רשימת חיסול - חלק ראשון

לכל החיילים ואנשי הצי, חיל האוויר והנחתים שלא חזרו ולילדים שלנו, שעוד קטנים מכדי לקרוא את הספר הזה.

"יש מישהו שמסתובב ורושם שמות" (אלמוני)

זהו רומן על נקמה.

הספר רשימת חיסול בוחן מה עלול לקרות כאשר לוחם בשיא יכולתו, מעין טורף על, נקלע למצב שאין ממנו דרך חזרה. הוא עוסק במה שעלול להתרחש כשנורמות חברתיות, חוקים, תקנות, מוסר ואתיקה עומדים בדרכו של אדם בעל יכולות יוצאות דופן, מחושל מקרבות, במסע לסגירת חשבונות. מה קורה כשהם עומדים בדרכו של אדם שבעצם נחשב למת.

יצירה זו לא היתה יוצאת לאור ללא מאמציו של חברי היקר ושותפי לכתיבה קית ווּד. אמנם שמו אינו מופיע על הכריכה, אבל הספר הזה שייך לו לא פחות מאשר לי. בלחיצת יד בתערוכת כלי הנשק בלאס וגאס החלטנו להגשים את חלומנו המשותף ולכתוב רומן, והתוצאה לפניכם.

בשל האופי הרגיש של שירותי הצבאי בתור לוחם ביחידת הסילס (אריות הים, או הקומנדו הימי, של הצי האמריקאי) והסיווגים הביטחוניים שניתנו לי, אני נדרש להגיש לאישורו של משרד ההגנה כל חומר כתוב המיועד לפרסום, כולל יצירות בדיוניות. לכן, כתב היד הוגש למשרד ההגנה לבדיקה מקדימה וביטחונית ו"אושר לאחר תיקונים". לאורך תהליך הכתיבה נזהרתי מאוד שלא לחשוף טקטיקות, טכניקות או נהלים שבהם משתמשים כוחותינו. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לתת לאויב משהו שאולי יעניק לו יתרון בשדה הקרב. תהליך הבדיקה הממשלתי הזה קיים מסיבה מסוימת, וגם לאחר שזכיתי להגן על האומה הגדולה שלנו במלחמה, אני עדיין מחויב להעביר את מה שאני כותב לבדיקת הצנזורה. אנשי הצנזורה בחרו למחוק כמה משפטים מהספר, ואכן עשינו זאת בגרסה שבידיכם.

זו יצירה בדיונית, אך כל סצנה בה מבוססת על רגשות שחוויתי באירועים אמיתיים במהלך עשרים שנותי בצבא. הרגשות האלה, יחד עם ניסיוני הקרבי, מוסיפים לספר אותנטיות, ואנו מקווים שחוויית הקריאה תהיה עוד יותר מרתקת בזכותה.

אף שימי בתור לוחם בסילס השפיעו על בחירתנו בגיבור, ג'יימס ריס אינו אני. הוא מיומן, שנון ואינטליגנטי הרבה יותר ממני. ואף על פי שאיננו זהים, אני מבין את ריס. הוא ניחן בניסיון, בכישורים ובלהט הנדרשים כדי לעשות צדק בתנאים שלו, ואף עבר את האימונים הנחוצים לכך.

הספר הזה עוסק גם בשליטה. המגמה הלאומית של ריכוז הכוח ברמה הפדרלית מוסווית כיום בתואנה של ביטחון הציבור, וזאת מגמה שיש להישמר מפניה בכל מחיר. היא מביאה עמה שחיקת זכויות הדרגתית, שמחסלת באטיות את החירות. הגענו לנקודה שבה כוחה של הממשלה הפדרלית מאפשר לה לפגוע בכל מי שתבחר. ההאשמות האחרונות, ולפיהן סוכנויות ממשלתיות שמו להן למטרה יריבים פוליטיים, צריכות להדאיג את כל האמריקאים, ללא קשר להשתייכותם המפלגתית. יש פוליטיקאים אופורטוניסטים ושופטים, שלא עמדו לבחירת הציבור, שמערערים על פירוש החוקה ומחזיקים באג'נדות שמפרשות מחדש את מגילת הזכויות, וזאת במטרה לקחת כוח מהעם ולרכז אותו ברמה הפדרלית האנשים האלה מאיימים על עקרונות הליבה של הרפובליקה שלנו. בתור עם חופשי, פיקוח מתמיד על הכוח הפדרלי הוא האינטרס של כולנו. האמונה העמוקה בחירות היא שמבדילה אותנו משאר העולם. אנחנו אזרחים, לא נתינים, ועלינו לעמוד תמיד על המשמר כדי שנישאר כאלה.

ג'ק קאר 6 באוגוסט 2017 פארק סיטי, יוטה

לא היה צריך להיות גאון טקטי כדי לבחור את המיקום. בני אדם דבקים בהרגליהם באדיקות רבה או רבה יותר, ונדמה שרואי חשבון דבקים בהם כמעט כנזירים. מ 1 ביוני ועד 1 בנובמבר בכל שנה, מרקוס בויקין התגורר בחוות סטאר ואלי שבהרי ויומינג. שם החווה הנוכחי, שפירושו עמק הכוכבים, נשמע מושך יותר משמו הקודם, סטארוויישן ואלי, שפירושו עמק הרעב, באוזניהם של קוני נדל"ן מהחוף המזרחי ומהחוף המערבי. המקום, שבלב ויומינג הכפרית, היה מובלעת של עשירים שבאו מרחוק. באצבע המטופחת הזאת של ציוויליזציה שנתקעה במורד ההר שכנו בתים בשווי מיליוני דולרים, שמסביבם בעיקר חוואים ובוקרים.

בכל יום שני, רביעי ושישי, בויקין השכים קום, נכנס לרכב השטח היוקרתי הכסוף שלו, מתוצרת מרצדס, ונסע שמונים קילומטרים עד לג'קסון, שהיתה יישוב עירוני יחסית. מבחינת תושבי הקיץ שלה, שכללו בנקאים ומנהלי קרנות גידור, יכלה ג'קסון להתחרות בהמפטונס. העיירה גם היתה המקום היחיד בסביבה כלומר במרחק של כמה שעות נסיעה שבו היה אפשר לאכול ארוחת גורמה בליווי בקבוק יין בשמונה מאות דולר, או לשתות לאטה ולקרוא את ה"וול סטריט ג'ורנל" בחברת תושבים עונתיים כמוהו, שבאו מניו יורק, מגריניץ', מבוסטון או מלוס אנג'לס. שלוש פעמים בשבוע הוא היה יכול לתקשר עם אנשים אמיתיים, פנים אל פנים, במקום לחכות בחוסר סבלנות שחבריו יגיבו לפוסטים שלו בפייסבוק. ארוחות הערב ברנדוו ביסטרו היו טעימות להפליא, והשיחות מגרות הרבה יותר, לעומת הסעודה הרגילה שלו לבד על המרפסת, יהיה הנוף מרהיב ככל שיהיה.

כביש 89 נמתח צפונה ודרומה דרך העמק התלול שעל גבול ויומינג איידהו. לצד הדרך השתרעו שדות חציר ירוקים, שממזרח הצלו עליהם פסגות טרשיות בגובה שלושת אלפים מטרים, וממערב גבעות מתונות יותר. מצפון לעיירה הקטנה אלפיין, התפתלה הדרך לג'קסון מזרחה לאורך נהר סנייק, לתוך הרי היער הלאומי ברידג'ר טיטון, והרי טיטון המשוננים השתפלו אל שולי הכביש, כמו ספינות תענוגות ענקיות העוגנות לצד מזח אספלט. מטרים ספורים בלבד מהכביש המתוחזק היטב השתרע שטח פראי. זה היה ביתם של איילים פרדיים עצומים ושל צבאים מרשימים, והיו שם גם דובים שחורים למכביר ומדי פעם אייל קורא מזדמן. בויקין, שמימיו לא נגע בנשק ובוודאי לא צד, לא העלה על דעתו ש 15 בספטמבר, יום פתיחת העונה של ציד האיילים באזור G של ויומינג, נופל באותה שנה על יום שני.

