בביקור במקום שאסור ליהודים מצאנו את "גן התקווה" הפלסטיני

קבר יהושע בן נון נמצא עמוק בשטח וחסום לכניסה חופשית, אך כמה מטרים משם פגשנו את עיסא - משותק מכדור צה"לי שמסרב להיכנע לייאוש. מסע אחרון אל נקודות החיכוך הנפיצות בשומרון, מהמאבק הבוער על המזבח בהר עיבל ועד ההבנה ששני הצדדים כאן כדי להישאר. בארץ ההפקר, פרק 5 ואחרון

הרב בני לאו|

תגיות

את הנסיעה לכפרים חארס וכיפל חארס מלווה סקרנות לגבי קברו של יהושע בן נון. המסורת מימי הביניים מייחסת לכאן את הפסוק שמציין את קבורת יהושע בתמנת חרס. כך כתב יהודי שהגיע לכאן במאה ה־13: "בכפר חרס יהושע בן נון אביו וכלב בן יפונה ויש בית הקברות (יפה קרוב להם)".

מתחם הקבר נמצא בלב הכפר, עמוק בתוך השטח, ללא יכולת להסתובב באופן גלוי וחופשי כיהודי. זה מביך אותי ומבהיר לי כמה הסיבוך כאן גדול. שני הכפרים הסמוכים, חארס וכיפל חארס, במערב שומרון, נמצאים בין העיר אריאל ליישוב רבבה. כאשר אנו מנסים יחד עם המארח שלנו להגיע לראות את הקבר, הצעיר שעומד ליד הכניסה מבקש שנתאם הגעה עם המועצה המקומית. בעיניו ניכר חשש מסיבת בואנו. הוא רגיל להתקוטט עם יהודים שבאים להפגין נוכחות.

בכפר חארס אנחנו מבקרים את עיסא, שביתו במורד הגבעה משקיף על הכביש הראשי המוביל לאריאל. משותק בגפיו התחתונות בעקבות קליע שירו חיילים שפגע בו לפני שנים רבות, עיסא הוא איש נחוש של תקווה. הוא הקים בחצר ביתו האנגר גדול וקרא לו "גן התקווה". "המציאות מידרדרת", הוא אומר, "אבל התקווה נותרת". עיסא בנה את הגן כדי לארח אנשים המחפשים שלום, ובהיעדר סימן לשלום יכולים למצוא תקווה. הוא מארח סדנאות שונות, ומזמין אותנו לראות שהשקיע עבודה רבה בבניית הגן.

כשעיסא מדבר על חיים נטולי אלימות אני לא יכול להימנע מהמחשבות על הפיגועים שיצאו מהכפר שלו. לא שקט כאן, ועד לאחרונה הפחד היה בצד השני. ובכל זאת עיסא מדבר על תקווה ועל הכמיהה להרגיש שווה. בדרך הדיבור שלו והעשייה שלו יש ביטוי לשקט פנימי וליכולת נדירה, על אף המציאות היומיומית של הכפר, לראות בכל אדם הניצב מולו עולם ומלואו.

עיסא מספר שכיום כל יציאה מהכפר עלולה לעלות בחיים. הכבישים אינם בטוחים יותר. המסגד בכפר הסמוך כיפל חארס הוצת לפני כמה חודשים, ומאות עצי זיתים נעקרו.

ביציאה מחארס אנחנו מדברים על הדבקות של עיסא בתקווה ובבית. ה"צומוד" חזק, ומבטא את העקשנות של בני המקום, ואת הכרתם בכך שהאדמה הזו היא באמת נחלת אבות. במסורת שלנו, יצחק אבינו הוא ה"צומוד". הוא קיבל את הציווי "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ" (בראשית כו, ב). הוא זה שכל חייו לא זז מארץ הנגב על כל אתגריה. אנחנו, העם היהודי, לא התרגלנו להיות "צומוד". אנחנו היהודי הנודד, ונדודי אברהם אבינו ומסורת "לך לך" דבוקים בנו יותר. המאבק שאנו חווים בחבל הארץ הזאת הוא בעיקר בין ה"צומוד" הערבי ל"צומוד" העברי. וכמו בימי יצחק ואנשי גרר, לא יהיה מנוס מלכרות ברית של חיים שיש בהם די מים לזה ולזה.

