העיקר השנאה
היה אפשר להתווכח עם הבמאי יובל אברהם על הסרט החדש שלו נז"א אם היו באיש יושרה, הגינות ומצפון. מי שעקב אחרי ההצהרות שלו ברחבי העולם, בפסטיבלים בינלאומיים או בראיונות לתקשורת הזרה ובעיקר אחרי מסע הצביעות שלו להשחרת ישראל בעולם – מתרשם כי אין לו כלום מאלה.
הנה סיפור קטן: זמן קצר לפני שיובל אברהם התפרסם בזכות סרט אנטי-ישראלי מובהק ("אין ארץ אחרת", שהתבסס על עובדות וטענות שנדחו ע"י בג"ץ), הופיעו אברהם ושותפו הפלסטיני בפסטיבל הסרטים בברלין שהפך לפסטיבל שנאה נגד ישראל, פחות משנה לאחר טבח 7 באוקטובר. השניים לא הפסיקו להפיץ לקהל שטוף שנאה את הנרטיב השקרי שלהם על רצח עם, דיכוי אתני, משטר אפרטהייד וחורבן עזה. זכותו של אברהם לתפוס צד, אבל איך יכול להיות שבנאום שלו באותו פסטיבל לא הזכיר את מעשי הטבח המזוויעים של חמאס ב-7 באוקטובר? את הרצח הנורא של ילדים, אונס נשים ושריפת קיבוצים? כמה אטום הוא יכול להיות כדי להתעלם מהצד השני של הסיפור? ואולי אברהם הצעיר הבין שבדרך לאוסקר הוא צריך לדבר רק על המעשים הנוראים של ישראל נגד עם פלסטיני תמים מבלי להזכיר חלילה את הקורבנות הישראלים?
מה עובר בראשו של אדם שמתעקש להתמקד בצד התוקף, בטרור הג'יהאדיסטי שפעל באכזריות המזכירה את מעשי הנאצים כדי לבצע רצח עם באמת, ומתעלם מהצד השני? האם שאל את עצמו פעם אחת מדוע לא נמצא עזתי אחד ב-7 באוקטובר שהציל יהודים ולא השתתף או שמח על רציחתם? ברחבי העולם ובחסות הרשתות החברתיות יש קמפיין הכחשה של טבח 7 באוקטובר. או שזה לא קרה, או שזו קונספירציה ציונית. כדי להצדיק את הביקורת נגד ישראל צריך לטשטש או להעלים את אירועי 7 באוקטובר. יובל אברהם רק עוזר להם.
פסטיבלי הסרטים בכמה מקומות בעולם הם כסות לתעמולה נגד ישראל. יוצרים שניסו לשווק לעולם הליברלי והנאור סרט על 7 באוקטובר שהתבסס על צילומים של מחבלי חמאס בעצמם (ולא על עדויות אנונימיות כפי שעשה אברהם בסרטו האחרון) נדחו על הסף
פסטיבלי הסרטים בכמה מקומות בעולם הם כסות לתעמולה נגד ישראל. יוצרים שניסו לשווק לעולם הליברלי והנאור סרט על 7 באוקטובר שהתבסס על צילומים של מחבלי חמאס בעצמם (ולא על עדויות אנונימיות כפי שעשה אברהם בסרטו האחרון) נדחו על הסף. מארגני הפסטיבלים לא באמת מתעניינים בעובדות או בסיפור המורכב והשונה של מה שקורה בישראל. רק תנו להם איזה במאי ישראל "אמיץ" שיקרין להם את הסרט שהם באמת חיכו לו – והפרסים בדרך.
עד כדי כך יצאו מגדרם – שהם נתנו לשני היוצרים הישראלים מחיאות כפיים במשך 23 דקות ברציפות. אפילו סטלין לא זכה לכבוד הזה.
המובן מאליו צריך להיאמר גם על-ידי מי שנזעק להגן על שמה של מדינת ישראל בעולם: ישראל וממשלתה ראויות לביקורת. דוגמה אחת היא כל מה שקורה סביב הכפר פלסטיני קוסרה בשבועות האחרונים. הפשע שם הוא אות קין על מצחה של המדינה ובעיקר על ממשלה שבמקום להילחם בטרור היהודי – מבטלת מעצר מינהלי נגד יהודים קיצוניים. ביקורת, בוודאי. אבל לצאת בקמפיין הכפשה כשאתה יודע את כל האמת, ומתעקש להסתיר חצי ממנה – במקרה הזה את זוועות חמאס והפלסטינים – זה לא קולנוע ולא אמנות. זו הדרך הקלה ביותר להגיע אל השטיח האדום.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.