"קריסת הציוויליזציה המערבית": בדיה מדעית שהמציאות במזרח התיכון כבר מתחילה להשיג
ספרם של נעמי אורסקיס ואריק מ' קונווי ראה אור בעברית בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, והמבקרים מימין מיהרו לפטור אותו כ"מדע בדיוני". הם צודקים בהגדרה וטועים בעיקר: הבצורת שהחריבה את החקלאות בסוריה פגעה באותן שנים גם בישראל – ורק מי שהתכונן מראש עמד בה
השנה היא 2393. היסטוריונית ב"רפובליקה העממית השנייה של סין" כותבת דוח על התקופה שהיא מכנה "עידן הדמדומים", 1988 עד 2093. השאלה שמעסיקה אותה פשוטה ומטרידה: איך קרסה ציוויליזציה שידעה בדיוק מה עומד לקרות לה?
זו המסגרת של הספר קריסת הציוויליזציה המערבית – מבט מן העתיד מאת ההיסטוריונית של המדע פרופ' נעמי אורסקיס מאוניברסיטת הרווארד וההיסטוריון של נאס"א ד"ר אריק מ' קונווי. הספר יצא במקור ב־2014. כעת הוא רואה אור בעברית בסדרת "אצטרולב" של למדא עיון, הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה. את התרגום ואת העריכה המדעית עשו פרופ' תמר הרמן מהאוניברסיטה הפתוחה ופרופ' יואב יאיר מאוניברסיטת רייכמן.
ידעו הכול ולא עשו דבר
אורסקיס וקונווי הם מחברי "סוחרי הספק", הספר שתיעד איך קומץ מדענים, במימון תעשייתי, זרע ספק במדע של הטבק, הגשם החומצי ושינוי האקלים. הספר החדש שואל שאלה המשך: למה זריעת הספק הצליחה כל כך?
התשובה של ההיסטוריונית מהעתיד בנויה משלושה רכיבים. הראשון הוא "מערך שריפת הפחמן". זה מונח שהמחברים טבעו בהשראת "המערך הצבאי־תעשייתי", והוא כולל את חברות הדלקים, תעשיית הרכב, התעופה, חברות החשמל והפוליטיקאים שנשענים עליהן. השני הוא אמונה כמעט דתית בשוק החופשי. לפי האמונה הזאת, כל התערבות ממשלתית היא צעד בדרך לעריצות. השלישי מפתיע יותר, והוא המדענים עצמם. הם התעקשו על רמת ביטחון סטטיסטית של 95 אחוזים לפני שהזהירו בקול. בכך הם העדיפו להחמיץ סכנה אמיתית ובלבד שלא יטעו באזהרת שווא.
העלילה עצמה דחוסה. ב־2041 גלי חום משמידים יבולים בכל העולם. בשנות ה־50 ממשלות נופלות, וארצות הברית מכריזה על משטר צבאי. ניסיון נואש בהנדסת אקלים, פיזור חלקיקי גופרה בסטרטוספרה, עוצר את המונסון בהודו. כשמפסיקים אותו, הטמפרטורות מזנקות. בשנים 2073–2093 מתפרקת יריעת הקרח של מערב אנטארקטיקה, ומפלס הים עולה במטרים. כ־1.5 מיליארד בני אדם נעקרים מבתיהם. מי שמצליחה להעביר את אוכלוסייתה לפנים היבשה היא סין, בזכות השלטון הריכוזי שלה.
כאן נמצאת האירוניה המרכזית של הספר. הנאו־ליברלים חששו מכך שרגולציה סביבתית תוביל לשלטון ריכוזי ולאובדן החירות. דווקא ההתנגדות שלהם לרגולציה הביאה את התוצאה הזאת. המחברים מזכירים שאפילו פרידריך פון־הייאק, הנביא של השוק החופשי, הכיר כבר ב־1944 בצורך במעורבות הממשלה כדי למנוע נזקי זיהום ובירוא יערות.
אורסקיס לא זרה לקהל הישראלי. ביולי 2026 היא נשאה הרצאה מרחוק בועידה השנתית למדע ולסביבה של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה בירושלים. היא תיארה בהרצאה את פעולות הממשל האמריקני כ"מתקפה כוללת על המדע האמריקני". לדבריה, רבים מהגורמים שמובילים את המתקפה מוכרים לה ולקונווי ממחקריהם על הכחשת האקלים. היא הציגה גם את פרשת מאמר הגלייפוסט שכתבו עובדי מונסנטו בכתיבת צללים. המאמר נמשך מהספרות המדעית רק כעבור 25 שנה. אותו מנגנון של "ייצור ספק" עומד גם במרכז הספר הנוכחי.