ג'יימס ריס הגיע ברגל יום קודם לכן משביל בצדו האחר של ההר, שהתחיל קרוב לכביש בקו אווירי, אך היה מרוחק קילומטרים רבים בנסיעה. הנוף הנשקף מהכביש היה הדבר הקרוב ביותר לשטח פראי שרוב התושבים העונתיים כמו בויקין העזו להתקרב אליו. ואמנם ריס עשה מסע רגלי של שעות ספורות בלבד מהטנדר שלו, אך היה יכול באותה מידה להגיע מעולם אחר. הוא נשא תרמיל קל שאליו הוצמד נרתיק רובה מניילון, לבש בגדי ציד בדפוס הסוואה מתוצרת סיטקה ונעל את הנעליים מתוצרת סלומון, ששימשו אותו באינספור מבצעים ברחבי העולם. אם היה מתהלך פה בחליפת ההסוואה הצמרירית המסורתית של צלפים, חמוש ברובה כבד, הוא היה בולט כמו אדם המשוטט בהרים בטוקסידו. אבל בבגדים של צייד, הוא היה בלתי נראה כמו בחור בבלייזר כחול בנמל תעופה. הטיפ האנונימי שהעביר למשטרה על ציידי איילים ללא רישיון מדרום לג'קסון היה אמור להעסיק את כל הפקחים באזור. ולמקרה הבלתי סביר שייתקל בנציג של הרשויות, רישיון הציד ותג האייל שבכיסו ישכנעו כל פקח שהוא בסך הכול עוד צייד שמחפש איילים ביום העמוס ביותר בעונת הציד.

הוא היה יכול לנוע בלילה לאור פנס ראש או בעזרת אמצעי ראיית לילה, ובקיצור אמר"ל, אבל העדיף להגיע לעמדה לפני החשיכה. לא היה טעם להסתכן בפציעה בשטח הקשה הזה, והוא היה להוט להתחיל. הוא חקר את הטופוגרפיה במפות ובתצלומי לוויין מאות פעמים, וגם צעד בנתיב הזה מראש לפני יומיים כדי לוודא שהשטח תואם את תצלומי האוויר.

האזור היה תלול וגבוה. כושר גופני טוב, ואפילו מצוין, בגובה פני הים לא עוזר באוויר הדליל בגובה של אלפיים וחמש מאות מטרים. הוא עצר להסדיר את הנשימה ולגמוע מים מצינורית השתייה המחוברת לרצועת הכתף. רגליו בערו, וריאותיו זעקו לחמצן. הגופייה שלו היתה ספוגת זיעה, למרות הטמפרטורה, שהיתה בסביבות עשר או חמש עשרה מעלות, והוא פתח את רוכסן המעיל כדי להתאוורר. הוא לא מיהר, אך נע בנחישות. זאת לא היתה הפעם הראשונה שטיפס במעלה הר כדי להגיע ליעד.

עמדת התצפית שלו נותרה כפי שהשאיר אותה: גומחה קטנה בצורת פרסה שחוקה במדרון, שהיתה נגישה רק מהחזית. הסיכוי שצייד או פקח יתגנבו אליו מכיוון שעה שש היה קלוש, והוא יוכל לזהות כל מי שיתקרב מלפנים ממרחק בטוח. הנקודה השקיפה אל עיקול בכביש בין שתי גבעות תלולות, קרוב יותר לפסגת הגבעה השנייה בנסיעה לכיוון ג'קסון.

כמו במערה נטולת גג, בעמדה הוא יהיה מוסתר מעיניהם של ציידים סקרנים שיחפשו איילים אחר הצהריים ביום שלפני פתיחת העונה ובה גם יהיה מוגן מהרוח, כשהטמפרטורה תצנח אל מתחת לאפס בלילה. הוא שלף את הרובה מהנרתיק והניח את התרמיל במרחק קצר מפתח הגומחה, כדי שהקנה לא יבלוט. הרובה, מסוג אקולס לג'נד, נבנה בידי אומן מיוטה, שהרובים פרי יצירתו נמכרו בסכום של כמה משכורות טובות שלו בצי. אביו נתן לו אותו במתנה בסיום הסבב הראשון שלו אחרי 11 בספטמבר, והוא היה אחד החפצים היקרים ביותר ללבו. הוא תכנן לצוד יותר אחרי שיפרוש מהצבא וייכנס למגזר הפרטי. הרובה, וינצ'סטר מגנום בקליבר 300, היה מדויק יותר מרובי הצלפים שבהם השתמש בצבא, אף על פי ששקל פחות. במקום כוונת ציד רגילה, הוא הרכיב עליו נַייטפורס NXS, עם עדשה בקוטר 32 מילימטר והגדלה של שני מילימטרים וחצי עד עשרה מילימטרים, בדומה לעדשה שהשתמש בה במשימותיו. התרמיל שימש לו משען קדמי, וכרית ייצוב קטנה תמכה בקת. במצב שכיבה, עם תמיכה מלאה, הרובה היה יציב כאילו הונח על שולחן במטווח מקצועי. כשמכוניות וטנדרים הגיעו לפסגה ממערב, הוא ביצע ירי על יבש דרך השמשה הקדמית לעבר מושב הנהג כדי ללמוד את התזמון הנכון. לתיירים ולמקומיים שנסעו בכביש ההררי הזה באותו יום סתווי אחר הצהריים לא היה מושג שהם על הכוונת של אחד הלוחמים הקטלניים ביותר באמריקה.

כשהיה מרוצה מהעמדה, והזווית למטרה היתה מושלמת, הוא נסוג אל אחורי הגומחה ההררית והדליק את הגזייה שלו. הוא הרתיח מים והוסיף אותם למזון המיובש בהקפאה שהביא לארוחת הערב. כשהשמש שקעה מתחת לקו האופק והטמפרטורה צנחה בחדות, הוא זחל לתוך שק השינה. הוא חשב על הילדה הקטנה שלו, על תלתליה הבלונדיניים ועל הדמעות שנקוו בעיניה הכחולות, האמיצות, כשנפרדה ממנו לפני שיצא לסבב המבצעי האחרון. חצי שנה והוא יהיה בבית לתמיד, הבטיח. הוא עדיין ראה את פניה הצמודות לשמשה בנמל התעופה, למבט אחרון, כשעלה למטוס. השבועיים הראשונים בכל סבב מבצעי היו תמיד הקשים ביותר, הם והשבועיים האחרונים, כשכבר חיכה בקוצר רוח לחזור. בזכות העובדה שזאת היתה הנסיעה האחרונה שלו מעבר לים, האור בקצה המנהרה היה הפעם בהיר יותר. סוף כל סוף תסתיים השגרה הבלתי נגמרת של אימונים סבבה מבצעי אימונים, שהיתה מנת חלקו כלוחם בסילס במשך הרבה יותר מעשור.

הוא התכרבל בשק השינה שלו תחת מופע כוכבים עוצר נשימה, שאנשים שחיו כל חייהם בעיר לא יכולים אפילו לדמיין, ושנתו ערבה לו כפי שלא ערבה זה כמה שבועות. הוא ישן בלי להתעורר ולהבין שהסיוט הוא המציאות. בלי להושיט יד במיטה אל אישה שלא היתה שם. בלי לשמוע את הבכי השקט של בת שלעולם לא תיכנס שוב למיטתו בלילה ותבקש שיגן עליה מפני המפלצת שמתחת למיטה.

בחמש בבוקר, כשהשעון שלו צפצף, הוא כבר היה ער ובהה בקבוצת הכוכבים אוריון. ארוחת הבוקר שלו כללה לגימה מבקבוק המים וחטיף אנרגיה. הוא נכנס לעמדה מאחורי הרובה וחיכה בסבלנות שהשמש תזרח.

מרקוס בויקין היה טיפוס של בוקר, כמעט כמו כל מי שעסק בפיננסים. בתחום הזה, או שאתה על הרגליים מוקדם ומתיישב ליד השולחן, או שאתה ישן והופך לארוחה. אחרי שהציץ באייפון ובדק את תחזית מזג האוויר, הוא לבש ג'ינס מעצבים, חולצת פולו ורודה של לקוסט ומעליה מעיל פליז של פטגוניה, נעל מוקסינים איטלקיים בגוון חום אדמדם, ולסיום חבש כובע של היֶאנקיז כדי להסתיר את הקרחת מהמלצרית בת העשרים ומשהו שניסה להשכיב בימים אלה. מבחינתו, היא לא היתה שרה, הסטודנטית להנדסת הסביבה שחוסכת כסף לתואר שני, אלא "המלצרית". עד כה ניסיונותיו לא הניבו פרי, אבל היא היתה מרוששת והוא היה עשיר. במוקדם או במאוחר היא תשתכר ותמעד, והוא יהיה שם כדי לנצל את המצב. העובדה שהוא גר כל כך רחוק מג'קסון היתה חלק מהאתגר, אם כי הוא ידע שכדי לשפר את סיכוייו, ייתכן שיצטרך לשכור דירה בעיירה. הוא לקח את צרור המפתחות מהשיש במטבח ולחץ על כפתור ההתנעה מרחוק. היה קור כלבים בחוץ, והוא רצה שהרכב יהיה חמים ונעים, ולכן הפעיל את המיזוג ואת חימום המושבים, ובינתיים הכין לעצמו קפה לדרך. אחר כך פתח את דלת הבית העצומה, העשויה עץ אלון, והוציא את הטלפון כדי להעלות תמונה של זוהר הזריחה הכתום המפציע מעל ההר לפני שיאבד את אות הוויי פיי. הקליטה הסלולרית היתה גרועה עד ג'קסון. לא באמת היה לו אכפת מהנוף. השמש תעשה את אותו הדבר מחר, אבל הוא ידע שהתמונה תגרום לחבריו בשני החופים לקנא והתענג על המחשבה. הוא נכנס לרכב ופנה במורד השביל ההררי לכיוון כביש 89, בעוד מחשבותיו נודדות למה שיגיד למלצרית כשיראה אותה.

