים שתמצאו בהם לא מעט קרבות בוס שברגע הראשון תתפסו את הראש ותשאלו את עצמכם איך לעזאזל אני אמור לנצח את זה עם כל כך מעט חיים וכל כך מעט משאבים. אבל אם תתמידו, זה יקרה, ותקבלו חתיכת תחושת סיפוק. יש כאן גם מערכת שדרוגים רצינית מאוד, ומצאתי את עצמי מופתע שאחרי 7 שעות לתוך המשחק הצלחתי לפתוח רק 3 סקילים בודדים ולשדרג מעט מאוד את הנשקים שלי. כדי לשדרג את היכולות שלכם בצורה משמעותית תצטרכו לצלול עמוק יותר אל תוך המשחק ולהשלים את המשימות שלו, ובתור אחד שחובב משחקים שנותנים מעט ומאלצים אותך להסתפק במועט ולצלוח קרבות מורכבים – מצאתי את עצמי מאוד מרוצה. בכלל, האוייבים ב-Resonant מציבים אתגרים משמעותיים עד כדי כך שרמדי נאלצה לשחרר פאץ' עם יציאת המשחק שיוריד מעט את רמת החיים של האויביים וגם יעלה את רמת הנזק שאתם מייצרים בכל מכה שלכם. אני הספקתי לשחק את רוב המשחק עוד לפני שהוא יצא, ובהחלט מצאתי את עצמי מת שוב ושוב ואפילו שוקל לצאת מהמשימה ולחזור אליה מאוחר יותר.

יש תרופה ל-FOMO

הניוזלטר שלנו עושה את האקסטרה מייל עם העדכונים והחדשות של השבוע

הגרפיקה של Resonant ובעיקר העיצוב של המשחק עובדים כאן נהדר, ועל אף שאני שיחקתי בגרסא של PS5 שמתאפיינת בגרעון לא ברור של התמונה וגם לאגים קטנים בקרבות עמוסים במצב Performance – בכל זאת הצלחתי להתרשם מאוד מעיצוב הסביבות כאן. כמעט בכל כמה דקות תמצאו את עצמכם מול נוף מעורר השתאות לא בגלל יופיו אלא בגלל הבלאגן שהוא מייצר והמשחק עם חוקי הפיזיקה. כל מה שתראו כאן מתכתב היטב את המוטיב החוזר של המשחק שמתאר מציאות שמתפרקת לדמויות מול העיניים ואתם תמצאו את עצמכם לא מעט פעמים שואלים את עצמכם – איך לעזאזל פיתחו כזה דבר? המשחק חוזר להיות במיטבו הרבה פעמים כשהוא לא באוויר הפתוח וברחובות ניו-יורק, אלא חוזר לחללים סגורים וקטנים יותר שמזכירים יותר את קודמו ונראה ש-Remedy כן ניסו לייצר כאן נוסחה שמשלבת את מה שעבד מצוין במשחק הקודם. יש כאן יצירה של סביבות משתנות ומסתוריות, משחקים עם כוח המשיכה, עיצוב פסיכודלי ופשוט תחושה שאתם נכנסים לפעמים ללופ שאי אפשר לצאת ממנו. בקיצור, משהו שעוד לא חוויתם.

לא אחיד, אבל יעבוד למי שאהב את הקודם

חובבי המדע הבדיוני וספציפית הסגנון של Remedy ימצאו כאן את מבוקשם ויזכו לעוד כותר שכולל אווירה טריפית, קטעים קופצים, אלמנטים ביזאריים שלא תמיד יקבלו הסבר, תסריט מסתורי שמעלה הרבה יותר שאלות מאשר תשובות – אבל זה עובד, לפחות עבורי. השפה של Remedy נשמרת כאן, על אף כתיבה פחות מוצלחת בכל הקשור לדיאלוגים (וכן, גם מונולוגים) של דמויות בעולם הפתוח. המשחק מציג מגוון גדול יותר של אוייבים לעומת המשחק הקודם, סביבות מרובות יותר ורעיונות רחבים יותר אבל סובל גם מכל הסימפטומים הפחות חיוביים של הז'אנר הזה. ואולי זה בעצם הסיפור כולו.

זה סיקוול טוב אבל לצערי הוא לא מאוד אחיד. יש כאן רגעים בהם אמרתי "וואו", ואפילו לא מעט כאלה – לצד רגעים בהם גלגלתי עיניים ואמרתי לעצמי שאני לא מאמין שאני מבזבז את הזמן שלי על משימת הצד הטיפשית הזו. והדיסוננס הזה ילווה אתכם כמעט עד הרגע האחרון. Resonant גורם ל-Control לאבד חלק משמעותי מהמסתורין שאפיין אותו בשל המעבר למשחק עולם פתוח והסיפור הכללי שנוגע יותר בסיפור משפחתי. אם אתם אוהבים את ז'אנר משחקי העולם הפתוח – אז קודם כל אני מקנא בכם על הזמן הפנוי והסבלנות שיש לכם, אבל מעבר לזה אין שום סיבה שלא תהנו מאוד מ-Control. אם היה לכם קשה להתחבר לאווירה של המשחק הקודם, או שמשחקי עולם פתוח הם משהו שמעלה בכם תחושת אלרגיה קלה – עדיף שתחכו למבצע הקרוב לביתיכם. Control Resonant דורש מעט סבלנות ומעבר דרך רגעי תסכול כדי להבין אותו – אבל ברגע שאתם שם, מדובר עדיין באחד המשחקים המקוריים והמעניינים ששיחקתי בהם, וזה אחד המוצרים היותר נדירים בימינו שאני חושב שאתם צריכים לתת לו צ'אנס ואת הסבלנות המתבקשת.