"אנחנו מביאים תקווה שיכול להיות כאן טוב יותר, שכולנו נצמח מתוך השבר"

תמונה אחת מהשבעת הכנסת השבוע תפסה בעיקר את העין ואת הלב: שירה שפירא ממפלגת ישר!, אמו של גיבור ישראל ענר שפירא, שהדף בידיו החשופות עוד רימון ועוד רימון מתוך מיגונית המוות, צועדת באולם המליאה לצד אלישע מדן מהליכוד, שלוש שנים לאחר שנפצע באופן אנוש ברצועת עזה, כשנכנס לבית ממולכד ואיבד את שתי רגליו. אם שכולה מצד אחד של המפה הפוליטית ופצוע מלחמה מהצד השני, שניים מהפנים החדשות של הכנסת ה-26. שני אנשים ששילמו מחיר בלתי נתפס על החיים בארץ הזו מגיעים לבית הנבחרים, כדי להילחם על העתיד של כולנו.

לצידם יישבו במליאה רפי בן שטרית, ששכל את בנו אלרואי, ונבחר מטעם ישראל ביתנו; וטלי גואילי, שנאבקה להשיב את גופת בנה רני לישראל ושוריינה בליכוד; ושרון שרעבי, גם הוא מישראל ביתנו, ששכל את אחיו יוסי ולחם להחזיר את אחיו אלי מהשבי; ועמרי רונן מהדמוקרטים, שסבתו נירה נרצחה ביום הטבח בעוד הוא קפץ עם צוותו לניר עוז; ומיכל הירש נגרי מביחד, שאיבדה את בנה רועי בקרב על בארי; וצביקה מור ממפלגת הציונות הדתית, אביו של פדוי השבי איתן מור. כל אלה קמו מתוך השברים והתייצבו לראשונה בכנסת כדי לנסות להפוך את ישראל למקום טוב יותר.

למרות ההבדלים בדעות, לשפירא ולמדן, כך מתברר, הרבה מאוד במשותף. שורשיה של ח"כ שירה שפירא (51), סמנכ"לית לשעבר במשרד המורשת, נטועים במורשת המפד"לניקית. "סבא של בעלי היה משה חיים שפירא, שעמד בראש הפועל המזרחי וחתום על מגילת העצמאות, וסבא שלי הוא יוסף גולדשמידט, שהיה סגן שר הפנים מטעם המפד"ל. שניהם היו ח"כים", היא מספרת, "ואני ממש התרחקתי מזה ומפוליטיקה. אני במקצועי אדריכלית ומתכננת ערים. מעל 20 שנה עבדתי בשירות הציבורי, והרגשתי שאני ממש חלק מבניין הארץ. אני תמיד הייתי 'הגורם המקצועי', ומאוד אהבתי את זה. לעבור להיות 'הגורם הפוליטי' זה משהו שלא היה סיכוי שהייתי עושה, אם לא היה 7 באוקטובר.

"אחרי הטלטלה שעברנו הרגשתי שאי-אפשר להמשיך באותה דרך. כמו שאיינשטיין אמר, רק משוגע חושב שהוא יעשה את אותו הדבר ויגיע לתוצאה שונה. אנחנו חייבים לעשות אחרת. ענר אמר במיגונית 'תמשיכו אחריי', והוא התכוון להמשיך לזרוק את הרימונים. ויש את התמונה, שרואים רק אותו עומד וכולם מתכופפים, ורואים את הגב שלו. אז אני ממש רואה את הגב שלו מול עיניי, שומעת את ה'תמשיכו אחריי', ומבינה שאם אני יכולה לתרום משהו, אני ממש חייבת".

גם ח"כ אלישע מדן (47), בשר מבשרה של הציונות הדתית לאומית, לא חלם בכלל על פוליטיקה. בנו של הרב יעקב מדן, מראשי ישיבת הר עציון שבאלון שבות, הוא היה ממייסדי היישוב אביגיל שבדרום הר חברון וממקימי יחידת מרעול, יחידת חיפוש וגששות בצה"ל. "להיות חבר כנסת לא היה בכלל חלק ממפת הדרכים שלי", הוא מחייך. "המחשבה עברה בעיקר מאז שנפצעתי, כשכל עם ישראל התייצב לצידי, והתחלתי להרגיש את הצורך באחדות פה במדינה. לא אחדות של קונסטרוקציות, אלא אחדות אמיתית. כמו באקט הזה של להילחם לצד חברים שלך, שיכולים להגיע מעולמות שונים לגמרי. אם היה משהו שהרגשתי שאולי נועדתי לעשות, או שאני יכול להיות טוב בו, זה הדבר הזה".