בזירת קרב שורר עומס חושי, והכאוס מוחלט, בייחוד אם אתה המפקד. רעש האש משני הצדדים מחריש אוזניים, וההדף מהיריות ומהפיצוצים מטלטל כל תא בגוף. אנשים צועקים לא מפאת פחד או פאניקה, אלא כדי לתקשר מעל המהומה. נותבים נורים פנימה, רקטות חולפות בקרבת מקום, האבק מהפיצוצים ומפגיעות הקליעים עוטף את העולם בענן מוחשי. קשר הרדיו באוזניים מוסיף לתוהו ובוהו ומצריך תגובה מודעת, מה שאומר שיתר הפעולות באותו הרגע חייבות להיות אוטומטיות. זיהוי מטרות, ירי, החלפת מחסניות: כל אלה צריכים להיעשות בצורה חלקה, כמו נהיגה, העברת הילוכים ולחיצה על דוושת הדלק ברכב תוך כדי שיחה בטלפון. כמפקד, עליך להתעלות עוד יותר מעל הסערה ולהסתכל מעבר להישרדותך האישית. עליך לכוון את האש ואת התנועה של הכוח כולו ולהתנגד לדחף לירות עם כולם. בקרב, הזמן כאילו מיטשטש ומאט תוך כדי קבלת החלטות מתמדת.

אבל הזירה כאן היתה ההפך מכאוס. דבר לא הטריד את חושיו של ריס, פרט לעצי הצפצפה הנעים בשלווה ברוח ולמנגינה המרגיעה של הטבע המתעורר לעוד יום לאורה של זריחה יפהפייה בהרים. לא היתה מערכת קשר ולא היה עם מי לתקשר. הרעש המלאכותי היחיד היה זמזום מזדמן של מכונית או טנדר על כביש האספלט. המרחק אל השקע בכביש היה בדיוק חמש מאות שבעים ואחד מטרים, ופירוש הדבר היה שהכדור יצנח יותר ממאתיים ושמונה עשר סנטימטרים בדרכו מהקנה אל המטרה. הכוונת היתה מאופסת לתשעים מטרים, כך שיהיה עליו לפצות על ההפרש. הוא העלה את הכוונת ב 14 קליקים, 1.4 מִיל או ארבעה עשר סנטימטרים, כדי לפצות על צניחת הקליע. הכיוון לטווח המדויק ייתר את הצורך בהגבהה ידנית. כך היה ביכולתו להניח את מרכז כוונת הצלב בדיוק על המטרה. תשתמש בכל יתרון שאתה יכול להשיג. הרוחות היו קלות בשעת הבוקר המוקדמת, וטוב שכך. חישובי רוח היו תמיד מסובכים בהרים, אפילו למקצוענים. מד הרוח הדיגיטלי שלו, הקסטרל, הראה רוח במהירות של כשלושה קמ"ש משמאלו, רוח צד מלאה שדרשה סטייה של חמישה עשר סנטימטרים. מכיוון שהרוח היתה עלולה להשתנות בכל רגע, הוא השתמש בסימוני המרחק שעל הכוונת ולא הסתכל במרכזה, אלא שלוש עשיריות מיל ימינה ממנו.

הוא שמע את המהום הצמיגים עוד לפני שפנסי ההלוגן הכחולים הופיעו כהילה מעל הכביש כשהרכב טיפס במעלה הגבעה. המרצדס הכסופה היתה ללא ספק של בויקין. תודה לאל שהבחור הזה לא נהג באיזה טנדר פורד נפוץ. הרכב נסע ישר לכיוונו, כך שלא נדרשה הקדמה, אבל הוא נסע מהר, ולא היה לו זמן רב להתפעל מהתכנון המוצלח שלו. הוא עקב אחר היעד שלו כשירד במורד הגבעה, בדיוק כפי שעקב אחר שתי המכוניות האחרות שעברו בכביש מוקדם יותר בבוקר. הוא נשם עמוק, החזיק לרגע את האוויר בריאות ואז נשף לאט, עד שהנשימה נפסקה בטבעיות, והריאות היו ריקות מאוויר. ברגע הזה הוא היה יציב וממוקד במשימה. התנועה של כוונת הצלב האטה כמעט לכדי עצירה. גם כשמשתמשים במשען יציב, היא אף פעם לא יציבה לחלוטין כמו בסרטים. המרצדס הגיעה לקטע המישורי, והוא איבד את זווית התנועה שלה קדימה, כך שהיא נראתה כאילו נעצרה לשנייה. הוא לא ראה את הנהג, לא מהמרחק הזה ובוודאי לא באור הזה. הוא כיוון מעט ימינה ממרכז השמשה הקדמית ולחץ לאט על ההדק.

אוזניו שמעו את הירייה, אבל מוחו בקושי קלט את הצליל. הרתע היחיד היה תמונת הכוונת, שקפצה והתערפלה כשהרובה עף מעט כלפי מעלה. אף על פי שהרג אינספור אנשים בפינות נידחות של העולם, גופו עדיין הגיב בפרץ אדרנלין "של הילחם או ברח", שהיה כמו סם. הוא הרג בעבר גברים רבים בשירות המדינה, אבל הפעם כשלחץ על ההדק, הפר את הקוד החברתי המקודש ביותר. זה עתה ביצע רצח.

הכדור המונוליתי היה מסוג בארנס טריפל שוק, עשוי נחושת מוצקה וחרוץ בקצהו החלול כך שיתפצל לארבעה "עלי כותרת" בפגיעה, כמו פרח קטלני. הוא תוכנן לחדור עמוק לבשרן של חיות גדולות ועשה זאת טוב כל כך, עד שבכוחות המיוחדים אימצו אותו לשימוש במלחמה העולמית בטרור. כשפגע בשמשה הכמעט אנכית של המרצדס, עלי הכותרת נתלשו והשאירו אחריהם גליל נחושת בקוטר של פחות מסנטימטר, שעדיין נע מהר יותר מרוב הקליעים בצאתם מהקנה. הוא פגע בבויקין בגשר האף וחדר בזווית קלה כלפי מטה, כשהוא מרסק בדרכו סחוס, מוח ועצם והופך אותם לעיסה. אחר כך ניתק את החוליה הצווארית הראשונה ויצא מהעורף, כשהוא נראה כמעט כפי שנראה כשנכנס, חדר דרך משענת הראש העשויה עור וסיים את מעופו בספוג הריפוד של המושב האחורי.

בקרת השיוט של המרצדס היתה מכוונת לתשעים וחמישה קמ"ש כשמוחו של הנהג הפסיק לשדר פקודות לגופו. ידיו ורגליו רעדו והתעוותו כפי שקורה לרוב בעלי החיים ובני האדם כשהם נורים במערכת העצבים המרכזית, אבל גלגלי הרכב, בזכות ההנדסה הגרמנית, המשיכו לנוע במעלה הכביש כאילו דבר לא קרה. כשהמכונית חלפה בשאגה על פני עמדתו, ריס חשב לרגע שהחטיא. אבל כשהרכב הגיע לפסגת הגבעה, אחרי שהאיץ בשיפוע התלול, גופתו של בויקין נטתה קדימה ברתמת הבטיחות. מה שגרם להגה להסתובב בחדות שמאלה. כמו כדור שלג, התנופה קדימה, השיפוע כלפי מטה ומרכז הכובד הגבוה של הרכב יחד גרמו למרצדס להתהפך קדימה על הגלגל הימני הקדמי, לבצע סלטה באוויר ולהתרסק אל תוך התעלה התלולה שבצד הכביש. צליל ההתנגשות של המתכת והגומי באספלט ובסלעים היה מחריש אוזניים, אבל רק אדם אחד שמע אותו.

ריס חייך בפעם הראשונה זה חודשים בשעה שהוציא שקית זיפלוק מהכיס הפנימי של המעיל. מתוכה הוא שלף דף מקופל, שעליו ציור בצבעי פנדה ומצדו השני רשימת שמות. בבדל עיפרון, הוא מחק את השם הראשון מהרשימה והחזיר את הנייר למקומו, צמוד לחזה.