התוספת העברית
למהדורה העברית כתבו המחברים הקדמה חדשה בנובמבר 2025. הם מתארים בה איך תרחישים שנכתבו כאזהרה ב־2012 מתחילים להתממש: משבר הפליטים שניצל בהונגריה של אורבן לצמצום חופש העיתונות והאקדמיה, והמתקפה של ממשל טראמפ על מוסדות המדע ועל מדיניות האקלים. הרמן ויאיר מוסיפים בדברי הפתיחה את ההקשר הישראלי. ישראל היא "נקודה חמה" של שינוי האקלים. הטמפרטורה הממוצעת בה עלתה ביותר מ־1.5 מעלות מאז 1950, ומזרח הים התיכון מתחמם בקצב גבוה פי 1.5 עד 2 מהממוצע העולמי. בסוף הספר מופיעים "לקסיקון מונחים ארכאיים" וריאיון עם המחברים.
הספר אינו חף מבעיות. חלק מהאירועים הם הגזמה ספרותית מוצהרת: ההתחממות מגיעה ל־11 מעלות, ובסוף העולם ניצל בזכות חזזית מהונדסת גנטית שקולטת פחמן דו־חמצני. הבחירה בסין הריכוזית כ"מנצחת" מעוררת אי־נוחות, ונראה שזו גם הכוונה. אבל זו מסה של כ־90 עמודים ולא ספר לימוד, והיא עושה את מה שמסה טובה צריכה לעשות: היא מכריחה את הקורא להסתכל על ההווה מבחוץ.
"זה רק מדע בדיוני"
זמן קצר אחרי צאת הספר פרסם פרופ' יונתן דובי, פרופסור חבר במחלקה לכימיה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב שאינו חוקר אקלים, ביקורת חריפה באתר "מידה". לטענתו, הספר שייך לז'אנר המדע הבדיוני ולא למדע. הוא מציג בדיה כאילו הייתה ידע, והוא תעמולה ולא דיון.
על הטענה הראשונה אין ויכוח. המחברים עצמם מגדירים את הספר כשילוב של מדע בדיוני והיסטוריה, וההוצאה מתארת אותו כ"דוח היסטורי פיקטיבי". אבל ההגדרה הזאת לא אומרת דבר על התוכן. "1984" של אורוול הוא בדיה, וגם "האביב השקט" של רייצ'ל קרסון נפתח במשל דמיוני על עיירה שהציפורים בה נדמו. השאלה היא אם הבדיה בנויה על מה שהמדע אומר שעלול לקרות. כאן הביקורת של דובי חלשה במיוחד בנקודה שבה הוא מנסה להיות קונקרטי ביותר: סוריה.
הבצורת שלא נעצרה בגבול
דובי טוען שנתוני המשקעים בסוריה לא השתנו במשך יותר ממאה שנה, ולכן אין בסיס לדיבור על "פליטי אקלים". הממצאים שפורסמו בספרות המדעית מציירים תמונה אחרת. מחקר שפורסם ב־2015 בכתב העת PNAS מצא שהבצורת של 2007–2010 הייתה החמורה ביותר שנמדדה בסוריה. לפי המחקר, היא חלק ממגמת התייבשות ארוכת טווח באזור, ושינוי האקלים הגדיל פי שניים עד שלושה את הסיכוי לבצורת קיצונית כזו. מחקר של נאס"א, שנשען על טבעות עצים, מצא שתקופת הבצורת בלבנט מ־1998 ואילך הייתה כנראה היבשה ביותר ב־900 השנים האחרונות.
יש ויכוח מדעי אמיתי, אבל הוא לא נוגע לשאלה אם הייתה בצורת. הוא נוגע לשאלה כמה הבצורת תרמה לפרוץ מלחמת האזרחים. הגאוגרף הבריטי פרופ' יאן סלבי ועמיתיו טענו שהמדיניות של משטר אסד, ביטול הסובסידיות לחקלאים ושאיבת יתר של מי תהום, הכריעה יותר מהגשם. בנקודה הזאת גם ההקדמה של אורסקיס וקונווי, שלפיה "הכול התחיל במשבר אקלים", מפשטת מדי.
אבל דווקא כאן נמצאת התשובה הטובה ביותר לדובי, ואנחנו לא צריכים לחפש אותה רחוק. אותה סדרה של חורפים שחונים פגעה באותן שנים גם בישראל. מפלס הכנרת צנח, רשות המים הפעילה את קמפיין "ישראל מתייבשת", והחקלאים קיבלו מכסות מים מקוצצות. בסוף הסדרה הזאת, ב־2 בדצמבר 2010, אחרי סתיו יבש וחם במיוחד, פרצה שריפת הכרמל. 44 בני אדם נספו בה, ועשרות אלפי דונמים של חורש נשרפו. מערך הכבאות לא היה ערוך לשריפה כזאת, וישראל נזקקה לסיוע של מטוסי כיבוי מחו"ל.