עבור מדן, ההחלטה לקפוץ לזירה הציבורית הגיעה ברגע אחד. "התלבטתי מאוד אם לשנות מסלול. בגלל השיקום, בגלל דברים אחרים שרציתי לעשות בחיים. כשפנו אליי, הייתי בארה"ב לסדרת ניתוחים והתאמת פרותזות. אבל כשראש הממשלה פונה אליך – ולא רק ראש הממשלה, אם הרמטכ"ל קורא לך – אתה בא. אתה לא שואל שאלות. אז מצד אחד, ברור שכן, אני בא. מצד שני, התלבטתי".

מדן: "ההשבעה הייתה ביום השנה לפציעה, וכשמחאו לי כפיים נחנקתי מדמעות כי הרגשתי שזה גם לחברים שלי שנהרגו ושנפצעו, לאלה שנלחמו, לכל אלה שעומדים על הרגליים כל בוקר מחדש"

ומה הכריע? "הרגשתי שאנחנו עדיין במלחמה, ואני עדיין חייל. אני חי בתודעה שמאז 7 באוקטובר אנחנו במבחן, שכל העולם מסתכל עלינו, ואלוהים מסתכל עלינו. ואני זוכר את הרגע הזה. שקלתי את הדברים על מאזניים, כן לעשות את המהלך, לא לעשות את המהלך. נסעתי עם אשתי ברכב ופתאום אמרתי לה: 'מירי, החלטתי שכן'.

"הרגשתי שמה שנמצא על המאזניים בצד של 'למה לא', זה שיקולים שהם לא מספיק חזקים. שיקולי נוחות. בשביל מה אני צריך את זה? ואני עד עכשיו קראתי לאחדות, ופתאום אני נכנס לתוך הליכוד, אתה יודע? וגם פחד היה שם. זה לא עולם שאני מכיר. אני לא אוהב להיות חשוף, כמה שזה נשמע הזוי. ובבת אחת הרגשתי שכל אלה שיקולים חלשים. של חולשה. ואני לוחם. אם רק פחד מפריד ביני לבין זה, אז זה רק פחד".

ומה אשתך אמרה? מדן: "היא אמרה: 'יאללה, אני איתך'. ועכשיו אנחנו מתחילים להבין את המחיר קצת, אבל בסדר".

את הערכים שהיא מבקשת להביא לכנסת, שפירא שואבת מהשירים שענר, מוזיקאי, כתב עוד לפני המלחמה. "הוא היה אדם שמאוד אכפת לו מהאחר. הוא כאב על פגיעה בנשים, על גזענות, על אי-שוויון. בקיץ 23', כשהקיטוב והשיסוי החברתי הגיע לשיא, הוא הרגיש שזה פוצע אותו, והוא כתב על זה שיר. הוא אמר שכמו חתיכות של פאזל, אתה לא יכול לחבר חתיכות שזהות זו לזו. ריבוע וריבוע וריבוע לא יתחברו.

"לא הרבה אנשים זוכים לממש את הערכים שהם מאמינים בהם. הוא כתב על זה, שר על זה, האמין בזה, אבל ברגע האמת הוא גם עשה את זה. ענר לקח את הרימונים שזרקו לתוך המיגונית והעיף אותם החוצה, על האויבים שלנו. אני מרגישה שהרבה פעמים אנחנו, כאן בישראל, וגם בפרלמנט הזה, זורקים את הרימונים המילוליים אחד על השני. ואנחנו צריכים להשליך אותם החוצה, להילחם במי שרוצה ברעתנו, ולהתמקד פנימה בחיבורים. בשביל זה אני פה".

אלישע, אמרת שהפציעה, והסולידריות שראית סביבה, הזיזו אותך מהמקום שהיית בו. מדן: "לא זזתי ברמה האידיאולוגית. שירה דיברה על פאזל שלם שהחלקים שלו שונים. לא השתניתי בסל הערכים שלי, בהשקפת העולם שלי. עמוד השדרה שלי לא נפגע, ברוך השם".

"וואו, איזה משפט", מגיבה שפירא לצידו.