-פרק 1-

שלושה חודשים קודם לכן מחוז ח'וסת, אפגניסטן זמן מקומי 02:00

אף אחד מהחבר'ה בשטח לא אהב את המשימה הזאת. אבל עכשיו, כשהם היו במרחק של קילומטר מהמטרה שלהם, הם דחקו את המחשבות האלה הצדה כדי שלא יסיחו את דעתם והתרכזו רק באתגר הקטלני שלפניהם. לוטננט קומנדר ג'יימס ריס הביט בג'י פי אס המחובר לקת הרובה שלו וסרק את השטח שלפניו, את קו ההגנה שסביבם. הצלפים כבר התקדמו לעבר השטח הגבוה, בעוד מפקדי הצוותים הצטרפו אליו לעדכון זריז אחרון לפני ההתקדמות הסופית אל המטרה. גם עם כל הטכנולוגיה שעמדה לרשותם, הדברים היו עלולים להשתבש בשנייה. האויב שלהם היה ערמומי ותחבולן. אחרי שש עשרה שנות מלחמה, האמרה האפגנית, "לאמריקאים יש את כל השעונים, אבל לנו יש את כל הזמן", נשמעה נכונה יותר מאשר בימים הראשונים.

"מה אתה אומר, ריס?" שאל הר האדם שנראה כמו יצור מעולם אחר, במדי ההסוואה של הצי ובשכפ"ץ, כולל אמר"ל על הקסדה בחיתוך הגבוה מתוצרת אוֹפּס קור.

ריס הביט במפקד הוותיק ביותר שלו. האור הירקרק מהאמר"ל האיר את פניו המזוקנות וחשף חיוך שאין לטעות בו חיוך מלא ביטחון של חייל מקצועי בכוחות המיוחדים.

"זה ממש מעבר לעלייה הזאת," ענה ריס. "פְּרֵדָטוֹר לא רואים שום תנועה. אין שומרים. ממש כלום."

הלוחם המזוקן הנהן.

"בסדר, חברים," הוא אמר לארבעת האנשים האחרים במעגל. "בואו נעשה את זה."

הם קמו בנחישות והתקדמו כאנשים המורגלים במצבים של אי ודאות. הם טיפסו במעלה הרכס הסלעי כדי למקם את הכוחות שלהם לפני שיתקרבו למטרה ויפרצו פנימה.

זה קל מדי. אתה שוב חושב יותר מדי. זאת רק עוד משימה. אז מה התחושה הזאת? אולי אלה רק כאבי הראש.

כאבי הראש הציקו לריס כבר כמה חודשים, עד שהוא נאלץ לפנות לסדרת בדיקות במרכז הרפואי של הצי בבלבואה לפני הסבב המבצעי הזה, אבל הוא טרם קיבל את התוצאות.

אולי זה כלום. ואולי לא.

הוא למד מזמן שאם משהו לא נראה תקין, הוא כנראה באמת לא תקין. הידיעה הזאת השאירה אותו ואת אנשיו בחיים במשימות קודמות רבות.

הכול התנהל בקלות רבה מדי במשימה הזאת: המודיעין, נקודת החדירה, המצב הנוכחי באזור המטרה. ולמה בדרגים הגבוהים לחוצים כל כך דווקא על היעד הזה? מתי בפעם האחרונה בכיר ברמת גנרל או אדמירל התערב בתכנון הטקטי? משהו פה לא מסתדר. אולי הכול בסדר. אולי אלה כאבי הראש. אולי קצת פרנויה. אולי אני כבר זקן מדי בשביל זה. תתרכז, ריס.

זאת לא היתה הפעם הראשונה שהם התקרבו למטרה שהם חששו שהיא מלכודת. היה שלב במלחמה, שבו, אם המודיעין הצביע על סבירות גבוהה למארב ומקורות אנושיים וטכנולוגיים אישרו את החשד, הוא היה דופק על הדלת עם מטול AT 4 מבוסס טמפרטורה או כמה פגזים של 105 מילימטר ממטוס תקיפה AC 130. זאת היתה הפעם הראשונה שהטקטיקות בשטח הוכתבו מלמעלה, על ידי אנשים שלא יהיו איתם בשטח. תתמקד במשימה, ריס.

הוא בדק פעם נוספת עם החפ"ק והציץ שוב בתמונות מהפרדטור, המזל"ט שצילם מלמעלה. כלום. עוד בדיקה עם צוותי הצלפים. שום תנועה.

ריס הרים את מבטו אל נקודת התצפית על הגבעה מולו. דרך האמר"ל שלו הוא ראה את צוותי התקיפה מוכנים, ממתינים לפקודה לנוע. את הצלפים הוא לא ראה, וזאת היתה סיבה לחייך. הכי טובים בתחום.

הוא לחץ על כפתור במכשיר הקשר ופתח את הפה כדי לתת את הפקודה להתקדם.

ואז הכול השחיר.

הפיצוץ העיף אותו אחורנית למרחק עשרה מטרים ותלש את הקסדה מראשו. המדרון שמולו רעד ורטט בגל של אלימות וטבח. אנשי הצוות שלו חברים, גברים, בעלים ואבות, שרק לפני רגע נמנו עם כוח המבצעים המיוחדים המובחר ביותר נמחקו בתוך פחות משנייה.

ריס לא קלט שהוא איבד את ההכרה לרגע. הכאב שפעם בראשו החזיר אותו לקרב עוד לפני שהאבק התחיל לשקוע וההדים מהפיצוץ דעכו בין הגבעות.

מפני שהיה מקצוען, דאג מיד לוודא שהנשק עדיין איתו. כן. אחר כך ערך סקירה מנטלית של גופו. נראה שהכול עדיין מחובר ושכל האיברים עדיין פועלים.

הם ידעו. איך? לא עכשיו, ריס. שפר מיקום.

עיניו התרוצצו סביב, מחפשות לשווא את הקסדה ואת אוזניית הקשר שלו, בעודן מסתגלות לחשיכה. הוא חיפש נואשות בידיו עד שנתקל לבסוף במשהו בעפר.

כן. רגע, היא כבדה מכדי להיות הקסדה שלי. זאת לא הקסדה שלי. זאת קסדה של מישהו אחר. והראש עדיין בתוכה.

גם בחשיכה היה לו ברור שהוא מביט בפניו של ידידו הוותיק וחברו לנשק, האיש הגדול עם הזקן הענקי והחיוך מלא הביטחון, ושראשו לא מחובר עוד לגופו. ריס לא הצליח לעצור את הדמעות, אבל מיהר למחות אותן. תתמקד. אין זמן עכשיו להתאבל. תנצל כל יתרון טכני וטקטי. אוקיי. הוא שחרר את רצועת הקסדה, הניח לראשו של חברו ליפול לקרקע ומיהר לחבוש אותה. בדרך פלא, האמר"ל עדיין פעל. הקַשָר שלו שכב עם הפנים למטה במרחק קצת פחות מעשרים מטרים ממנו. התנוחה המעוותת של גופו לא הותירה ספק הוא מת. ובכל זאת, ריס התקרב אליו במהירות, הפך אותו ובדק נשימה ודופק, אף שידע שהרסיס שחדר דרך עינו הימנית ויצא מצד ראשו הרג אותו במקום. הוא הסיר את קסדתו של הקשר ותלש ממנה את מכשיר הקשר ואת האוזנייה כדי להקים מחדש את התקשורת עם מטוסי הסיוע ועם החפ"ק שלו.

דבר לא זז על צלע ההר, כאילו החרמש של מלאך המוות קצר את כל הכוח. הוא שמע צעדים מאחוריו, הסתובב במהירות בנשק מורם, עם הנצרה משוחררת והלייזר האינפרה אדום מופעל, וסרק את השטח בחיפוש אחר איומים. הוא הוריד את ה M4 שלו, בקוטר 5.56 מילימטרים, ברגע שזיהה שלושה מהלוחמים שלו רצים לעברו מעמדות החיפוי שמאחור.

הפיתוי לרוץ במעלה הגבעה היה עז, אבל הוא ידע שאצל כולם מקְדימה אותו מחשבה אחרת: לנצח בקרב.

בלי לומר מילה, הם תפסו עמדות חדשות סביבו המפקד שלהם, כך שהוא היה מוגן.

ריס הדחיק ממוחו את המארב, את הטבח, את כל המוות. הגיע הזמן לפעול.

"ספוקי ארבע שבע, כאן ספרטן אפס אחת," אמר לתוך מכשיר הקשר והביט בתצלום האוויר המפורט שהיה מוצמד לזרועו. "מבקש מכת אש על מבנה D3. פגזי 105. שַטחו אותו." תצלום האוויר של אזור המטרה חולק לכל הכוחות ואפשר לו לתאם איתם מהלכים בשטח.

