"אהבה אפשרית" מוכיח שהפערים בין עשירים לעניים עמוקים הרבה יותר מכסף

"אהבה אפשרית" מפגיש בין שני זוגות משני קצוות של הסולם החברתי, שמערכת היחסים הנרקמת ביניהם חושפת קנאה, תשוקה ופערים עמוקים שלא מסתכמים רק בכסף. בדרמה הדרום-קוריאנית, שזכתה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ונציה, הבמאי לי צ'אנג-דונג מסרב לחלק את העולם לטובים ולרעים, ומעניק לדמויותיו מורכבות אנושית נדירה, שדורשת סבלנות אך מצדיקה כל רגע מ-164 דקותיה

ב-29 שנותיו כבמאי יצר לי צ'אנג-דונג שבעה סרטים בלבד. שמונה שנים חלפו מאז סרטו הקודם והמצוין, "בערה", וכעת הוא חוזר עם "אהבה אפשרית" (Possible Love), יצירה בת 164 דקות שזיכתה אותו בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ונציה האחרון. הקולנוע של לי דורש סבלנות, קשב ונכונות לשהות במחיצת בני אדם שאינם ממהרים לחשוף את עצמם. בתמורה, הוא מעניק חוויה קולנועית שמעטים מהבמאים העכשוויים מסוגלים להשתוות לה.

העובדה ש"אהבה אפשרית" הוא הפקת מקור של נטפליקס כמעט בלתי נתפסת. במובנים רבים, זהו סרט שמתעלם מכלל היסוד של ענקית הסטרימינג: לפתוח חזק כדי ללכוד את תשומת לבם של הצופים. במקום זאת, לי סומך על הקהל שיתמסר לקצב אחר, כזה שנובע מתפיסת הקולנוע כאמנות של התבוננות. המשמעות אינה טמונה רק במה שמתרחש על המסך, אלא גם במה שלא קורה, במה שלא נאמר ובמה שהדמויות אינן מסוגלות להודות בו, אפילו בפני עצמן.

מאז סרטו הראשון, "דג ירוק" (1997), לי בנה גוף יצירה קטן אך יוצא דופן בעקביותו, שבו הסיפור הפרטי משמש נקודת מוצא להתבוננות במציאות חברתית, היסטורית ופוליטית רחבה. שבעת סרטיו חולקים עניין עמוק באנשים שנדחקו לשוליים, בפצעים שהחברה אינה יודעת או אינה רוצה לרפא, ובפער שבין האופן בו בני אדם מספרים לעצמם את סיפור חייהם לבין המציאות שבה הם מתקיימים. לי, שהגיע לקולנוע לאחר קריירה ספרותית, מביא אל הסרטים שלו רגישות של סופר המתעניין לא רק במעשיהן של הדמויות אלא גם בתודעתן, בזיכרונותיהן ובסתירות הפנימיות שלהן. גדולתו ביכולתו להפוך מצבים יומיומיים לכאורה למרחב של מורכבות מוסרית ורגשית שממנו קשה להיחלץ.

"אהבה אפשרית" מתחיל בשתי משפחות, או ליתר דיוק בשני זוגות נשואים, שהמרחק הכלכלי והחברתי ביניהם גדול כמעט כמו המרחק הפסיכולוגי. הו-סוק (סול קיונג-גו) הוא עובד מפעל שפוטר בעקבות מאבק עובדים שהסתיים בתבוסה ואלימות קשה. שנתיים לאחר מכן הוא עדיין אינו מצליח להתאושש מן ההשפלה, מהמכה הכלכלית, ומהאובדן של "האחים הקטנים" – הפועלים שעליהם פיקח בפס הייצור. הוא מתגורר עם אשתו מי-אוק (ג'ון דו-יון) ובנם הצעיר. מי-אוק, בעצמה פועלת במפעל, מנסה לשמור על שגרת חיים משפחתית, אך היא נאלצת להתמודד עם בעל שהפך לאדם כעוס, מדוכא ומסוגר, ועם משפחה שהולכת ושוקעת כלכלית.