"אני גר בקיבוץ מעורב, קיבוץ כרמים: דתיים, חילונים, שמאלנים, ימנים, כל הערבובים", ממשיך מדן. "לפני המלחמה היה לי קשה להחזיק את הדבר הזה. לי ולאשתי היה מאוד קשה במחלוקת על הרפורמה המשפטית. ובפציעה הרגשתי שאני רואה את העיקר והטפל. החברות האמיתית והאהבה שקיבלתי, ואני עדיין מקבל, מאנשים שהם לגמרי בצד השני הפוליטי.

"אני לא רוצה להגיד שהמחלוקות טפלות, כי הן חשובות. שוני הוא דבר טוב שמפרה את העולם. אבל זאת הייתה התזוזה שלי: להבין שהעיקר הוא שאנחנו פה ביחד. בשביל זה אנשים יצאו להילחם. אנחנו מוכנים למסור את נפשנו, מוכנים לשלם כל מחיר, רק שיהיה לזה משמעות. שלא נמשיך להתפוצץ אחד על השני, כי אז בשביל מה?"

אבל בסוף פוליטיקה זה מפלגות, זה מחלוקות. מדן: "קיבלתי הרבה אזהרות מהרבה אנשים, אבל מבחינתי הפער הוא רק מדומה. אני סבור שפוליטיקה היא אמנות של חיבור, של שיתוף פעולה. אני רק מקווה שנהיה ראויים, כמו ששירה אמרה".

שפירא: "אנשים אומרים לי, עם פרצופים כאלה, צקצוקים, 'אנחנו כל כך מצטערים בשבילך', 'את בטוחה?', 'אוי, וואו'. ולפעמים בבית הייתי אומרת: מה, לאן הלכתי? מה עשיתי? אבל בסוף, מי יושב בכנסת? ברוך השם, בני אדם.

"באחד מחוגי הבית דיברנו על זה שמפלגה זה מלשון פילוג, ואיך זה מסתדר עם זה שאנחנו רוצים לייצר חיבורים. ומישהו בקהל, בטירת צבי, אמר לי: 'תסתכלי על זה כמו פלגי מים, שהמים זורמים אל המטרה המשותפת'. עברנו שנים של שבר ומשבר. והמשבר הוא לא רק 7 באוקטובר. המשבר הוא הקיטוב. הלכידות החברתית היא לא nice to have. זה אתגר קיומי".

את יום ההשבעה פתחה שפירא בעלייה לקברו של ענר. "אני עושה את זה לפני כל רגע חשוב. אני מדברת איתו כל הזמן, כל רגע ורגע, הוא ממש בתוכי. אבל זה מין מנהג שיצרתי לעצמי. לפני שהתפטרתי מהעבודה – שם. לפני יום הבחירות – שם. לפני ההשבעה – שם".

ומה הרגשת שענר אמר לך? "אני כל הזמן מרגישה שהוא אומר לי: 'וואלה, סחטיין'. הלכתי לכנסת עם התמונה שלו. פשוט נכנסתי איתה ככה. בהתחלה אמרתי לעצמי שזה מוזר להחזיק תמונה גדולה ביד. אבל הרגשתי כאילו הוא פיזית שם. החזקתי אותו כמו מגן".

אחר כך התחיל הטקס. "ואגיד לך מה היה יפה בעיניי: 120 חברי כנסת אומרים את אותן שתי מילים. אין שונות. ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, כולם, לפי האלף-בית. בלי מעמדות, בלי סיעות. גברים, נשים, צעירים, מבוגרים, יהודים, ערבים, משמאל, מימין. כולם אומרים: 'מתחייב אני'. בשבילי זאת הייתה עוצמה מאוד גדולה".

למה התמונה שלכם ריגשה כל כך הרבה אנשים? שפירא: "גם אלישע וגם אני חווינו משברים, וכל אחד מאיתנו למד בדרכו לצמוח מהמשבר. לדעתי התמונה שלנו נתנה לאנשים תקווה, שיכול להיות כאן טוב יותר. שגם המדינה האהובה שלנו תדע לצמוח מתוך שנות המשבר".

מדן: "יש צימאון לאחדות. העם רוצה אחדות. אתה רוצה שאשתמש במילה אחרת? כי זאת כבר מילה טעונה, מילה פוליטית? אפשר לקרוא לזה פירוק המחנאות. כל ישראל ערבים זה לזה. זה אמיתי. ו'אנחנו' זה לא שירה ואני, זה לא הפוליטיקאים. אנחנו העם. וקיבלנו כאפה, והזדמנות לחיות מחדש ולתקן. אז אנחנו לא צריכים רק לשקם. אנחנו יכולים עכשיו להצמיח פה קומה חדשה".