"קיבלתי, אפס אחת. שש דקות מכם." מטוס התקיפה ריחף במרחק עשר דקות מהם כדי לא לחשוף את המתקפה הקרבה בלילה האפגני השקט.

"עבור, רייזר שתיים ארבע, רייזר שתיים ארבע. מבקש כוח תגובה מהירה ופינוי רפואי לעמדה אֵקו שלוש. התרחקו מהמדרונות. יש לנו פצועים ממטעני צד." אף פעם לא מזכירים את ההרוגים בקשר.

"רות, אפס אחת. מתקדמים לחילוץ חם בנ"צ אקו שלוש. עשר דקות מכם." לכוח החילוץ היו שני מסוקי צ'ינוק, שבכל אחד מהם חמישה עשר ריינג'רים.

"מאקו," אמר ריס לתוך האוזנייה, "משהו בשידור של המזל"ט?"

"שום דבר, אפס אחת. אין תנועה במטרה."

"קיבלתי."

ריס פנה ללוחמים שנותרו. "מי איתנו?" שאל.

"המפקד, זה בּוּזר. ג'ונסי ומייק איתי. מה לעזאזל קרה?"

"מארב. הם ידעו שאנחנו באים. בני זונות. יש לנו תקיפה אווירית בעוד חמש דקות וכוח החילוץ בדרך."

"המפקד, אמרנו להם שהולך להיות כאן מארב! פאק! אבל בטח לא ציפינו לדבר כזה. מישהו בחיים?"

"לא בטוח. נלך לבדוק."

"רות, המפקד. אבל בזהירות. יכולים להיות פה מאות מטענים מאולתרים או מוקשים."

"ג'ונסי, אתה ומייק תישארו כאן כדי לכוון את המסוקים. בוזר ואני נלך לבדוק אם מישהו נשאר בחיים. בוזר, תישאר חמישה עשר מטר מאחורי. תדרוך רק איפה שאני דורך. נתקדם לאט. מהחפ"ק אומרים שאין תנועה בצד השני של הגבעה, אבל תהיה דרוך."

"קיבלתי, המפקד."

"קדימה."

הם נעו יחד במעלה הגבעה, שלמעשה היתה הר. התקדמותם היתה אטית בשטח הסלעי התלול, וכמעט עשרים קילו של שכפ"ץ וציוד האטו אותם עוד יותר. וכמובן גם החציה של שטח שעלול להיות שדה מוקשים.

"ספוקי, אנחנו מתקדמים מנ"צ אקו שלוש לאקו שמונה. כל מה שבצד הצפוני של הגבעה הוא מטרה מבחינתכם."

"רות, אפס אחת, עדיין אין תנועה."

מוזר.

"קיבלתי."

ריס ובוזר התקדמו לאט במעלה הגבעה, באוויר האפוף ריח כבד של אבק שריפה, דם, אפר ומוות. תנועה משמאל.

"בוזר, זיהיתי תנועה. אל תרוץ קדימה. תמשיך ללכת אחרי," לחש ריס לתוך מכשיר הקשר שלו. בוזר הגיב בלחיצה כפולה על המיקרופון, שמשמעותה היתה, "קיבלתי".

ריס התקדם לכיוון התנועה ומה שזיהה עכשיו כאנחות. דוני מיטשל, אחד הצעירים בצוות, גסס שם, בין הסלעים במזרח אפגניסטן. גופו נקטע במותניים. הוא הושיט יד לריס.

"תפסנו אותם, המפקד?" שאל דוני בקול חלש. "הרובה עדיין אצלי."

"כן, אחי. הוא אצלך. מטוסי התקיפה בדרך. אנחנו נחסל אותם." ריס התיישב לידו והניח את ראשו בזרועותיו. כשהפגזים הראשונים מהמטוס החלו לפגוע במתחם, הוא הבחין בשמץ של חיוך על שפתיו, בזמן שעשה את דרכו אל וַלְהָאלָה, ההיכל השמור לגיבורים שמתו בקרב.

ריס הרים את המבט וראה את בוזר מתקדם לאט בין הסלעים הענקיים שבמדרון. מאחוריו שמע, ואז ראה, את המסוקים הכהים נוחתים בעמק, לשם כיוונו אותם ג'ונסי ומייק.

נפציץ את המתחם הזה מהאוויר ונהפוך אותו לגיהינום, ואז הריינג'רים ייכנסו לבצע הערכת נזקים ולבדוק את השטח.

רק באותו הרגע הוא התחיל לעכל את סדר הגודל של מה שאירע.

איבדתי את הצוות שלי. אני אחראי לזה.

עיניו החלו להתערפל מדמעות בפעם השנייה באותו לילה. הוא לא תיאר לעצמו עד כמה המצב עוד עומד להידרדר.

-פרק 2-

בסיס חיל האוויר בַּגראם בגראם, אפגניסטן

ריס התעורר ומצא את עצמו שכוב על הגב. ראייתו היתה מטושטשת, והוא מצמץ שוב ושוב וניסה להרגיע את הפעימות העזות בראשו.

איפה אני?

הוא הפנה את ראשו לאט, בניסיון לארגן את מחשבותיו המבולבלות, ועיניו נתקלו בצינור שיצא מזרועו. הוא שם לב שמשהו מחובר לפיו ולאפו.

עירוי. מסכת חמצן. בית חולים.

הוא ניסה להתרומם על מרפקיו, אך כאב חד בראשו עצר אותו מיד.

"ריס... ריס... לאט, אחי. לאט."

הוא הכיר את הקול. בוזר.

"דוקטור, הוא מתעורר!" בוזר צעק במורד המסדרון.

המקום הזה היה שונה מאוד מהאוהלים המאולתרים של מרפאות השדה בימים הראשונים. אם הוא לא היה יודע שהוא עדיין באפגניסטן, הוא היה יכול לחשוב שהוא בבית, במרכז הרפואי של הצי בבתסדה או בבלבואה. הרמז היחיד לכך שהוא נמצא באמצע אזור מלחמה היה הזמזום הבלתי פוסק של הגנרטורים, שסיפקו מיזוג אוויר עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שנה אחר שנה.

לחימה במדינה הזאת במשך יותר מחמש עשרה שנה מלמדת את הבן אדם לשים לב לפרטים.

ריס הוריד את מסכת החמצן והביט בחברו.

בוזר עדיין היה לבוש במדי ההסוואה שלו, מלוכלך ומסריח, וכתמים לבנים יבשים של מלח בצבצו בין הלכלוכים הרגילים של אפגניסטן והזיעה ממשימת הלילה, אבל חוץ מזה נראה בריא ושלם. בוזר היה מאלה שתמיד יוצאים בלי שריטה. השכפ"ץ והנשק שלו לא היו עליו, אבל ריס ידע שבטוח מוסתר אקדח במקום כלשהו על גופו.

"מה קרה? איך הגעתי לכאן?"

בוזר נשם עמוק והתאמץ לכבוש מבט של עצב מוחלט עם נגיעה של רחמים. הוא נכשל כישלון חרוץ.

"ריס, ה NCIS כבר כאן. הם ביקשו שאני לא אגיד לך כלום. אבל שיזדיינו, אני לא מתכוון לשתוק. ברור שאני אספר לך."

יחידת החקירות הפליליות של הצי?

"זה רע, ריס," המשיך בוזר. "מה הדבר האחרון שאתה זוכר?"

עיניו של ריס הצטמצמו כשניסה להיזכר.

"היינו על ראש הגבעה, תקיפות אוויריות בדרך, כוח התגובה המהירה והפינוי הרפואי הגיעו..." קולו דעך. "החזקתי את דוני."

"כן," אישר בוזר. "ואז כל העמק התפוצץ. הם משכו אותנו פנימה בכוונה, ריס. המארב הכי מתוחכם שראינו עד היום. הם ידעו בדיוק מה נעשה אחרי שהמדרון יעלה בלהבות. הם ידעו שנשטח את המתחם ונזעיק עוד כוחות לטפל בפצועים ובמתים. כל העמק, כולל המיקום המדויק שלנו בנקודת ההיערכות, הכול היה ממולכד. הם ידעו מתי המסוקים ינחתו ואז הפעילו את זה. המסוק הראשון הוריד את הריינג'רים והמריא, וכשהמסוק השני נכנס, הם הפעילו את המטענים. המסוק השני וכל הריינג'רים, המפקד. הם הרגו את כולם."

עיניו של ריס נותרו ממוקדות בבוזר.

"ג'ונסי ומייק?" הוא שאל, אם כי כבר ידע את התשובה.

בוזר הניד בראשו לשלילה. "מצטער, ריס. רציתי לוודא שאתה יודע לפני שהחבר'ה מ NCIS מדברים איתך. יש לי תחושה רעה בקשר לליצנים האלה. מה שמוזר זה שהשאלות שלהם לא היו על המשימה, אלא עליך."