במהלך אשכבה לעובד לשעבר שהתאבד, פוגשים בני הזוג את יה-ג'י (צ'ו יו-ג'ונג), יוצרת סרטים תיעודיים שמתעניינת בעובדים שפוטרו ובתוצאותיה של השביתה. יה-ג'י נשואה לסאנג-וו (זו אין-סונג), איש עסקים עשיר ובעל קשרים בעולם הפיננסים, שעומד להשלים עסקה משמעותית. היא מבקשת לתעד את חייהם של הו-סוק ומי-אוק, והמפגש המקצועי הופך בהדרגה למערכת יחסים אישית. היא מזמינה אותם לארוחות, למפגשים זוגיים ולבילויים, ובהמשך גם לבית המשפחה המפואר של בעלה, השוכן על חוף פרטי. מי-אוק מוצאת שחרור באפשרות לספר את סיפורה למצלמה של יה-ג'י. בשונה ממנה הו-סוק מגיב בחשדנות וברתיעה. מצבו הנפשי כה מעורער עד שאינו מסוגל לדבר על תחושותיו – לא לפני אשתו ובוודאי לא מול המצלמה.

לי אינו מסתפק בהצבת שתי משפחות משני צדי המתרס המעמדי. הוא בונה ביניהן מערכת יחסים שבה יחסי הכוח משתנים ללא הרף, ולעולם אינם מתמצים בהבחנה פשוטה בין מנצל למנוצל. יה-ג'י אינה נצלנית חסרת מצפון – גם אם היא מבצעת מניפולציות כדי לרכוש את אמונם. הפער בין הכוונות המוצהרות שלה לבין התנאים החומריים המאפשרים לה לפעול הוא לב העניין. היא יכולה להתמסר לחייהם של אנשים אחרים משום שהיא אינה נאלצת לחיות את חייהם.

המתח מתעצם משום שמערכת היחסים בין שני הזוגות אינה מתנהלת רק במישור הכלכלי. מי-אוק נמשכת אל העולם שמייצגת יה-ג'י, אל האלגנטיות שלה, אל הביטחון העצמי ואל האפשרות לחיות חיים שבהם אין צורך לחשב כל הוצאה. היא גם נמשכת, באופן שקשה לה להודות בו, אל סאנג-וו, גבר מרשים שהיה בעבר מושא הערצה של נשים רבות. קנאה כלכלית וקנאה מינית מתערבבות זו בזו, והסרט מראה כיצד הפער המעמדי חודר אל תוך התשוקה ואל תוך חיי הנישואים.

במקביל, היחסים בין מי-אוק להו-סוק עומדים למבחן. הפיטורים לא רק שללו מהו-סוק את מקור פרנסתו. הם פגעו בזהותו, בגאוותו ובמעמדו בתוך המשפחה. הפגיעה כלכלית הופכת לפגיעה נפשית, והטראומה התעסוקתית מחלחלת אל האינטימיות הזוגית. מי-אוק זוכרת את האדם שאהבה, אבל מתקשה לחיות עם האדם שהפך להיות. הו-סוק, מצדו, אינו מסוגל להעניק לה את החיבה והתמיכה שהיא זקוקה לה, משום שהוא עצמו איבד כל תחושת ערך עצמי.