ובכל זאת, ישראל לא קרסה כמו סוריה, ולא בזכות האקלים. בשנים האלה כבר פעלו מתקני ההתפלה באשקלון (מ־2005), בפלמחים ובחדרה (מ־2009), ומאוחר יותר נוסף שורק. במקביל פעלה בישראל השבת קולחין לחקלאות בהיקף שאין לו מקבילה בעולם. בסוריה נשענה החקלאות על גשם ועל בארות שהלכו והתרוקנו. זה אותו אירוע אקלימי, וההבדל בתוצאות נבע מהיכולת להסתגל ומההחלטות שהתקבלו שנים מראש.
זה בדיוק מה שמומחי ביטחון מכנים "מכפיל איום". שינוי האקלים לא "גורם" למלחמה. הוא מעמיס על המערכות, וחוסנה של החברה ושל השלטון קובע אם הן יעמדו בעומס. וזה גם המסר של אורסקיס וקונווי: מי שמשקיע בזהירות מונעת שורד, ומי שמכחיש ודוחה את הפעולה משלם. ההתפלה בישראל היא דוגמה לזהירות מונעת שעבדה. אסון הכרמל הוא דוגמה הפוכה.
על התרחיש הגרוע
דובי מבקר גם את הטענה שבדברי הפתיחה, שלפיה ההתחממות עוקבת אחרי התרחיש הגרוע של ה־IPCC (SSP5-8.5). זה ויכוח לגיטימי שמתנהל גם בספרות המדעית. חוקרים כמו האוספר ופיטרס טענו ב־Nature שאין להציג את התרחיש הזה כ"עסקים כרגיל". חוקרים אחרים, ובהם שוולם ועמיתיו ב־PNAS, הראו שהפליטות המצטברות עד כה דווקא תואמות אותו. אבל הספר לא תלוי בתרחיש הזה. גם בתרחישי הביניים, מזרח הים התיכון צפוי להמשיך להתחמם ולהתייבש בקצב כפול מהממוצע העולמי. הבצורת שתוארה כאן כבר קרתה.
אורסקיס וקונווי כתבו בהקדמה העברית שהם לא מאמינים שהציוויליזציה המערבית באמת תקרוס. לדבריהם, יש מספיק ראיות לאסון מתקרב, והסיכון גדל עם כל שנה של עיכוב. מי שפוטר את האזהרה הזאת כ"מדע בדיוני" רק מוכיח את התזה של הספר: הידע קיים, והבעיה היא הסירוב לפעול לפיו.
שאלות ותשובות
האם "קריסת הציוויליזציה המערבית" הוא ספר מדע או ספר בדיוני?
שניהם. זו מסה שמשלבת מדע בדיוני והיסטוריה. העלילה דמיונית, אבל היא נשענת על תחזיות מדעיות ועל אירועים אמיתיים, והיא מלווה בהערות ובמקורות.
האם שינוי האקלים גרם למלחמת האזרחים בסוריה?
לא באופן ישיר. מחקרים מצאו ששינוי האקלים הגדיל את הסיכוי לבצורת הקיצונית של 2007–2010. התרומה של הבצורת לפרוץ המלחמה שנויה במחלוקת, ומדיניות המשטר הייתה גורם מרכזי.
למה ישראל עמדה בבצורת טוב יותר מסוריה?
בזכות השקעה מוקדמת בהתפלה, בהשבת קולחין ובניהול משק המים. אותה בצורת פגעה בשתי המדינות, אבל רק אחת מהן הייתה מוכנה.
מה הקשר בין אסון הכרמל לבצורת?
השריפה פרצה בדצמבר 2010, בסוף סדרה של שנים שחונות ואחרי סתיו יבש וחם במיוחד. אלה התנאים שהפכו את החורש לחומר בעירה זמין.
- מקורות:
- נעמי אורסקיס ואריק מ' קונווי, קריסת הציוויליזציה המערבית – מבט מן העתיד, תרגום ועריכה מדעית: תמר הרמן ויואב יאיר, למדא עיון – הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה, תשפ"ו.
- Kelley et al. (2015), Climate change in the Fertile Crescent and implications of the recent Syrian drought, PNAS – doi:10.1073/pnas.1421533112
- Cook et al. (2016), Spatiotemporal drought variability in the Mediterranean over the last 900 years, JGR Atmospheres – doi:10.1002/2015JD023929
- Selby et al. (2017), Climate change and the Syrian civil war revisited, Political Geography – doi:10.1016/j.polgeo.2017.05.007
- Hausfather & Peters (2020), Nature – doi:10.1038/d41586-020-00177-3
- Schwalm et al. (2020), PNAS – doi:10.1073/pnas.2007117117
עוד בנושא באתר הידען
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.