מבט מבולבל עלה על פניו של ריס, אך הוא מחק אותו מיד. "עלי?"

"אני חושב שהם מחפשים מישהו להאשים. רק ניחוש, ריס. תהיה חזק, המפקד. לא עשית שום דבר רע. המפקדים למעלה הכריחו אותנו לצאת למשימה הזאת. הם הכתיבו את הטקטיקה. הם המזדיינים שצריך לחקור. מכתיבים את הטקטיקה מהמפקדה הרחוקה והבטוחה שלהם. שילכו להזדיין."

לבוזר תמיד היה פה גדול. הוא לא נהג לייפות את המציאות, תמיד אמר מה שחשב באמת. בתור מנהיג, ריס ציפה להתנהגות כזאת. הוא חב את זה לחייליו ולשרשרת הפיקוד. תמיד תגיד את מה שאתה חושב באמת. כך מפקד קרבי בונה אמון, ובלי אמון אין כלום.

החיילים שלך בטחו בך, ריס. ועכשיו הם מתים. תתמקד. משהו לא בסדר כאן. משהו פשוט לא בסדר.

-פרק 3-

"לוטננט קומנדר ריס." קול מהמסדרון קטע את שיחתם, ומה שאמר נשמע כהצהרה יותר מאשר כשאלה.

בוזר הביט בריס כאומר, זה המניאק שדיברתי עליו.

"זה אני," ענה ריס והזדקף במיטתו.

"שלום, אני הסוכן המיוחד רוברט ברידג'ר מ NCIS." האיש נכנס לחדר, הנהן לבוזר והראה את התעודות שלו לריס.

החבר'ה האלה אוהבים להשוויץ בתעודות שלהם. מעניין אם הם יודעים מה חושבים עליהם בשאר הצבא: חבורה של אנשים עלובים שלא התקבלו לאף בי איי או לסי איי איי ואין להם את הביצים להיות שוטרים רגילים, ולכן בחרו להתחבא ב NCIS ולעצור ילדים בני שמונה עשרה שנכשלים בבדיקות הסמים החודשיות של הצי.

אפילו השם של היחידה היה מטעה. יחידת החקירות הפליליות של הצי היא לא חלק מהצי כלל, אלא סוכנות אכיפת חוק פדרלית, שהסוכנים שלה הם אזרחים, ומתמקדת בחקירה של אנשי הצי. אף אחד לא אהב אותם.

בוזר קם ונעץ מבט ישירות בעיניו של ברידג'ר כשאמר לריס, "להתראות, המפקד. אני אהיה פה קרוב אם תצטרך אותי," לפני שיצא מהחדר והשאיר בו את הסוכן ואת המפקד שלו לבדם.

ריס הניף את רגליו מעבר לשולי המיטה והתייצב לאט. הוא הביט בזרועו, תלש את העירוי, קם והושיט יד אל האיש הנמוך ממנו. ברידג'ר נראה חביב, וככל שריס ידע, הוא רק עשה את עבודתו. ברידג'ר חייך ולחץ את ידו.

השוטר הטוב, חשב ריס.

ברידג'ר לבש את התלבושת האחידה של אלה שאינם חיילים ונמצאים באזור מלחמה: מכנסי חאקי מגוהצים, חולצה מכופתרת בצבע ירוק זית עם כותפות, כנדרש, ומגפיים גבוהים מצוחצחים בצבע בז'. ריס תמיד תהה בשביל מה הכותפות האלה. אקדח הזיג זאואר P229 שלו, בקליבר 0.40, הוצג לראווה על חגורתו בנרתיק עור שחור שחוק, כנראה בעקבות הפעמים הרבות שבהן קם לשתות קפה ושפשף אותו בשולחן המשרד.

"אם אתה מרגיש שתעמוד בזה, אדוני, יש לי כמה שאלות בנוגע למשימה. אני בטוח שאתה מבין. אנחנו רוצים לסיים עם זה כמה שיותר מהר ולהחזיר אותך לאנשיך."

או למה שנשאר מהם, חשב ריס.

"אתם קצת ממהרים מדי, לא?" שאל ונד בראשו לכיוון מיטת בית החולים.

"ובכן, זה עניין רציני, אדוני. אנחנו צריכים לספק תשובות לוושינגטון כמה שיותר מהר."

ריס הנהן בהשלמה. הוא ידע שהאשמה היתה שלו. כמפקד, הוא תמיד האמין שהוא חולק את ההצלחות אבל נושא באחריות לכישלונות. את הקרדיט על הצלחה תמיד נתן לחיילים שלו, שהיו הראויים לו ביותר. על כישלון תמיד קיבל אחריות מלאה. וכאן היה מדובר בכישלון מוחלט. הכישלון שלו.

"אכפת לך אם אני אחליף בגדים?" הוא שאל.

"אין בעיה, אדוני. אני אהיה בחוץ."

ריס נשם עמוק וסקר את החדר. מודרני וסטרילי, בניגוד חד לאפגניסטן שמעבר לקיר. הוא איתר את בגדיו המדים עוד היו מלוכלכים בזיעה ובדם. הוא הרים את החולצה בדפוס ההסוואה ושפשף את הבד הספוג בדם בין אצבעותיו, תוהה של מי מאנשיו הוא.

הוא ידע שאם היה נפצע באורח רציני, הוא היה מאושפז בחדר המיון, ששכן באגף אחר של בית החולים, מאחורי עוד כמה דלתות. חדר המיון היה תמיד ערוך לאירוע רב הנפגעים הבא האירועים היו בלתי נמנעים ושכיחים מדי במלחמה הזאת. הנשק והשכפ"ץ שלו נעלמו. בוזר בטח דאג לזה.

"מוכן," אמר ריס כשיצא מהחדר.

"בסדר," ענה הסוכן.

יחד איתו היה נַגָד גדול ודובי במדי הצי, שנשא אקדח ברטה 92F בנרתיק ניילון נקי. ריס היה יכול רק לנחש איך האקדח האיטלקי המגושם הזה, בקוטר תשעה מילימטרים, תפס את מקומו של הקולט 1911AI בקליבר 0.45 בתור הנשק האישי הרשמי של כוחות הביטחון האמריקאיים.

נהדר, עוד שוטרים מזויפים.

הוא צעד במסדרון לצד הסוכן ברידג'ר. שני אנשים לא יכלו להיות שונים יותר זה מזה. ברידג'ר היה נמוך ביותר מעשרה סנטימטרים מריס, שהתנשא לגובה מטר ושמונים ושלושה סנטימטרים. על בגדיו המסודרים לא היה שמץ זיעה, לכלוך, אבק, טינופת או דם. פניו החיוורות, המגולחות למשעי, עמדו בניגוד חד לעור הפנים של הגבר הגבוה, שאת רוב חייו העביר בשטח ולא בין ארבעה קירות: פניו היו שזופות ומחוספסות, וזיפים צימחו בהן.

ריס והמלווה שלו עברו דרך שני זוגות של דלתות כפולות שהפרידו בין העולם הרפואי לאבק האפגני. האבק הזה חדר תמיד לכל מקום ולכל דבר, ולא משנה כמה בטון, מלט וחצץ המשיך הצבא לשפוך עליו. הם יצאו אל השמש היוקדת, וריס מצמץ וסוכך על עיניו בידו. הוא לא הספיק להציץ בשעון ומשום מה היה בטוח שעדיין לילה. הוא כמעט מעד כשכאב ראש, עז יותר מכל הקודמים, עמד לשתק אותו, ומיד נעלם כלא היה. מה זה, הכאב הזה? כשעיניו הסתגלו לאור, ברידג'ר החווה לעבר רכב שטח זעיר, מעין גרסה צבאית של קלנועית גולף, שחנה בצד. ברידג'ר טיפס למושב הנהג, וריס התיישב לידו. ה"מאבטח" שלהם, הנגד השתקן, התמקם מאחור, והם יצאו לדרך. ריס שיער שיעדם הוא משרד NCIS שבבסיס.

הם השתלבו בהמולה היומיומית הרגילה של בסיס חיל האוויר בגראם: חיילים שנעים אל כלי רכב בהכנות לסיור רכוב יחד עם כוח אפגני, חילופי משמרות של אנשי חיל האוויר בשדה התעופה, תור של אנשי צבא וקבלנים אזרחיים אל חדר האוכל. עוד יום רביעי אחר הצהריים באזור מלחמה.

בזמן שנסעו בכביש שכונה "דיסני דרייב", ריס נענע בראשו למראה הקצינים שנאלצו להחזיר הצדעות לחיילים זוטרים מדי חמישה צעדים בערך. אפילו באזורי קרבות, לחלק מהפיקוד הבכיר היה חשוב לשמר את הנוהל הצבאי הזה. זה גרם לו להעריך את המדים הסטריליים שלבש. ללא דרגות הוא לא היה צריך להחזיר חמישים הצדעות בדרכו לקנטינה או לחדר הכושר.