המזבח של יהושע (לפי הזיהוי של אדם זרטל) נמצא צמוד לכביש שסוללים כאן הפלסטינים כדי לחבר את הכפר עסירה א־שמאליה לעיר שכם. אנחנו מגיעים למרגלות אתר המזבח, ורואים את עבודות העפר. לפני כשלוש שנים פגע קבלן עפר בחומת האתר הארכיאולוגי, בזמן שעבד במקום לצורך סלילת הכביש. בלי להיות מומחה לדמוגרפיה ולהתפתחות יישובית אפשר לראות איך המקום יכול להפוך בתוך שנים ספורות לשכונת מגורים צפופה, וממילא עובר סטטוס ו"משודרג" לשטח A בפועל. האם התושבים המקומיים ישמרו על האתר כאתר מורשת היסטורי? האם תהיה גישה לישראלים שירצו לגעת ברגליים במדרך הרגל של עולי הארץ הראשונים מימי יהושע?

אחד מהלוחמים לשליטה יהודית במרחב הזה ודחיקת רגלי הפלסטינים שמתפרסים לכאן משכם היה בניהו מלט ז"ל. כך סיפר עליו חברו אלישע ירד, מהדמויות הבולטות ביותר בהנהגת הקיצוניים שבנוער הגבעות היוצא מיצהר:

"בניהו מלט הי"ד היה במשך שנים הרוח החיה מאחורי פורום 'מאבק על כל דונם' שהשפיע רבות על שינוי התפיסה ביחס למרחבים ביהודה ושומרון. הוא אף פעם לא הסתפק בגדרות ובכבישים המוכרים ודחף ללא הרף לכבוש את המרחב. הוא תיעד, הפיץ על ההשתלטות הערבית המאורגנת, ולימד רבים איך לעקוב ולחקור אחרי התוכניות של האויב - פעולות שהיו להן השפעה רבה על שינוי דעת הקהל. בניהו תמיד הקפיד שלא להבדיל בין שטחי C לשטחי B ולא הפסיק להתריע על ההשתלטות של האויב ברכס סלע - במקום בו נפל. בניהו היה זה שחשף את התוכנית של הרשות הפלסטינית לבנות שכונה במזבח יהושע בהר עיבל ונלחם בכל כוחו בכל דרך להקים יישוב במקום. הוא ייסד את המניין השבועי במזבח ופעל רבות במעשה והסברה".

ההספד הזה ממקם את המעשה הזה כפעולה חתרנית כנגד הצבא וכנגד מדינת ישראל, שעד לרגעים אלה לא ביטלה את חלוקת השטח. אלא שחלק מממשלת ישראל נותנת רוח גבית לפעולות החותרות תחת המדינה.

אנחנו מטפסים מעט ומתקרבים למזבח עצמו. פותחים את ספר התורה וקוראים את המילים העתיקות שבהן השביע משה את הנכנסים לארץ: אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן (דברים כז, יז).

המתח אצור כאן בכל קפל קרקע, בשאלת הבעלות, בשאלת הצמיחה הדמוגרפית של הפלסטינים וממילא בשאלת ההתפרסות ותפיסת האדמות.

האם אפשר לעצום עיניים ולחלום את שיבת ציון הרומנטית? החיכוך בין השמיים לארץ גדול. החלום של יהודים להיות שוב במדרך כף רגלו של יהושע ולנחול את הארץ מתנגש חזיתית עם רצונם הטבעי של מאות אלפי תושבי האזור להישאר בביתם ולמצוא קרקע לרגליהם.

ובין אלה לאלה אני מתהלך כאן, על פני המתחם הזה, ומבקש לחלום בעיניים פקוחות.

אני מבקש לסיים את המסע בתפילה לשלום ובאמונה שהמנהיגות שלנו, כמו המנהיגות הפלסטינית, יכולה וממילא צריכה לחתור לשלום. לא שקט, לא ניהול סכסוך, לא מאזן אימה. שלום שמבוסס על ראיית פני האחר, של סוד הצמצום של האני ושל אמונה שהאלוהים נמצא רק באותו מרחב שבין האני לבין האחר.

ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד וברכה ורחמים וחיים ושלום.