לי אינו מציג את המשפחה הענייה כקורבן טהור, וגם לא את המשפחה העשירה כמפלצת חברתית. מי-אוק אינה רק אישה נאמנה ומסורה; היא גם מקנאה, מתפתה לאפשרויות שמציע העולם האחר, ומוכנה להסתכן רגשית כדי לחוות משהו מחייהן של נשים אחרות. הו-סוק אינו רק קורבן של מערכת כלכלית אכזרית, הוא גם אדם שפגיעתו הופכת אותו לעיתים לאטום כלפי הקרובים לו. יה-ג'י אינה רק יוצרת בעלת מצפון חברתי, היא גם אישה שמתקשה להבחין בין אמפתיה לבין בעלות על סיפורם של אחרים. וסאנג-וו, אף שהוא מגלם את הכוח הכלכלי שמולו ניצבים האחרים, אינו מצטמצם לסמל מופשט של הקפיטליזם. לי מעניק לדמויותיו מרחב שבו אפשר להרגיש כלפיהן חמלה, אי-נוחות, כעס ואפילו חיבה, לעיתים בעת ובעונה אחת.

יש המשכיות תמטיות ונקודות שוני מעניינות בין "אהבה אפשרית" ועבודותיו הקודמות של לי. ב-Peppermint Candy (1999) הוא השתמש במבנה של תנועה עלילתית לאחור כדי לחשוף בהדרגה את הקשר בין טראומה לאומית (הטבח בקוואנגג'ו) לבין התפרקותו הנפשית של אדם. ב"אהבה אפשרית" לא מדובר על טראומה שמקורה בהיסטוריה הלאומית אלא על האופן בו אלימות כלכלית משאירה צלקות באינדיבידואל. דיכוי השביתה והרס הקהילה התעשייתית אינם מסתיימים ברגע שבו העובדים מאבדים את מקום עבודתם. הם ממשיכים להתקיים בגופו ובתודעתו של הו-סוק, ביחסיו עם אשתו, ובקהילה שבה המפוטרים מכונים "המתים".

ב"שירה" (2010) אישה מבוגרת, שמתמודדת עם תחילתה של מחלת אלצהיימר, מבקשת לכתוב שירה כדי להבין את העולם ולהתמודד עם מעשה פשע נורא שהנכד שלה היה שותף לו. ב"אהבה אפשרית" השאלה מתהפכת: מה האומנות עושה לאנשים שאת סבלם היא מתיימרת לייצג. אם ב"שירה" האמנות היא ניסיון להשיב משמעות לעולם שאיבד את משמעותו המוסרית, כאן היא עלולה להפוך למנגנון המאפשר לאנשים בעלי זכויות יתר להתקרב אל סבלם של אחרים מבלי לוותר על זכויות היתר שלהם.

בדומה לתסריט של "בערה"(2018) גם "אהבה אפשרית" נכתב בשיתוף פעולה עם התסריטאית או ג'ונג-מי. בשני הסרטים יחסים בין-מעמדיים אינם מתפתחים רק באמצעות עימות גלוי, אלא דרך מתח פסיכולוגי מתמשך, שבו כל מחווה וכל מפגש עשויים להתפרש בכמה אופנים. ב"בערה" הפער בין צעיר ממעמד נמוך לבין גבר עשיר, מסתורי ובעל ביטחון עצמי הופך למקור של חרדה, קנאה ואובססיה. ב"אהבה אפשרית" המתח הזה מתפזר על פני ארבע דמויות, והופך למערכת יחסים הדדית שבה גם בעלי הכוח וגם חסרי הכוח חשופים לפגיעות. בשני המקרים לי אינו מציג את המעמד הכלכלי רק כנתון חברתי חיצוני. הוא מתעניין באופן שבו הוא מעצב את התודעה, את תחושת הערך העצמי ואת היכולת להאמין שאדם אחר עשוי לרצות בקרבתך ללא אינטרס.

"אהבה אפשרית" הוא סרט על האפשרות לראות אדם אחר באמת, ולא רק את הסיפור שאנחנו רוצים לספר עליו. שמונה שנים לאחר "בערה", לי חוזר עם יצירה שמצדיקה את ההמתנה הממושכת. הוא אולי פחות מסתורי ויותר ישיר מבסרטו הקודם, אבל הוא מציע עושר רגשי ומוסרי יוצא דופן, ומהווה פרק נוסף באחת הפילמוגרפיות המרשימות של הקולנוע העכשווי.