ברידג'ר האט ועצר מול מבנה ששרד עוד מימי הפלישה הרוסית ב 1979. קירותיו היו מחוררים מפגיעות כדורים בין שמהכיבוש הרוסי ובין שמהעימות הנוכחי, לא אפשר היה לדעת. ריס צחק לעצמו למחשבה שהמקום נראה כמו בית הכלא הצבאי הרוסי הישן. מתאים.

הנגד נשאר בחוץ, וברידג'ר הוביל את ריס לתוך המבנה ובמורד המסדרון שמשני צדיו משרדים. בכל אחד מהם, סוכן שהיה לבוש כמו ברידג'ר הקליד ללא הפסקה, מיין ניירות או מלמל לתוך הטלפון. ריס קלט הכול הוא שם לב אם הדלתות נפתחות פנימה או החוצה, לאילו משרדים יש חלונות ומי מהסוכנים חמוש עד שברידג'ר עצר בדלת האחרונה שבקצה המסדרון.

"בבקשה תמתין כאן, אדוני," אמר לפני שנכנס פנימה.

ריס נשאר לבדו והניח שצופים בו דרך מצלמת וידיאו קטנה המשקיפה אל המסדרון. הוא הביט בתמונות המבוקשים שהיו תלויות על הקיר. רובם היו מקומיים שביצעו בעבר עבודות שלא היו לכבודם של האמריקאים, ובעיקר ריקון השירותים הכימיים, שתכולתם הצחינה בקיץ האפגני הלוהט. ריס תמיד חשב שהם אחד ממקורות המודיעין הטובים ביותר של המורדים, כי הרי ביקרו בכל פינה בבסיס פעמים רבות, צעדו ומדדו. כך יכלו להבטיח שרטוטים מדויקים, שישמשו בהמשך לירי פצמ"רים או לכל הפצצה ארטילרית אחרת.

הדלת נפתחה בשנית, וברידג'ר סימן לו להיכנס. החדר לא היה גדול, וריס הבחין מיד שאין בו חלונות או פתחים נוספים. ליד שולחן מתקפל מלבני ישב גבר שהציג את עצמו בתור הסוכן המיוחד דן סטאבס והראה לו את התג ואת תעודת הזהות שלו, אבל לא הושיט את ידו ללחיצה. השוטר הרע.

ריס התיישב מול סטאבס, ואילו ברידג'ר התיישב ליד האיש שהיה בבירור הממונה עליו. סטאבס עשה הצגה שלמה מסידור כמה ניירות, לפני שהחליק את משקפי הקריאה הדקיקים שלו במורד אפו ופנה אל לוחם הקומנדו הימי, במה שנראה כמו הפגנת כוח ברורה.

החדר היה חשוך הרבה יותר מהמסדרון או מהמשרדים הסמוכים. עיניו של ריס הסתגלו לאור העמום והוא סרק באגביות את החדר. לפני סטאבס נחה ערימה גדולה של ניירות ולצדה רשמקול זעיר. מצלמת וידיאו הוצבה על חצובה באחת הפינות, אך לא נראה שהיא מקליטה.

סטאבס היה יכול להיות בן ארבעים באותה מידה שהיה יכול להיות בן שישים. שערו היה קצוץ, כך שהיה קשה לזהות את צבעו המדויק. היה לו סנטר כפול בולט, ואף שלא קם, ניכר שיש לו כרס. הוא בבירור לא שמר על כושר גופני. ז'קט החליפה הכהה שלו נראה זול, ומתחתיו לבש חולצת פולו שחורה. משהו בהתנהלותו רמז על עבר צבאי, אם כי ריס היה ספקן בנוגע לטיבו.

"קומנדר ריס," הוא פתח בקול רשמי ודחף פיסת נייר על פני השולחן. "לפני שנתחיל, בבקשה אשר שאתה מודע לזכויותיך וחתום למטה."

ריס ידע שאסור לחתום על שום דבר מול סוכן פדרלי ללא נוכחות עורך דין. הוא גם ידע שאנשיו מתים ושהוא אחראי לכך. הוא חתם על הנייר והחזיר אותו לסטאבס.

"אנחנו לא מצלמים את הריאיון הזה, אדוני."

שקר ראשון, חשב ריס כשהנהן. הוא ידע שמצלמת הווידיאו שבפינה היתה אביזר במה, וכמוה הרשמקול שעל השולחן. הריאיון כולו הוקלט בשמע ובווידיאו באמצעות מיקרופון ומצלמה שהוסתרו בחדר. המצלמה הגלויה נועדה להרגיע את הנחקר, בעוד הרשמקול ישמש את החוקרים כשירצו לעבור ל"שיחה שלא לציטוט" - מצב היפותטי בלבד.

"אני אפעיל את המכשיר הזה לצורך התיעוד שלי, אם אין לך התנגדות," המשיך האיש השמן. ריס הנהן שוב, יותר כדי להשתתף בהצגה מאשר כדי לתת את הסכמתו.

סטאבס עשה עניין גדול מהפעלת המכשיר והניח אותו בחזרה על השולחן. "כאן הסוכן המיוחד דניאל סטאבס מיחידת החקירות הפליליות של הצי. השעה," הוא הביט בשעון המחוגים הזול שלו, "12:56, יום רביעי, 14 ביוני 2017. אני נמצא כאן עם הסוכן המיוחד רוברט ברידג'ר ואנחנו מראיינים את לוטננט קומנדר ג'יימס ריס, מפקד בצוות שבע של הסילס, בנוגע למשימה 644: חרבו של אודין. קומנדר ריס, תאר לנו את האירועים הנוגעים למשימה."

ריס התחיל מרגע קבלת המשימה ועבר על תהליך התכנון. היעד היה הזדמנות חולפת, ולכן היה צורך בפעולה מיידית. המודיעין הגיע ממקור יחיד, מה שבדרך כלל היה פוסל את היעד עד שיימצאו סימוכין נוספים, מקיפים יותר. ריס תמיד אימת מודיעין בעזרת כמה מקורות לא קשורים: שני מקורות אנושיים, יומינט, בשילוב מודיעין אותות, סיגינט. אם המידע שהתקבל בשיטות המסורתיות ובשיטות הטכניות חפף, היתה ודאות רבה יותר שהיעד אמין ושהמקור אינו גורם שמנצל את אמריקה לסגירת חשבון אישי או פוליטי. כשפנה לממונה עליו בנוגע לבעייתיות הזאת, נאמר לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שמדובר במודיעין ברמה לאומית ושאין לו את הסיווג הנדרש לדעת יותר. מכיוון שהיה לו סיווג ברמת סודי ביותר/ מידע רגיש וממודר, יכלו לשתף אותו במידע על בסיס הצורך לדעת. מבחינתו, אם הוא מוביל את אנשיו לקרב, בהחלט קיים צורך כזה, אבל בפיקוד חשבו אחרת.

היחידה של ריס פעלה מתחנת משנה בח'וסת, על גבול האזורים השבטיים של פקיסטן וליד העיירה מיראם שאה, שהיתה מוקד של פעילות מורדים ועיר מקלט לטרוריסטים ולתומכיהם. מאז החיסול המתוקשר של אוסאמה בן לאדן בפקיסטן, מבצעים חוצי גבולות היו נדירים, והאויב ידע זאת. הפקודות שלו בסבב המבצעי הזה היו להתמקם בח'וסת, להקים רשת מודיעין מקומית, לעבוד עם כוחות מקומיים ולתקוף מדי פעם את נתיבי ההברחה שבהם הועברו אנשים, נשק וסמים בין המדינות. לכן פעמוני האזהרה החלו לצלצל כשהמודיעין על היעד הגיע פתאום בהפתעה. הרי אחרי חמישה חודשים איש לא הכיר את האזור הזה טוב ממנו ומהצוות שלו. שום מודיעין שלהם לא יומינט ולא סיגינט לא הצביע על מתחם של הטליבאן באזור הזה. הם היו חכמים מכדי להתמקם שם. הבכירים שלהם יכלו לנהל מבצעים ללא חשש מהצד הפקיסטני של הגבול. משהו לא היה כשורה.

ריס לא הזכיר את השיחה שלו עם לוטננט קולונל דיוק בריי, מפקד הכוחות המיוחדים של הצבא בכוח המשימה למבצעים מיוחדים שהיחידה שלו היתה חלק ממנו. בריי היה אגדה בכוחות המיוחדים והחייל הטוב ביותר שבנמצא. הוא היה מהראשונים שנכנסו לאפגניסטן אחרי פיגועי 11 בספטמבר ונמנה עם יחידה 555 המפורסמת, שתמכה על גבי סוסים במתקפת הברית הצפונית שבה נכבשה קאבול בתוך ימים ולא בתוך חודשים, כפי שחזו הפרשנים בבית. דרכיהם של בריי ושל ריס הצטלבו פעמים רבות במהלך השנים והם רחשו כבוד עצום זה לזה. בשיחת וידיאו פרטית מאובטחת, עם האיש שהחשיב לחבר ולמנטור, ריס היה יכול להיות בוטה.