אלישע, מה זה עשה לך, שכולם עמדו ומחאו לך כפיים בהשבעה, באחד מרגעי השיא שלה? מדן: "זה חנק לי את הגרון מדמעות. תראה, יום ההשבעה, 10 בנובמבר, זה יום השנה לפציעה שלי, היום שקיבלתי את החיים שלי בחזרה. ארבעה מחבריי הטובים, יוסי הרשקוביץ, משה לייטר, מתן מאיר וסרגיי שמרקין, ארבעה גיבורים, נהרגו ביום הזה. הדם שלנו נשפך ביחד בבית חאנון. וכשנחנקתי מהתרגשות, ודמעות הציפו לי את העיניים, הרגשתי שאנשים קמים ומוחאים כפיים לא רק לי. זה לחברים שלי שנהרגו, לכל אלה שנהרגו. לכל אלה שנפצעו, לכל אלה שנלחמו, לכל אלה שעומדים על הרגליים כל בוקר מחדש, כשקשה.

מדן: "שירה דיברה על חלקי פאזל שונים וגם אני למדתי שהעיקר הוא שאנחנו פה ביחד. לא השתניתי בערכים שלי, בהשקפה. עמוד השדרה שלי לא נפגע, ברוך השם". "וואו, איזה משפט", מגיבה שפירא

"יש פה הרבה דורות של אנשים שדיממו פה בשביל רגע כזה, שבו כולם עומדים ביחד ומוחאים כפיים למשהו שהוא מאחד. שוב, לא אני. הלוואי שזה לא יהיה שיא שממנו אנחנו צוללים למטה, אלא נקודת פתיחה למציאות חדשה".

לשניהם משנה סדורה ומטרות לקדם בכנסת הקרובה. "אני מייצג קהל של פצועים בגוף ובנפש, אבל זה לא הדגל היחיד שלי", אומר מדן. "זה גם וגם. ההתיישבות חשובה לי מאוד. אני תושב הנגב, והנושא של הנגב מאוד מעניין אותי. וגם הנושא הרחב יותר של משרתים: מילואימניקים והמשפחות שלהם, משרתי הסדיר והקבע, וכמובן משפחות שכולות".

"מאוד התחברתי למה שאלישע אמר, שהוא לא רק פצוע", אומרת שפירא. "זה שאני אמא שכולה, זה חלק מהותי בזהות שלי. זה שינה אותי, זה כואב לי כל רגע, זה הביא אותי לפה. אבל זה לא כל זהותי. אני אדריכלית, אני אמא לעוד שישה ילדים. אז קודם כל, אני רוצה לעסוק באיך אנחנו צומחים מתוך הכאב: השיקום של הדרום ושל הצפון, ובריאות נפשית, טראומה ופוסט-טראומה. עולם אחר זה הצעירים. המנוע שלי, ענר, תמיד יהיה בן 22 וחצי. הדור הצעיר הזה הוכיח את עצמו בצורה מדהימה. עכשיו אנחנו צריכים לעבוד בשבילם. ובשכול: אנחנו בשכול הצבאי, אבל הבנתי שבשכול האזרחי, כמה שמנסים להשוות את המענה, זה עדיין לא שם.

"זאת הדרך שלי להתמודד", אומרת שפירא, "לעבוד, לעבוד, לעבוד. אני חייבת להיות בעשייה, כדי לייצר לעצמי את השליחות ואת המשמעות. ואין מצב שאני לא ממצה את התפקיד הזה עד הגרם האחרון. אתה מכיר את הביטוי 'ננסה, מקסימום נצליח'? זהו".

את הנוסחה של שפירא, תקווה כתוכנית עבודה, מאמץ גם מדן. "אתה לא יכול רק לחכות שיהיה טוב. אם אתה מאמין שיכול להיות טוב, אתה חייב להביא את זה. יש משהו שצריך לתקן, אז תתקן, תעשה. זאת החוזקה של העם שלנו. אנחנו העם. ושנינו, שירה ואני, עובדים על זה כל בוקר, כל יום: לצמוח מחדש, להתגבר על אתגרים, על כל הכאבים".