"מה לעזאזל, המפקד?" שאל כשידע שכל אחד מהם יושב בחדרו עם הדלת סגורה.

"אני יודע, ריס. זה חרא. בחיים לא ראיתי דבר כזה, לפחות לא בזמן האחרון. אמרתי לפיקוד שילכו להזדיין ושאנחנו לא עושים את זה. מה שמטורף זה שמי שדוחפים את זה הם לא אנשי המודיעין שלהם. זה מודיעין ברמה הלאומית, ואתה יודע מה זה אומר."

ריס ידע. הכוונה היתה שהמודיעין הגיע מהסי איי איי ושהוא היה ברמה האסטרטגית, ולא מודיעין מהסוג הטקטי שהם פיתחו בעצמם בשטח. בטח מדובר במשהו חשוב אם הפקודה ירדה כל כך מהר, מדרג כל כך גבוה.

"ריס, הרמתי כמה טלפונים ללאנגלי, ניסיתי להפעיל כמה קשרים כדי לקבל עוד קצת מידע. אף אחד שם לא שמע על זה. איך תיק היעד נראה לך?"

"הוא נראה מצוין. זה מה שמטריד אותי. אף פעם לא ראיתי משהו כל כך יסודי שמגיע מהחלונות הגבוהים. ואפילו לא שמענו על היעד, אבל יש המון מודיעין שמגבה את הטענה שהוא שחקן רציני עם קשרים לשירות הביון הפקיסטני. מה היה לסטיבנס להגיד?" הוא שאל. קולונל סטיבנס פיקד על כוח המשימה המשולב למבצעים מיוחדים והיה דרג אחד מעל בריי.

"אתה מכיר את סטיבנס, הוא בסדר בסך הכול, רוצה לעשות את הדבר הנכון, אבל הוא גם רוצה להתקדם. הוא אמר שיש לו הבטחה אישית מטמפה שזאת משימה בעדיפות עליונה שחייבת לצאת לפועל הלילה."

טמפה היתה המפקדה של פיקוד המרכז, האחראי על מבצעי הצבא במזרח התיכון, ושל פיקוד המבצעים המיוחדים, שמוביל את המבצעים המיוחדים בכל העולם.

"מעניין מי עומד מאחורי זה," תהה ריס בקול רם.

"זה לא מוצא חן בעיני, ריס," המשיך בריי. "הלוואי שהייתי יכול להיות שם איתך. אני אדאג שכל האמצעים של כוח המשימה יעמדו לרשותך הלילה. מבחינתי, אתם המופע היחיד בעיר."

"תודה, המפקד. AC 130 ייעודי וכטב"ם פרדטור עם טילי הלפייר יכולים לעזור."

"הצוות שלי כבר שמר אותם בשבילכם."

"קיבלתי, המפקד. כדאי שנתחיל לעבוד. תודה על התמיכה."

"בהצלחה, קומנדר."

להפתעתו של ריס, סטאבס לא התעמק באף אחת מהשאלות שעלו לגבי מקור המודיעין. מבחינתו זאת לא היתה בעיה בכלל.

מעניין.

למרות הקושי, ריס חזר לאירועים בשטח. החדירה ליעד. הדיווחים שאין בו תנועה. הפיצוצים. המוות.

כשסיים, השאלה הראשונה של סטאבס לא נגעה למשימה כלל.הוא שלף דף מערימת הניירות שלפניו ודחף אותו על השולחן לעברו.

"זה מהמייל שלך, אדוני?" הוא שאל.

ריס לא טרח להסתיר את הזעם בעיניו כשהרים את המבט אל סטאבס והעביר אותו אל ברידג'ר, שנראה מתוח.

"למה לעזאזל אתם קוראים את המיילים האישיים שלי?"

"אשאל שוב, אדוני: זה מהמייל שלך?"

אחד הכללים הראשונים בחקירה הוא לדעת תמיד את התשובה לשאלות עוד לפני ששואלים אותן, והוא בהחלט היה בחקירה ולא בריאיון.

"זאת התכתבות פרטית במייל ביני לבין אשתי."

"לא רק עם אשתך, אדוני, אלא גם עם חברי מוסדות אקדמיים בנוגע למבצעים צבאיים מתמשכים באפגניסטן."

ריס בקושי הצליח לא לגלגל עיניים. "אתה מתכוון לד"ר אנה סקוט מבית הספר לתארים מתקדמים של הצי ולד"ר דיוויד אליוט מג'ונס הופקינס, מומחים בתחום ההתקוממויות והיחסים הבינלאומיים?"

"למה התכוונת במשפט שמסומן כאן?" סטאבס התעלם משאלותיו של ריס והצביע על קטע מהמייל המודפס. "כתוב פה: 'אני תוהה אם היעדים הטקטיים בכלל תומכים בחזון האסטרטגי הלאומי שלנו'."

"הכוונה היא בדיוק למה שכתוב."

"ומה לגבי הקטע הזה?" שאל סטאבס. "אני אקריא לך אותו. כתבת לאנה סקוט ב 9 באפריל, ואני מצטט: 'לא יכולתי לצאת היום למבצע ללכידת עבריין תנועה עם הכמות והתוכן של המודיעין שהיה לנו בפלישה לעיראק'. סוף ציטוט."

"אוקיי, סטיבּס," הוא בכוונה ביטא את השם באופן שגוי. "אנה סקוט היא חברה טובה ואחת המומחיות המובילות בעולם בנושא התקוממויות ולוחמה נגד מורדים. היא העבירה חלק ניכר מחייה בשטח, ממש בתוך מהפכות מורכבות, בניגוד לאלה שבפועל מכתיבים את המדיניות."

ידו של סטאבס הושטה לרשמקול שעל השולחן ולחצה על כפתור העצירה. ריס ידע מיד מה עומד לקרות. "קומנדר ריס, לא לפרוטוקול, מה טיב היחסים שלך עם ד"ר סקוט?"

לא ייאמן.

"מקצועיים בלבד, סטיבס. אתה אמור לדעת את זה, אחרי שקראת את כל המיילים האישיים שלי."

"אני מבין." הוא לחץ שוב על כפתור ההקלטה. "ואיך אתה מסביר את העובדה שקידמת בפועל התנקשויות בהיותך קצין פעיל בצי?"

"על מה אתה מדבר?" שאל ריס בתדהמה.

"ב 2014 שלחת מייל לד"ר דיוויד אליוט והצעת להשתמש בהתנקשויות ממוקדות כמדיניות ממשלתית לגיטימית בתוקף תפקידך כקצין, ובכך הפרת את חוק השיפוט הצבאי האחיד."

ריס העביר את מבטו בין שני הסוכנים שמולו. הוא היה צוחק אלמלא המצב היה כה רציני.

הוא נהג לשוחח עם מומחים בתחום הלחימה, שכן הרגיש שחובתו כקצין היא ללמוד את המקצוע ולהעמיק בו, להתנגד לחשיבת עדר, לערער על הנחות יסוד ולחפש את האנשים המקצועיים ביותר בתחום כדי להיכנס לקרב מוכן ומצויד ככל האפשר. הוא היה חייב זאת לאנשים שתחת פיקודו. הוא היה חייב זאת למשפחותיהם, למשימה ולמדינה.

"אני סיימתי לדבר איתכם, אידיוטים. אני יכול ללכת?"

"אל תתכנן לחזור הביתה בקרוב," אמר סטאבס, נשען לאחור בכיסאו וחשף את הכרס הענקית שלו. "ייקח לנו זמן לסדר את הבלגן הזה. אתה רשמית תחת חקירה בגין פעילות חתרנית, חשיפת מידע רגיש והפרה של סעיף 13: התנהגות שאינה הולמת קצין." הוא אמר את כל זה כמעט בלי רגש, כאילו פעל על טייס אוטומטי.

ריס קם לאט. ברידג'ר נראה כאילו היה רוצה להיות בכל מקום אחר. סטאבס החזיר את תדפיסי המיילים לערימת הניירות. כשנעמד, ידו של ריס נשלחה באופן אינסטינקטיבי לאחורי מותנו הימני, שם נשא תמיד את הזיג תשעה מילימטרים שהונפק לו. הוא חשב שאילו כל זה היה לפני מאה וחמישים שנה, הממשלה היתה מחפשת שני סוכנים פדרליים חדשים.